1

 

 

 

 

                                          

                                                                                                  

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט א' שהם:

 

1.  לפנינו ערעור על הכרעת דין, ולחילופין על גזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' אלרון – נשיא; מ' גלעד; ו- מ' רניאל), שניתנו בתפ"ח 20636-12-11.

 

2

2.  ביום 28.10.2013, הורשע המערער בעבירות אלה: ניסיון רצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב לחוק העונשין; תקיפה סתם כלפי קטין חסר ישע על ידי אחראי, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; איומים (ריבוי עבירות), לפי סעיף 192 לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) וסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות); והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין.

 

3.  בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער, ביום 3.2.2014, 13 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו – 25.11.2011; 3 שנות מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה לפי סעיפים 192 ו-287(ב) לחוק העונשין, או עבירה לפי סעיף 2(1) יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; בנוסף, חויב המערער בפיצויים למתלוננת בסך 50,000 ש"ח.

 

4.  המערער אינו משלים עם הרשעתו, ולחילופין משיג על חומרת עונשו, ומכאן הערעור שלפנינו.

 

כתב האישום שהוגש נגד המערער

 

5.  ביום 12.12.2011, הוגש כתב אישום נגד המערער. כמתואר בכתב האישום, המערער והמתלוננת היו בני זוג במשך 11 שנים, הם התגוררו יחדיו, ונולדו להם 4 ילדים. בסוף שנת 2010, נפרדו בני הזוג והמערער עבר להתגורר במקום אחר. מסוף שנת 2010 לערך, החל המערער להטריד את המתלוננת ולעקוב אחריה. בנוסף, בהזדמנויות רבות, איים המערער על המתלוננת, באומרו לה שאם יראה אותה עם גבר אחר, הוא ירצח אותה ויתאבד. ביום 17.11.2011, בעקבות תלונתה של המתלוננת על התנהגותו המאיימת והמטרידה של המערער, ניתן בבית משפט השלום בחדרה צו הגנה האוסר על המערער להיכנס לדירתה של המתלוננת, עד ליום 23.11.2011 (ה"ט 32837-11-11, מפי כב' השופטת ה' גולדקורן). ביום 23.11.2011, ניתן צו הגנה נוסף על ידי בית המשפט, לפיו נאסר על המערער להתקרב אל המתלוננת למרחק שיפחת מ-250 מטר, או להיכנס לדירתה, וזאת עד ליום 16.2.2012.

 

3

ביום 25.11.2011, כך לפי כתב האישום, סמוך לשעה 01:30, חדר המערער אל דירתה של המתלוננת, כשהוא מצויד במוט ברזל המשמש כמנעול הגה (להלן: המוט או מוט הברזל). מיד לאחר מכן, נכנס המערער אל חדר הילדים (להלן: החדר), בו שהתה אותה עת המתלוננת יחד עם שני ילדיהם הקטינים: י.מ. (יליד 2004) ו-ע.מ. (ילידת 2000), שישנו בחדר. עם כניסתו לחדר, התקרב המערער אל המתלוננת, גידף אותה ואמר לה שהוא הגיע להרוג אותה. מיד בסמוך לכך, כפי המתואר בכתב האישום, החל המערער להכות את המתלוננת על ראשה באמצעות המוט, כאשר המתלוננת מתחננת בפניו שלא יהרוג אותה לעיני ילדיה. לשמע בכייה וצעקותיה של המתלוננת, התעוררו י.מ. ו-ע.מ. שישנו בחדר, ובנוסף הגיעו אל החדר שני ילדים נוספים שישנו בחדר הסמוך, נ.מ. (יליד 2007) ו-א.מ. (יליד 2001). ארבעת הילדים פנו אל המערער והתחננו בפניו שלא יהרוג את אמם, ואף ניסו לעצור מבעדו מלהמשיך ולהכותה, בכך שתפסו אותו בידיו. המערער לא חדל מתקיפתה של המתלוננת, וכפי שנטען בכתב האישום, הוא החל להכות את הילדים באמצעות ידיו. לאחר זאת, המשיך המערער להטיח בראשה של המתלוננת את המוט, כאשר המתלוננת מנסה להגן על ראשה עם שתי ידיה. בהמשך, חנק המערער את המתלוננת והמשיך להכותה באמצעות המוט, בידיה, בגבה, ובבטנה. במהלך האירוע המתואר לעיל, הטיח המערער את המתלוננת בכוח אל הרצפה מספר פעמים, ובעט בגבה באמצעות רגלו, עד שהיא התמוטטה. משראה המערער כי המתלוננת צנחה אל הרצפה, הוא נמלט מהמקום.

 

1.  כתוצאה ממעשיו של המערער באירוע זה (להלן: האירוע), הובהלה המתלוננת אל המרכז הרפואי "הלל יפה", שם אושפזה למשך שמונה ימים, לצורך טיפול בחבלותיה הרבות, שכללו בין היתר, שברים פתוחים בשתי הידיים; חתכים בראש ובמצח; שטף דם תת עורי בחלקים שונים במוח; חבלות ונפיחות בכל הגוף; חתך בגב; שטפי דם בידיים; רגישות בבית החזה ושפשופים במרפק השמאלי. בנוסף, נגרמה ל-א.מ. נפיחות וירד לו דם.

