ע"פ 1551/24

השופט חאלד כבוב:

לפנינו ערעור המדינה על קולת עונשו של המשיב, כפי שזה נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת א' פינק) בגזר דין מיום 09.01.2024 שניתן בגדרי ת"פ 66280-06-22.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

1. הרקע לדברים, כעולה מכתב האישום, הוא שהמשיב החל לקבל טיפול באמצעות תרופת ריטלין בשנת 2012 בהתאם להתוויה רפואית. בשנת 2018 לערך, המשיב אובחן כמי שפיתח תסמיני התמכרות לריטלין, אותו החל לצרוך בהסנפה. יצוין, כי ביד אחת המשיב ביקש להיגמל מריטלין והביע רצון כי רופאיו, ממספר קופות חולים בהן היה חבר, ימנעו מלהנפיק לו מרשמים; וביד השנייה פעל המשיב חרף רצונו המוצהר, בדרכים-לא-דרכים, להשיג ריטלין. כך, בא המשיב בדרישות לרופאיו בקופות החולים, לרופאים פרטיים ולמוקדי חירום רפואיים במטרה להשיג את מבוקשו. לא זו אף זו, הוא ניסה לטעון ולפעול להשגת מרשם על שם אביו כדי לספק את התמכרותו.

2. לאחר שהרופאים בקופות החולים בהן היה המשיב מטופל לא סייעו לו להשיג את מבוקשו, הלה עבר לקופת חולים "כללית" ביום 01.05.2022. משעשה כן, אמו שיתפה את צוות המרפאה בבאר יעקב, שבראשה עומדת הרופאה-נפגעת-העבירה ובה נקלט המשיב, על אודות מצבו וביקשה שלא לספק לו מרשם לתרופת הריטלין בשל התמכרותו; ולא בכדי. כבר למחרת היום המשיב הגיע למרפאה, התפרץ למשרדה של נפגעת-העבירה וציין בפניה את דבר התמכרותו לריטלין תוך שהוא דורש לקבל מרשם לתרופת הקונצרטה. הרופאה נפגעת העבירה סירבה לבקשה, ולאחר שהמשיב סרב לצאת ממשרדה משך שעה ארוכה קצין הביטחון הוזעק למקום.

3. חרף בקשותיו שלא לספק לו מרשמים לריטלין - בדרך לא דרך, המשיב השיג את מבוקשו באמצעות רופאים פרטיים ומרשמים על שם אביו. על פי כתב האישום, ביום 14.6.2022 בשעת צהריים, לאחר שנטל ריטלין ותרופות אחרות ובשל כעסו, המשיב שם בתיק הגב שלו 'פטיש שניצלים' מתכתי וסכין בעלת להב באורך של 15 סנטימטרים, ויצא מביתו לכיוון בית אחותו על מנת להיפרד מאחייניו. בסמוך לשעה 14:50 הגיע למרפאה בעודו נושא את התיק במטרה לחבול בנפגעת-העבירה, מנהלת המרפאה. או אז התפרץ המשיב למשרדה ודרש לדעת מדוע לא חסמו לו את האפשרות לקבל ריטלין. הרופאה נפגעת העבירה שבאותה עת ששוחחה עם בעלה בטלפון, ביקשה מהמשיב לצאת ובסופו של דבר נאלצה ללוות אותו לכיוון היציאה ולסגור אחריה את הדלת. בשלב זה המשיב הוציא את פטיש השניצלים מתיקו, התפרץ בחזרה למשרדה, רכן מעליה והחל להלום בראשה בחוזקה באמצעות הפטיש המתכתי, תוך שהוא קורא "לא אכפת לי משום דבר כי אני הולך למות". זעקותיה וניסיונותיה של נפגעת-העבירה להיחלץ עלו חרס, והמשיב לא חדל ממהלומותיו עד אשר הפטיש נשבר, כך שכל שנותר בידו של המשיב היה מוט האחיזה של הפטיש.

4. כתוצאה ממעשיו האלימים של המשיב נגרם לנפגעת-העבירה חתך באורך של חמישה סנטימטרים ובעומק שהגיע ממש עד לגולגולתה, ושטפי דם בכף ידה הימנית. מטבע הדברים היא הובלה לטיפול רפואי בבית החולים שם נסגר החתך באמצעות עשרה תפרים, תחת הרדמה מקומית.

ההליך בבית משפט קמא

5. בגין המעשים המתוארים הוגש ביום 30.6.2022 כתב אישום נגד המשיב, וביום 20.07.2023 הוא הורשע, במסגרת הכרעת דין מפורטת, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין (עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה (להלן: חוק העונשין)).