 

2.   על בסיס עובדות אלו, הואשם המערער בניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, ובעבירות נוספות, כמפורט לעיל.

 

תשובת המערער לכתב האישום

 

3.  המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, הגם שהודה בעובדות הרקע הנוגעות לחייו המשותפים עם המתלוננת. בהתייחס לאירוע המתואר בכתב האישום, אישר המערער כי הגיע לדירתה של המתלוננת, ואולם הוא הכחיש כי גמלה בליבו המחשבה לרצוח אותה, וכן הכחיש כי הביא עמו את מוט הברזל. המערער טען, כי הוא נטל את המוט מדירתה של המתלוננת, והיכה אותה באמצעותו. בנוסף, טען המערער כי היכה את המתלוננת פעמיים בלבד.יצוין, כי בתחילת הדיון בבית משפט קמא, במענה לכתב האישום, לא העלה המערער טענות מקדמיות כלשהן, ואולם לאחר חילופי סנגורים בתיק, טען עו"ד בלושטיין, שקיבל על עצמו את ייצוגו של המערער בשלב זה, כי המערער היה במצב של שכרות בעת שהיכה את המתלוננת.

4

 

הכרעת דינו של בית משפט המחוזי

 

4.  ביום 28.10.2013, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי כב' הנשיא י' אלרון, אליו הצטרפו בהסכמה כב' השופטים מ' גלעד ו-מ' רניאל. להלן, יפורטו עיקרי הראיות, על בסיסן החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נקדים ונאמר, כי הערעור שבפנינו נסוב על עבירת הניסיון לרצח בלבד, ועל כן אתמקד בראיות אשר שימשו בסיס להרשעה בעבירה זו, כאשר הראיות שעמדו בבסיס הרשעתו של המערער ביתר העבירות, יפורטו במידת הצורך בלבד.

 

ראיות התביעה

 

5.  לשם הנוחות, אחלק את ראיות התביעה שעמדו בפני בית משפט קמא, לשלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, ראיות הנוגעות ל"אירועי רקע" הקשורים ליחסים בין המתלוננת למערער, עובר לאירוע מושא ערעור זה; השנייה, ראיות הנוגעות לאירוע עצמו; והשלישית, ראיות הנוגעות להתנהלותו של המערער לאחר האירוע.

 

"אירועי רקע" בנוגע ליחסים בין המתלוננת למערער, לפני אירוע התקיפה

 

5

6.  בהודעתה במשטרה של המתלוננת, מיום 16.11.2011 (ת/5), בנוגע לצו ההגנה הראשון, תיארה המתלוננת את מערכת היחסים בינה לבין המערער כמערכת יחסים אובססיבית שכללה איומים כלפיה. לדברי המתלוננת, המערער קינא לה, עקב אחריה ללא הרף, והטריד אותה. על כן, ביקשה המתלוננת מהמשטרה, באותו מעמד, כי יוצא צו הרחקה נגד המערער, "כי אני מפחדת ממנו בגלל מה שהוא אומר ואני מפחדת שהוא ליד הבית שלי ולפי מה שהוא אומר הוא מחפש אותי ואני מפחדת ממנו". המתלוננת הציגה בפני חוקרת המשטרה את מכשיר הטלפון הנייד שלה, המלמד על קיומן של שיחות נכנסות רבות, שהתקבלו מהמערער. לגבי תוכן השיחות, אמרה המתלוננת, כי: "כשהוא מתקשר הוא אומר שאם הוא יראה אותי עם גבר הוא ירצח אותי". בתום חקירתה במשטרה, הציעה החוקרת למתלוננת ליווי משטרתי לביתה (ת/11), כיוון שהחוקרת זיהתה את חששה הרב של המתלוננת מהטרדות ואיומים מצד המערער. כמו כן, סיפרה המתלוננת כי היא פנתה למקלט לנשים מוכות, אך יצאה ממנו "בגלל הילדים". פרט לעדותה זו של המתלוננת, נגבו עדויות נוספות המתארות את אופי היחסים בין המתלוננת לבין המערער, מהן עולה כי המערער נהג להטריד את המתלוננת ולהשמיע איומים רבים כלפיה. בין היתר, מדובר בעדותה של ז.צ., שכנתה של המתלוננת; עדותה של ר.ז., בִּתה של המתלוננת שלא מהמערער; עדותו של א.א., נהג הסעות במקום עבודתה של המתלוננת; ועדותה של מ.ש., עובדת סוציאלית בעיריית חדרה.

 

7.  טרם שאדרש לאירוע המתואר בכתב האישום, מן הראוי להזכיר אירוע שהתרחש בחודש ספטמבר 2010, שבעטיו פנתה המתלוננת למשטרה, ביחד עם המערער, לצורך הגשת תלונה נגד ד', קרוב משפחה של המערער, אשר, לטענתה, אנס אותה כשלושה חודשים לפני הגשת התלונה. במהלך עדותה בבית משפט קמא, התייחסה המתלוננת לאירוע זה, ומסרה כי לאחר שנודע למערער על הקשר שהיה לה עם ד', הוא הכריח אותה להתלונן במשטרה, תוך שהוא שם בפיה את הטענה כי ד' אנס אותה. המתלוננת טענה בנוסף, כי המערער איים עליה, שאם לא תספר במשטרה שהיא נאנסה, הוא יהרוג אותה ויתאבד. מ.ט., עובדת סוציאלית אשר לה היכרות עם המתלוננת, אישרה את הדברים המתוארים.

 

ראיות הנוגעות לניסיון הרצח

 

8.  ביום 25.11.2011, בשעה 02:23, התקבל במשטרה דיווח ראשון על קרות האירוע (ת/100), ובו נמסר כי המערער היכה את המתלוננת עם ברזל "בכל הגוף" וכי המתלוננת "מפרפרת פה" ו"כולה נפוחה". בנוסף, הגיעו דיווחים מאחותו של המערער, שסיפרה כי "הוא התקשר אליי הוא אמר לי שהוא הרביץ לאשתו והוא מנסה להתאבד והוא נמצא בסביבה איפה שהיא נמצאת". השוטר הראשון שהגיע לזירת האירוע היה שמאי חיימוב, סייר בתחנת חדרה, אשר תאר את שראו עיניו בבית המתלוננת: "בחדר השינה שכבה אישה על הרצפה ומסביבה דם ולידה הייתה הבת שלה שחיבקה אותה" (ת/80). בדו"ח פעולה משעה 02:25 (ת/81), שנערך ע"י השוטר רמי רובין, שהגיע אף הוא לזירת האירוע, נאמר, בין היתר, כי כאשר הוא פנה לבתה של המתלוננת, זו אמרה לו, כי "בן זוגה של אמא שלה [...] תקף את אמא שלה וברח. לדבריה היו תלונות בעבר אך לא עזר כלום, ולדבריה היום הוא בא להרוג אותה". דברים דומים מסר יוסי גייר, בלש במשטרה, שרשם דו"ח פעולה (ת/89), לאחר שביקר במקום.

 

6

9.  בחקירתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, תיארה המתלוננת את שהתרחש בליל ה-25.11.2011, לאחר חצות, מעת שהמערער נכנס לביתה. לדברי המתלוננת, המערער אמר לה בפירוש, בנוכחות ילדיה, מספר פעמים, כי הגיע לבֵּיתה במטרה להרוג אותה. המתלוננת תיארה את המכות הקשות שספגה מאת המערער, כמתואר בכתב האישום, ולדבריה, רק כאשר המערער סבר שהיא מתה, הוא חדל להכותה. טרם שעזב המערער את הדירה, שמעה המתלוננת את ילדיה שואלים אותו מדוע הרג את אמא, והמערער השיב: "מה אכפת לי, שתמות". ר.ז. סיפרה, כי כאשר הייתה באמבולנס שפינה את המתלוננת לבית החולים, התקשר המערער לטלפון הנייד של אמה, שהיה ברשותה באותה עת. באותה שיחה, אמרה ר.ז. למערער "אמא לא מתה ושהוא לא הצליח לעשות מה שרצה לעשות". משנשאלה מדוע אמרה לו כך, ענתה ר.ז., כי "זה מה שהיה נראה שזה מה שהוא בא לעשות". בין יתר הראיות שהוגשו מטעם המאשימה, היו תצלומים, בהם נראה חדר הילדים שבו כתמי דם על הרצפה, מוט הברזל המגואל בדם, תצלומי ידיו של המערער ושל בגדיו כשהם ספוגים בדם, כאשר הוא עצמו נראה פצוע בראשו (ת/95).

 

שכרותו של המערער במהלך האירוע

 

10. אין מחלוקת על כך שעובר לאירוע, בילה המערער עם חברים נוספים בקיוסק, הקרוב לביתה של המתלוננת (להלן: הקיוסק), שם שתה בירה. על מספרם של בקבוקי הבירה, ועל רמת שכרותו של המערער חלוקים הצדדים. כיוון שהוקדש מקום נכבד, במסגרת הערעור, להגנת השכרות, אפרט בהרחבה את העדויות הנוגעות לעניין זה, להלן.

 

המתלוננת, אשר התייחסה בעדותה לטענת המערער בדבר שכרותו באותו לילה, העידה כי הוא לא היה שיכור, וכי לא נדף ריח של אלכוהול מפיו. המתלוננת הבהירה, כי המערער נהג לשתות, בדרך כלל, שניים או שלושה בקבוקי בירה, וכי התנהגותו הייתה רגילה, לאחר שתיית המשקאות. ר.ז., אשר ראתה את המערער בקיוסק לפני האירוע, נשאלה לגבי מצב שכרותו, ואמרה "לא הסתכלתי עליו כשנכנסתי לקיוסק, אך לפי טון הדיבור שלו הוא לא היה [שיכור]". חברותיה של ר.ז., שהיו עמה באותו מקום (ז' ו-ש'), אישרו את דבריה של ר.ז. בעניין זה.