6. יוסבר, כי לאמיתו של דבר בין הצדדים לא היו מחלוקות עובדתיות על אשר התרחש ביום 14.06.2022. אלא, מחלוקות ביחס לדבר קיומם של יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. טענות המשיב בדבר היותו במצב של שכרות חלקית, אשר מנעה ממנו לגבש יסוד נפשי של כוונה מחמירה כנדרש בעבירה בה הואשם - נדחו. הודגש, כי המשיב התכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. כן נקבע, כי היסוד הפיזי התגבש גם כן. בהקשר זה הוטעם, כי הצלקת שנגרמה לנפגעת-העבירה הצריכה ניתוח פלסטי; כי היא סובלת מכאבי ראש, סחרחורות, הפרעות שינה ותסמיני פוסט-טראומה ניכרים. כל זאת, באופן המלמד על חבלה חמורה ומסוכנת שפגעה קשות בבריאותה.

7. בהכרעת הדין עמד בית המשפט גם על מצבו הנפשי המורכב של המשיב, ומערכת היחסים הלא יציבה והלא בריאה שהייתה לו עם גורמי רפואה. כאשר, בשל התמכרותו לתרופת מרשם - הוא הפנה זעמו כלפיהם עת הנפיקו לו מרשמים, וגם בעת שלא נענו לבקשותיו להנפקתם. בכל הקשור ב"אחריות קופות החולים והרופאים המטפלים למצבו" הוער, כי "מחלוקת זו אינה משליכה על שאלת אחריותו של הנאשם בפלילים, והיא עשויה להשליך בעיקר על נסיבות הקשורות בגזר הדין, לכשיינתן". בשלהי הכרעת הדין בית המשפט ציין כי המשיב "יכול היה לקחת אחריות על התמכרותו [...]", וכי גישתו היא בבחינת "הסרת כל אחריות מעצמו בשל התמכרותו והאשמת המערכת הרפואית לבדה [...] [ו]סותרת את הנחות היסוד של דיני העונשין, בדבר אחריות בני אדם על מעשיהם"; בהמשך לכך צוין, באופן מסויג ו"במסגרת הדיונית המצומצמת של המשפט הפלילי", כי המערכת הרפואית בכללותה חדלה מלהציע למשיב "תכנית מתאימה לגמילה, ולא נעשה ניסיון של ממש לרתום אותו לתוכנית כזו. המערכת סיפקה לנאשם ריטלין למרות התמכרותו ובמקביל [...] גורמים שונים המשיכו לספק לו ריטלין ולחלופין סיפקו לו תרופות נרקוטיות אחרות, ללא התוויה רפואית ברורה וללא מעקב מספק". אחר דברים אלה הודגש כי להתרשמות בית המשפט "הרופאים פעלו כמיטב יכולתם בנסיבות הבלתי אפשריות שנוצרו, גם אם היו מחדלים כאלו ואחרים במעשיהם. יש לזכור כי הנאשם הוא שהגיע בדרישות חוזרות ונשנות לקבל ריטלין, והשאלה אם רופא אמור לתת ריטלין בנסיבות אלו, או להימנע מכך, חורגת מגבולותיה של הכרעת דין זו".

8. ביום 09.01.2024 ניתן גזר הדין. לאחר שפרס את השתלשלות העניינים, בית המשפט נדרש לתסקיר נפגעת העבירה שערך שירות המבחן בו צוין, כי "חייה של [נפגעת העבירה] השתנו לרעה באופן קיצוני מאז האירוע. מלבד הפגיעה הפיזית שנגרמה לה, הכוללת פצע בקרקפת, כאבים, סחרחורות, ירידה בשמיעה, וקשיי הירדמות, תוארה גם פגיעה בעבודה, בתפקוד החברתי ובמשפחה. כן עולה מהתסקיר, כי [נפגעת העבירה] מתמודדת עם הפרעה פוסט-טראומטית, ומטופלת תרופתית. שירות המבחן העריך, כי צפוי [לה] הליך שיקום ארוך ומורכב, והמליץ על השתת פיצוי כספי לטובתה, על מנת לאפשר את המשך שיקומה, וכחלק מההכרה החברתית בהשלכות הפגיעה"; כן נדרש בית המשפט להחלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בדבר קביעת נכות בשיעור משמעותי לנפגעת-העבירה.

9. בהמשך התייחס בית המשפט לראיות הצדדים לעונש ולעברו הפלילי של המשיב. לאחר מכן הובאו טיעוני הצדדים לעונש, במסגרתם התביעה-המערערת עתרה לעונש של שש עד אחת-עשרה שנים בשל הפגיעה בערכים החברתיים, נסיבות ביצוע העבירה, הנזקים המשמעותיים שנגרמו לנפגעת העבירה והצורך בהרתעת היחיד, לו עבר פלילי, ובהרתעת הרבים; ואילו הנאשם-המשיב עתר למתחם של שלוש עד חמש שנים בשל הנסיבות החריגות שברקע הדברים, אחריות מערכת הבריאות ואכיפת החוק ותוך שהוא מפנה לפסיקה שונה מזו שהגישה התביעה. בדבריו האחרונים המשיב הביע חרטה והתנצל על מעשיו.

10.  בעת קביעת המתחם עמד בית המשפט על חומרתם של מעשי אלימות המבוצעים כלפי צוותי רפואה, בהיותם רעה חולה שיש למגר, וקבע כי המעשים במקרה דנן פגעו בערכים המוגנים של "שלמות גופו, ביטחונו וכבודו של אדם, כמו גם, בהגנה על שלומם ועל ביטחונם של רופאים האמונים על מתן שירותי בריאות לציבור" - באופן קשה וחמור. עוד עמד בית המשפט על נסיבות ביצוע העבירה, על האכזריות העולה ממנה, ועל הנזק הפוטנציאלי האדיר שרק בדרך נס לא התממש במלואו. בהמשך בית המשפט בחן את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תוך שהוא נותן דעתו בהקשר זה לשיקול לחומרה של פגיעה בצוות רפואי. בית המשפט חתם פרק זה בציינו כי "המגמה שבפסיקה - ובהשוואה בין פסקי דין לאורך השנים - מגלמת את הצורך שעלה מתוך הדו"חות הציבוריים שהוגשו לבית המשפט, בדבר החמרה בענישה ביחס לעבירות אלימות כלפי צוותי רפואה". בצד האמור בית המשפט הביא במניין שיקוליו, גם אם באופן מדוד, את היותו של המשיב מכור ל'סמי מרשם' כאחת הסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירה לפי סעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין, כאשר קודם לכן הוער כי "יש למערכת הרפואית אחריות מסוימת להתמכרותו של הנאשם, ששימש כרקע לביצוע העבירה", ותוך שצוין ש"למרות מודעות הגורמים המטפלים להתמכרות הנאשם לריטלין - ולמרות שטיפול זה החל באופן חוקי ובהתוויה רפואית - לא הוצגה לנאשם תכנית גמילה כוללת התואמת את צרכיו. במקביל לניסיונות למנוע מהנאשם גישה לריטלין, גורמים שונים המשיכו לספק לו את התרופה, והוא קיבל מרשמים לתרופות נרקוטיות נוספות ללא מעקב מספק. למעשה, הנאשם 'נפל בין הכיסאות', ולא קיבל במשך שנים רבות את הטיפול הנדרש".

אחר דברים אלה, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין חמש ותשע שנות מאסר.

11.  בעת קביעת עונשו של המשיב בתוככי המתחם, בית המשפט נדרש לעברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות איומים, עבירות היזק במזיד ועבירת תקיפה בגינה הוטל עליו, אך בחודש אוקטובר 2021, עונש של שלושה חודשי מאסר על-תנאי. לזכותו של המשיב נזקפו נסיבות חייו, התמכרותו והשפעתה עליו ועל משפחתו; לצד בעיות נפשיות מהן הוא סובל. בתוך כך הוער כי "גם אין לדעת אם במסגרת המעצר הוא יזכה להליך טיפולי מותאם להתמכרותו הייחודית". בהמשך הודגש כי בית המשפט אינו זוקף לחובתו את הבחירה לנהל הליך הוכחות, אך הוסבר כי במצב זה לא ניתן לזקוף לזכותו הודאה, נטילת אחריות וחיסכון בעדות נפגעת העבירה. בנוסף לכך הוסבר, כי עד אותה העת המשיב לא נטל אחריות כנה ומלאה על מעשיו, וממשיך להטיל את האשם על מערכת הבריאות.

במכלול נסיבות העניין נקבע כי יש למקם את עונשו מעט מתחת למחצית המתחם שנקבע לצד ענישה נלווית.

12.  בהתאם הוטל עונש מאסר לתקופה של שש שנים, בניכוי ימי מעצר, ותוך הפעלת מאסר על תנאי ששלושה חודשים ממנו ירוצו במצטבר - ובסך הכול שש שנים ושלושה חודש מאסר; מאסר על תנאי לתקופה של תריסר חודשים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, שלוש שנים לאחר שחרורו; מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון, שלוש שנים לאחר שחרורו. כן נקבע פיצוי לנפגעת העבירה בסך של 50,000 ש"ח.