 

7

בעל הקיוסק, בו שהה המערער עובר לאירוע, העיד כי המערער נהג להגיע אל הקיוסק כפעמיים עד שלוש פעמים בשבוע, ולשתות בקבוק אחד או שני בקבוקי בירה, בכל פעם. לדבריו, בליל האירוע, נכח המערער במקום ביחד עם עוד שלושה מחבריו, משעה 20:30 עד לשעה 01:45, ושתה, במהלך הערב, 4-3 בקבוקי בירה לערך, שתכולתם חצי ליטר כל אחד. משנשאל העד, האם המערער היה שיכור באותו ערב, הוא השיב: "הוא לא התנדנד כשהוא יצא משם, הוא לחץ לי יד עד כמה שאני זוכר, לא דיבר בטון של שיכור שזה דיבור איטי, הוא נראה היה רגיל מהשורה. נכון שהוא שתה בירה אך זה התפרש על פני ערב שלם". ש.ג., אשתו של בעל הקיוסק, מסרה כי בבוקרו של היום, בו מסר בעלה את עדותו במשטרה, הוא ציין בפניה, מספר פעמים, כי אינו זוכר שהמערער שתה הרבה.

 

א.פ., בן דודתו של המערער, אשר ישב עמו בקיוסק באותו הערב, נשאל, במהלך עדותו בבית המשפט, לגבי כמות האלכוהול שצרך המערער, ואמר "המון היה, בגלל החג כל אחד מזמין, המון המון, מעל 6, 7". בהמשך, אמר א.פ. כי ייתכן שמדובר ב- 5 בקבוקי בירה. כאשר נשאל העד לגבי מצבו של המערער בעת שיצא מן הקיוסק, הוא אמר: "באמת הוא לא השתנה, עד שיצאנו היה אותו בן אדם. הוא היה אותו דבר, גם מבחינת דיבור, הליכה גם אותו דבר, אם היה מסטול לא הייתי עוזב אותו [...] כולנו, לא רק הוא, לא היינו שיכורים". דברים אלו עולים בקנה אחד עם הודעתו של א.פ. במשטרה, שם מסר "כשיצאנו משם הוא לא היה שיכור בכלל" (נ/1).

 

ב.א., שותפו לדירה של המערער, שאף הוא היה בקיוסק, טען כי המערער ו-א.פ. לא שתו הרבה בירה, ובנוגע לטענת המערער כי היה שיכור מסר ב.א., כי הלה "היה בסדר גמור, מדבר יפה ולא שתוי". נקדים את המאוחר, ונציין כבר עתה, כי לדברי אחד העובדים בקיוסק, המערער שתה כ-10-9 בקבוקי בירה, וגרסה זו תובא בהמשך, במסגרת ראיות ההגנה, ותבחן להלן.

 

גם ילדיה של המתלוננת נשאלו לגבי מצב שכרותו של המערער באותו אירוע. הבת ע.מ. ציינה, כי המערער לא היה שיכור באותה עת, והוסיפה כי היא אף פעם לא ראתה אותו כשהוא שיכור (ת/69ב). מנגד, מסר הבן א.מ. בחקירתו, כי אביו היה שיכור, ולשאלת החוקרת מדוע הוא סבור כך, ענה א.מ., כי "העיניים שלו היו אדומות"; כי "היה לו ריח של וודקה"; וכי "מתי שהוא הרביץ לה אז הוא זז כזה לצד". בהתייחס לאפיונים אלו, מסר א.מ., כי "ככה הוא [המערער] אמר למשטרה וגם אני ראיתי". יש לציין, בנוגע לדבריו אלו של א.מ., כי חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מידת מהימנותו.

 

8

י.מ., בנו האחר של המערער, מסר במשטרה כי המערער היה "שיכור", וכאשר נתבקש לתאר מה הופך לדעתו אדם לשיכור, אמר י.מ. כי אדם כזה "לפעמים שוכח דברים" ו"הורג אנשים". חוקרת הילדים לא שללה את האפשרות, כי ביומיים שחלפו ממועד האירוע ועד לחקירתם של א.מ. ו-י.מ., הושפעה גרסתם זו, ממידע אליו הם נחשפו מבני משפחתם.

 

השוטרים שבאו במגע עם המערער לאחר האירוע, התייחסו בעדותם לעניין טענת שכרותו של המערער. השוטר רובין העיד, כי "לא נדף ממנו ריח של אלכוהול והוא נשמע להוראות ולא התנגד, דיבר לעניין ותקשר איתנו. הוא התלבש לבד ולא נראה סימנים של אדם שיכור מהסימנים שאני מכיר". כאשר נשאל מדוע לא ערך למערער בדיקת דם כדי לברר אם המערער שיכור, השיב רובין: "הוא לא אמר לי שהוא שיכור. אני לא אמור לבדוק את זה. אני רושם מה כן נעשה ולא מה לא נעשה. אם הוא היה שיכור והיה נוסף [כך במקור- א.ש.] ממנו ריח הייתי מציין את זה. אך זה לא היה. אם זה היה הייתי רושם. לא רשמתי כי זה לא היה". תיאורים דומים מסרו שוטרים נוספים שבאו במגע עם המערער, וביניהם השוטר מקונן שחר מרה, אשר היה הראשון לאתר את המערער לאחר האירוע (ת/116), השוטר יצחק צדקה, שהיה שותף למעצרו של המערער (ת/115), והחוקרת יעל מסורי, אשר חקרה את המערער לאחר מעצרו (ת/49).

 

המפתח שנמצא ברשות המערער

 

11. במזכר שערך השוטר רובין (ת/82), לאחר מעצרו של המערער, ציין רובין כי הוא הבחין במפתח בין חפציו של המערער (ת/2). בהתייחס למפתח זה, הסבירה המתלוננת בעדותה, כי לדירתה ישנם שני מפתחות – אחד שהיה ברשותה, ואחד שעמד לרשות ילדיה. המתלוננת זיהתה את המפתח שנתפס בין חפציו של המערער, כמפתח לדירתה, והבהירה כי היא לא נתנה אותו למערער. יצוין, כי בחקירתה של המתלוננת במשטרה, מסרה המתלוננת כי ע.מ. סיפרה לה, לאחר האירוע, ששבוע לפני כן אבד המפתח שהיה ברשותה, והוסיפה כי ייתכן שהמערער מצא אותו.

 

מוט הברזל באמצעותו היכה המערער את המתלוננת

 

9

12. המתלוננת מסרה בעדותה כי ברשות המערער היה מוט ברזל, ששימש לנעילת ההגה ברכבו. המתלוננת שללה, מכל וכל, את טענתו של המערער, כי מוט הברזל היה בביתה בעת האירוע, ועמדה על כך שהמערער הוא שהביא עמו את המוט אל הדירה. לגרסתה של המתלוננת, בעניין זה, נמצאו חיזוקים בעדויות ילדיה של המתלוננת. כאשר הוצג המוט בפני ר.ז., היא אישרה כי מדובר במנעול ההגה שהיה ברשות המערער. עוד ציינה ר.ז., כי היא ואמה נהגו לשטוף מאחורי המקרר, אחת לשבוע, והמוט לא היה שם (זאת, בהתייחס לטענת המערער כי המוט היה מאחורי המקרר- א.ש.). כאשר נשאלה הבת ע.מ. מהיכן הגיע הברזל שהביא המערער באותו הלילה, היא השיבה כי הברזל הוא "של האוטו", והוסיפה "כי לפעמים שאנחנו באים אליו לבית, שהיינו באים אליו לבית, שהוא היה כאילו מחזיק בין ההגה לבין הדבר הזה למטה, הוא היה שם את זה [...] מחבר את זה בין ההגה, לבין משהו למטה". עוד מסרה ע.מ., כי אין להם מוט כזה בבית, והיא לא הבחינה בו במקום זה (ת/69ב). גם א.מ. התייחס בעדותו למוט, באומרו שהברזל שאיתו הגיע המערער הוא "שלו מהאוטו", והסביר שהמוט שימש את המערער לצורך נעילת ההגה, כהגנה מפריצות לרכבו (ת/70ב). תיאור דומה מסר גם י.מ., שציין כי מוט הברזל שייך לרכבו של המערער (ת/71ב).

 

החבלות שנגרמו למתלוננת

 

13. לפי תיעוד רפואי שהוגש בעניינה של המתלוננת (ת/102), ובהתאם לחוות דעתו המקצועית של פרופ' יהודה היס מ"המכון לרפואה משפטית" (ת/119), החבלות העיקריות שנגרמו למתלוננת, כתוצאה ממעשיו של המערער, הן אלה: חמישה פצעי קרע ודימום תת עורי בראש; שברים ופצעים בידיה של המתלוננת; דימומים תת עוריים בזרועות ובכתפיים. יתר הראיות, הנוגעות למצבה הרפואי של המתלוננת, יפורטו בהמשך.

 

התנהלותו של המערער לאחר האירוע

 

14. כעולה מפלט שיחותיו של המערער, מאותו הלילה (ת/106, ת/107), הרי שבין השעות 02:27 - 03:40, נרשמו 30 שיחות, מתוכן 17 שיחות יוצאות, שכללו, בין היתר, שיחות ל-א.פ., לאחותו, לגיסו, ולעורך דינו. אפרט להלן את תוכן שיחות הטלפון שניהל המערער, לאחר שיצא מביתה של המתלוננת, כעולה מעדויות מקבלי השיחות.

 

10

אב.ו., גיסו של המערער, מסר במשטרה כי בליל האירוע, סמוך לשעה 02:30, התקשר אליו המערער, ואמר "שהוא עשה טעות, שאלתי אותו מה הוא עשה, הוא ענה הרבצתי לאשתי ושהוא רוצה להתאבד. ניסיתי לשכנע אותו שיהיה בסדר ומה שהוא עשה לא בסדר ושיסגיר את עצמו למשטרה, הוא אמר שהוא מפחד ולא רוצה להיכנס לכלא". לדברי אב.ו., באותה שיחת טלפון, היה המערער "מבולבל, לא דיבר לעניין". א.ו., אחותו של המערער, ואשתו של אב.ו., אישרה את דברי בעלה, בהודעתה במשטרה (ת/117). לגרסתה, המערער נשמע בטלפון "לחוץ", ו"היה קשה להרגיע אותו". יצוין, כי בית משפט קמא הכריז על אב.ו. ועל א.ו. כעדים עוינים, והודעותיהם במשטרה הוגשו כראיה לאמיתות תוכנן, כיוון שהם סתרו את הדברים שנאמרו על ידם במשטרה, במסגרת עדותם בבית המשפט.

 

א.פ. סיפר, כי כאשר יצא עם המערער מהקיוסק, הוא הרגיש "משהו מוזר" לגבי המערער. א.פ. ניסה להתקשר בהמשך אותו ערב, אל המערער, וכאשר הצליח לתפסו, המערער נשם בכבדות ואמר "הרגתי את אשתי". יצוין, כי כשבוע לפני האירוע, התארח המערער אצל א.פ., וכשנכנסו השניים לרכבו של המערער, שאל אותו א.פ. באשר להימצאות מוט הברזל ברכב. בתשובה, אמר המערער "שאם מישהו במקרה יתקוף אותו, אז הוא מסתובב עם זה לכל מקרה". לאחר מכן, שאל אותו המערער "איפה נותנים מכה לבן אדם בשביל להרוג בן אדם". לדברי א.פ., "אמרתי לו שאני לא יודע, גם לא הבנתי ולא חשבתי בכלל. הוא שאל אם בצוואר או בבטן או בכליות, אמרתי שאני לא יודע, וזהו נגמר".

 

המכתב שנמצא ברשותו של המערער עם מעצרו

 

15. השוטר צדקה תפס, בחיפוש שערך בבגדיו של המערער, מכתב הכתוב בכתב ידו באמהרית (ת/85), ותורגם על ידי השוטר אבי אייהוני (ת/98). במכתב המתורגם, נכתב, בין היתר:

"לכבוד, לכל משפחתי והקרובים היקרים שלי אהובים שלי, סליחה. חמותי לא נתנה לי לשבת במקום שלי. ולעיתים קרובות היא גורמת שוב ושוב להעמיד אותי בתחנת משטרה. ולא עשיתי דבר שידוע לי [...] עשתה ממני צחוק בעבור אוהביי וגם שונאיי. על כלום שלא עשיתי דבר [...] חמותי גרמה לי כאילו שאני רצחתי נפש וגרמה לי למעצר. את הבת שלה היא מקללת, את אשתי משביעה אותה בקללות שלא תהיה בקשר איתי. לפיכך שנאתי את חיי. על שבועת השמים ועל שבועת אדמה קחו אחריות על אימי ובני אוריין 'אדרא בשמיים אדרא באדמה' סליחה" [ההדגשות שלי- א.ש.].

 

כשנשאל המערער על ידי השוטר צדקה לפשר המכתב, אמר המערער, כי "זה כל הבלגן שיש לי עם האישה ואני רוצה להתאבד". לשאלת השוטר, האם מדובר במכתב התאבדות אמר המערער: "בערך זה על כל מה שעובר עלי".

 

ראיות ההגנה

 

11

16. במרכז ראיות ההגנה שהוגשו לבית משפט קמא, עמדה גרסתו של המערער, כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. למען הנוחות, אפרט את ראיות ההגנה תחת אותה חלוקה שבה פורטו ראיות התביעה, לעיל.

 

היחסים בין המתלוננת למערער

 

17. בחקירותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, התייחס המערער למערכת היחסים בינו לבין המתלוננת. לדברי המערער, הוא נהג לפגוש את המתלוננת ואת ילדיהם המשותפים בכל יום, לאחר העבודה. המערער טען, כי עד ליום 16.11.2011 (היום בו הגישה המתלוננת, לראשונה, תלונה נגד המערער במשטרה), הוא והמתלוננת נהגו לבלות יחדיו בהסתר, בלא ידיעת אִמה של המתלוננת, ולעיתים המתלוננת אף באה לדירתו. בהתייחס לחמותו, אמה של המתלוננת, סיפר המערער כי זו "מתנקמת" בו ומנסה לשכנע את המתלוננת להתלונן נגדו. משהתבקש המערער להסביר את פשר יחסו האובססיבי כלפי המתלוננת, הוא אישר חלק מן הדברים (כגון: שיחות טלפון מרובות אל המתלוננת), והכחיש את חלקם (כמו: הימצאותו בחניית ביתה של המתלוננת במשך הלילה). המערער נשאל לגבי תגובותיו, בהקשר ליציאותיה של המתלוננת עם גברים אחרים, ואישר כי הוא כעס עליה בנוגע לגבר אחד מסוים שהיא יצאה איתו, אך לדבריו, הוא לא התעמת עם המתלוננת על רקע חשד לבגידה בו, ולא איים עליה בנושא.

 

            המערער התבקש להגיב לעניין טענת "האונס" מחודש ספטמבר 2010, ומסר כי הוא הלך עם המתלוננת אל תחנת המשטרה בכדי להגיש תלונה על אונס. התלונה נסגרה לבסוף, כך לפי המערער, כיוון ש"שכנעו"את המתלוננת להודות שהדבר נעשה בהסכמה. המערער הכחיש כי כפה על המתלוננת להגיש את התלונה, או כי איים עליה שהוא יהרוג אותה, אם לא תעשה כן.

 

התייחסותו של המערער לאירוע המתואר בכתב האישום

 

12

18. במסגרת עדותו של המערער בבית משפט, הוא נשאל מדוע היכה את המתלוננת באמצעות מוט הברזל. על כך השיב המערער: "אני דבר ראשון, לא התכוונתי בכלל להתקרב לאשתי, להרביץ לה, שום דבר. הייתי תחת השפעה ושיכור. אין לי שום דבר, הייתי תחת השפעה, אני מצטער על זה". עוד הוסיף המערער וטען, כי "אם הייתי רוצה להרוג אותה יש לי דברים אחרים, לא בזה הייתי מרביץ לה". את עצם הגעתו לביתה של המתלוננת, הסביר המערער בכך שהוא היה שיכור, וסבר, בטעות, שהוא עודנו מתגורר עמה. המערער טען בנוסף, כי אינו זוכר כיצד גרם למתלוננת לחבלות המתוארות בכתב האישום, אך אישר כי המתלוננת הגנה על ראשה באמצעות ידיה, בעת שהוא תקף אותה. המערער טען עוד, כי הוא נבהל, בשלב מסוים, וברח מן המקום, אולם הוא הכחיש כי עזב את המקום רק לאחר שסבר כי המתלוננת מתה. כאשר נשאל המערער מדוע הוא נמלט מהדירה, הוא השיב "שאשתי שאני אוהב אותה ונלחצתי". לשאלה, מדוע לא הגיש למתלוננת עזרה לאחר מעשה, ולא התקשר לגורמי הסיוע הרפואי, השיב המערער כי פחד שהשוטרים ירביצו לו. אשר להתבטאויות המיוחסות לו במהלך האירוע, לפיהן הוא הגיע במטרה להרוג את המתלוננת, אלה הוכחשו על ידו בחקירתו במשטרה. עם זאת, באותה נשימה, מסר המערער כי ייתכן שאמר את הדברים האלו, אך איננו זוכר כי כך אירע, כיוון שהיה שיכור. אשר לנוכחות ילדיו באירוע האלים, אישר המערער כי הם היו עדים להתרחשות, וכי הם ביקשו ממנו להניח למתלוננת, אך הכחיש כי פגע בהם, מלבד דחיפתה של ע.מ, בה הודה המערער.

 

שכרותו של המערער במהלך האירוע

 

19. המערער מסר כי הגיע באותו הערב לקיוסק, בו נהג לשבת מדי שבוע. בחקירתו במשטרה, טען המערער כי הוא שתה באותו ערב 5 בקבוקי בירה לערך, וגם בעדותו בבית המשפט מסר המערער כי צרך כמות דומה (6-5 בקבוקי בירה). לדבריו, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא השתכר, שכן בדרך כלל הוא אינו נוהג לשתות יותר מבקבוק בירה אחד או שניים. יצוין, כי כאשר נעצר המערער לאחר האירוע, תגובתו למעצר הייתה "אני שתיתי עשיתי שטות". דברים דומים נרשמו מפיו של המערער בדו"ח המעצר (ת/83), כאשר בדו"ח הקצין הממונה (ת/88), נרשמו דבריו: "אני הייתי שיכור ומתנצל מאוד".

 

20. ר.י., עובד בקיוסק, מסר בעדותו בבית המשפט, כי המערער וחבריו הזמינו 24 בקבוקי בירה בסך הכול, וכי הוא התפלא "כמה 4 אנשים יכולים לשתות". ר.י. טען בעדותו הראשית שכל אחד מבני החבורה שתה כמות של כ-10-9 בירות, ואולם בחקירה הנגדית מסר ר.י. כי אינו יכול לשלול את האפשרות כי המערער שתה 5-3 בקבוקי בירה בלבד (יצוין, כי חישוב אריתמטי פשוט מעלה כי, ככל שהעד הגיש 24 בקבוקי בירה ל-4 אנשים, ובהנחה שכל אחד מהם שתה כמות שווה, כפי שמסר בעדותו, הרי שכל אחד שתה 6 בקבוקי בירה בלבד, ולא כמספר הנטען על ידי ר.י.). בהתייחס להתנהגותם של בני החבורה בקיוסק, ציין העד כי "הם היו קצת ישנוניים כי ככה זה אחרי ששותים כמה בירות הם נראו שיכורים". עם זאת, מסר ר.י. בחקירתו הנגדית, כי אינו יכול לשלול את האפשרות כי המערער לא היה שיכור.

 

13

המפתח שנמצא ברשות המערער

 

21. כאשר נשאל המערער לגבי המפתח שנתפס ברשותו, עם מעצרו, טען המערער בתחילה, כי מדובר במפתח לביתו, ולא לדירתה של המתלוננת. ואולם, לאחר שהשוטר רובין אמר למערער כי הוא מתכוון לבדוק את גרסתו זו, שינה המערער את טעמו, וטען כי המפתח אכן שייך לדירת המתלוננת, והוא לקח אותו בטעות. אשר לאופן כניסתו לדירה, טען המערער כי הדלת הייתה פתוחה, ועל כן הוא לא עשה שימוש במפתח, ושלל את גרסתן של ר.ז. ושל המתלוננת, כי הן נעלו את דלת הכניסה.