הערעור והמענה לו

13.  לשיטת המערערת העונש שהוטל על המשיב לא מבטא די הצורך את החומרה הגלומה בתקיפתו האלימה על נסיבותיה, וקולת העונש מקבלת אך משנה תוקף בשים לב לעובדה שהמשיב תקף איש צוות רפואי. עוד נטען, כי העונש שנגזר על המבקש לא מרתיע דיו ואינו הולם את עברו הפלילי של המשיב. לחלופין נטען כי ככל שהעונש מבטא את מדיניות הענישה הנוהגת אזי שיש להחמירה. כמו כן, המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בביקורת שהפנה כלפי מערכת הבריאות בהכרעת הדין ובמשקל, לקולה, שניתן לביקורת זו בגדרי גזר הדין (יוער, המערערת אף טענה כי מן העדויות עולה כי המשיב שולב בגמילה ללא הועיל). כל זאת, תוך שהיא מפנה לפסיקת בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים פליליים, בדבר הצורך בהחמרת הענישה בגין עבירות אלימות כלפי צוותים רפואיים; ולדברים שנקבעו בעתירה שהגישה נפגעת-העבירה, נגד ההחלטה בדבר סעיפי האישום בגינם הוחלט להעמיד את המשיב לדין (בג"ץ 4742/22).

14.  מנגד, המשיב סמך ידו על פסק הדין של בית משפט קמא והדגיש, כי הן המתחם והן העונש שנקבעו, לא רחוקים מבקשת המדינה בהליך קמא ומשכך ספק אם ישנה עילה להתערבות ערכאת הערעור בעונש משהוא לא סוטה סטייה ניכרת מהעונש הראוי וההולם בנסיבות העניין. כמו כן צוין כי העובדה שלא הוגש ערעור מצדו משמיעה לקיחת אחריות וכי אין להתעלם מהתנהלות מערכת הבריאות בנדון דידן, כפי שציין בית משפט קמא. טרם סיום טען בא-כוח המשיב כי יש להוסיף ולהתחשב בנסיבות חייו ובמצבו הרפואי והנפשי המורכב של מרשו והדגיש כי הפיצוי שולם במלואו.

דיון והכרעה

15.  לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעורה של המדינה ביחס לקולת עונשו של המשיב. מבלי להמעיט בהרשעה בעבירה שעניינה נשיאת סכין שלא כדין, על המדוכה שאלת הענישה הראויה בהרשעת המשיב בעבירה שעניינה גרימת חבלה בכוונה מחמירה.

16.  האירוע שביסוד כתב האישום, על מכלול נסיבותיו, משקף את הקלות הבלתי נסבלת של שימוש באלימות קשה ובוטה; עת הותקפה אישה חפה מכל פשע, רופאה שנשבעה לשמור על חיי אדם ו"לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה [...] אם זר ואם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד" (מתוך "שבועת הרופא העברי" שחיבר פרופ' ליפמן היילפרין).

17.  עוד בטרם אדרש לחומרה היתרה הגלומה בתקיפת צוותי רפואה, יש להדגיש כי בית משפט זה פסק וחזר ופסק בדבר הצורך להטיל עונשים משמעותיים בעבירות אלימות:

"יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה [...] נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי כי ידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשתית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (13.04.2010)).

זאת ועוד, מעשי אלימות הבאים בגדר גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, מצדיקים ענישה מחמירה במיוחד. שהרי, העונש הקבוע בצד עבירה זו עומד על עשרים שנים, ויש בכך כדי להצביע על גישתו של המחוקק כלפי מבצעי עבירות אלימות מסוג זה:

"העבירה שבה עסקינן - גרימת חבלה בכוונה מחמירה - גוררת אחריה עונש מירבי של עשרים שנות מאסר. כך קבע המחוקק ומילותיו אינן בגדר מילים ריקות. כפי שכבר הזדמן לי להעיר, עונש מירבי הקבוע בחוק 'איננו בא לסמן רק את גבולה העליון של סמכות הענישה הנתונה בידי בתי המשפט. מדובר בעמדתו הערכית של המחוקק ביחס לחומרת העבירה, ועלינו לקיים את דברו. בבואו לגזור את עונשו של נאשם בגדרו של סימן א'1 לחוק העונשין, על בית המשפט לצאת אפוא מתוך הנחה כי העונש המירבי הוא העונש שיש להטילו בנסיבות חמורות ביותר; כי בנסיבות בעלות חומרה בינונית מן הראוי, ככלל, להטיל על הנאשם את מחצית העונש המירבי; וכי בנסיבות מקלות מן הדין הוא שעונשו של הנאשם יוקל בהתאם [...]'" (ע"פ 687/22 טלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (19.05.2022), וההפניות הרבות שם שהושמטו מן הציטוט).