 

מוט הברזל באמצעותו היכה המערער את המתלוננת

 

22. בחקירתו במשטרה הודה המערער כי מוט הברזל שייך לו: "זה היה לי אותו. זה היה לי פעם מנעול של האוטו [...] שקניתי את הרכב זה היה לי. רכב סובארו שהיה לי פעם". המערער גם אישר כי הוא היכה את המתלוננת באמצעות מוט הברזל שהיה ברשותו (ת/1), אולם לטענתו הוא לא הגיע עם המוט לביתה של המתלוננת, אלא נטל אותו מאחורי המקרר בביתה. משנשאל לפשר הימצאותו של מוט הברזל מאחורי המקרר, טען המערער כי הוא עצמו הניח אותו שם, כשנתיים לפני האירוע, לאחר שניסה לפתוח סתימה באמצעותו, וכי המתלוננת לא ידעה על כך. לטענת המערער, הוא בחר את המיקום הזה, בכדי להרחיק את המוט מעיני הילדים. כאשר נשאל המערער בחקירתו, כיצד ומתי לקח את המוט מאחורי המקרר, הוא מסר כי מיד לאחר שנכנס נטל את המוט, וזאת "רק כדי להפחיד אותה [את המתלוננת-א.ש.], לא כדי להרביץ לה". לשאלה, כיצד אופן נטילת המוט מאחורי המקרר, והעובדה שהוא זוכר פרטים אלו, מתיישבים עם טענתו כי היה שיכור, השיב המערער "זה אני גם אומר שרק שהרבצתי לה אני זוכר בברזל, אבל איך שלקחתי אני לא זוכר, זוכר שהרבצתי, זה כן". המערער דחה את טענת ב"כ המאשימה, כי אם מוט הברזל היה אכן מאחורי המקרר, הרי שהוא הכינו מראש על מנת לרצוח את המתלוננת.

 

החבלות שנגרמו למתלוננת

 

23. בין יתר טענותיו, נטען על ידי המערער כי מצבה הרפואי של המתלוננת היה "קל" עד "בינוני". להלן אתייחס לעדויות ולראיות שהוגשו לבית משפט קמא בנוגע למצבה הרפואי של המתלוננת, בעקבות האירוע המתואר בכתב האישום.

 

14

24. בדו"ח מד"א, שאנשיו היו בין הראשונים להגיע לזירת האירוע, נאמר כי "הפצועה שוכבת על הרצפה עם חבלה בראש ושברים בשתי ידיים ולא אפשרה לנו לקחת לה דם". מצבה של המתלוננת הוגדר, באופן כללי, כ"קל", ועוד צוין כי הפצועה "בהכרה מלאה". על הדו"ח חתום מאיר סויסה, חובש בכיר במד"א (להלן: סויסה), שאישר כי המתלוננת הייתה בהכרה מלאה כאשר המדדים שנבדקו היו תקינים. סויסה התבקש להתייחס להגדרת מצבה של המתלוננת, ואמר "יש מצב של חבלה קלה בראש, שאדם בהכרה, אין בחילות, דימומים. מבחינתנו מצב קשה זה יותר שיש דימומים, כל מיני סיבוכים רציניים יותר, חוסר הכרה". סויסה הוסיף עוד, כי בחבלות ראש קורים "דברים לא צפויים" ומצבו של אדם בהכרה מלאה יכול להידרדר לפתע, ואולם, במקרה דנן, לא אירעה הידרדרות מעין זו, תוך כדי הפינוי לבית החולים. לדברי סויסה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המתלוננת הייתה במצב של אובדן הכרה, טרם הגיעו לזירה, אך לדבריו כאשר הגיעו אנשי מד"א, היא הייתה בהכרה מלאה. סויסה התבקש להתייחס להגדרת מצבה של המתלוננת בבית החולים כ"בינוני" (בניגוד להגדרתו שלו, כי מצבה היה "קל"), ולדבריו: "להם יש את הידע והכלים לאבחן דברים יותר טוב מאיתנו, גם בתנאים של בית החולים. התפקיד שלנו לייצב את החולה או הפצוע ולהביא אותו במינימום נזק למיון, ובזה מסתיים התפקיד שלנו". בהתייחס להערכה בבית החולים, כי מצבה של המתלוננת היה יציב, אולם היא הייתה עדיין בסכנת חיים, ציין סויסה כי בפגיעת ראש, המצב יכול להידרדר לסכנת חיים. עוד טען סויסה, כי הפגיעות בידיים היו חמורות מן הפגיעות בראש.

 

15

25. הרופאים, אשר קלטו את המתלוננת בבית החולים, התייחסו לשאלת מצבה הרפואי. ד"ר עבד אלחיד וותד (להלן: ד"ר וותד) מבית החולים "הלל יפה", היה הרופא הראשון שבדק את המתלוננת. ד"ר וותד מסר, כי המתלוננת הייתה בהכרה מלאה כאשר הגיעה לבית החולים, והיא הייתה "יציבה מבחינת לחץ דם ודופק". לדברי ד"ר וותד, הוא מצא בבדיקתו את המתלוננת "חתך בצד שמאל במצח, נפיחות ושטף דם עם דימום בקרקפת הראש, היה שפשופים בידיים, ורגישות מעל בית החזה". ד"ר ינאי דור, מתמחה באורתופדיה בבית החולים, החתום על חלק מן המסמכים הרפואיים בעניינה של המתלוננת, התייחס בעדותו