18.  הנה כי כן, כבר בשלב זה ניתן לומר כי עונשו של המשיב, גם בהתחשב בנסיבות חייו וביתר השיקולים, המעטים, לקולה, לרבות אלו שעוררו את תרעומת המדינה (לא בלי הצדקה הגם שאיני נוקט עמדה מכריעה בנדון) - מחייבים ענישה חמורה יותר מזו שהוטלה עליו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מחלקה של המדינה בשים לב למתחם לו היא עצמה עתרה.

19.  מלבד האמור, כבר הובהר בפסיקה כי "תקיפה ופגיעה ברופאים ואנשי צוות רפואי, העושים לילות כימים להצלת חיי אדם ולטיפול מסור בחולים ובפצועים, היא מעשה בזוי וראוי לכל גנאי, ועל בתי המשפט לשלוח מסר חד-משמעי לענין זה על ידי ענישה ממשית ומרתיעה, לשם מיגור תופעה קשה זו, שלמרבה הצער הפכה למציאות רווחת במקומנו" (ע"פ 7220/19 זגורי נ' מדינת ישראל (06.02.2020)). בית משפט זה חזר ושנה כי "מערכת אכיפת החוק צריכה להבטיח כי רופאים אלה יוכלו לגבש את החלטותיהם ללא מורא, ועל כן יש להגיב בעניינם של אלה המבקשים לאכוף על רופאים את רצונם בכוח הזרוע, ביד קשה"(ע"פ 2712/09 שמילוב נ' מדינת ישראל (18.11.2009)). והמעוניין יעיין בדו"ח המלצות ועדת השר למיגור האלימות כלפי צוותים רפואיים ומנהליים במערכת הבריאות בראשות פרופ' שלמה מור-יוסף משנת 2017.

20.  ויודגש, במעשיו המשיב פגע באופן חמור בערכים חברתיים של שמירה על הכבוד ושלמות הגוף של נפגעת העבירה בכלל, ובפרט בהיותה רופאה מנהלת מרפאה שסימלה עבורו את המערכת הרפואית בכללותה על הטינה והאשמות שיש לו נגד מערכת זו. משכך ובשל נסיבות העניין - היות המעשה מתוכנן (הגעה עם פטיש וסכין מוסתרים לאחר פרידה מאחייניו); הנזק הפוטנציאלי הגבוה (מכות חוזרות בראש בפטיש שניצלים מברזל שהופסקו רק בשל שבירתו); הנזק החמור בפועל הכולל נזקים פיזיים ונפשיים ארוכי טווח כעולה מהתסקיר שהוכן; עברו הפלילי הרלוונטי של המשיב; אי לקיחת אחריות מהותית על מעשיו - יש צורך משמעותי בהרתעת היחיד והרבים, ולשיטתי לא ניתן לו די משקל במסגרת גזר הדין.

21.  יודגש, כי איננו מתעלמים מהרקע שהביא את המשיב לביצוע העבירות, ואשר השפיע על קביעת המתחם (בכפוף לזהירות המתחייבת באשר לייחוס אחריות לגורם זה או אחר). ממילא, ההחמרה עליה נורה נמצאת בתוככי המתחם שנקבע.

22.  סוף דבר: בנתון לאמור, בראי נסיבות חייו האישיות של המשיב ובכפוף לכלל לפיו ערכאת הערעור לא ממצה את הדין - אציע לחברתי ולחברי כי נעמיד את עונשו של המשיב בגין תקיפת הרופאה נפגעת העבירה ונשיאת הסכין על שבע שנות מאסר ומחצה, בניכוי ימי מעצרו, חלף שש שנים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא; כך שביחד עם המאסר על תנאי שהופעל הלה ירצה שבע שנים ותשעה חודשי מאסר סה"כ.

23.  בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, בשים לב להערת בית משפט קמא שהובאה לעיל בעניין הצורך בטיפול ולטיעון שנשמע לפנינו יודגש, כבר במסגרת זו, כי ניתן לקוות ששירות בתי הסוהר יפעל, בהקדם, למילוי צרכיו הרפואיים של המשיב בכפוף לכל דין.

השופטת דפנה ברק-ארז:

אני מסכימה.

השופט יחיאל כשר:

  אני מסכים.

  הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב.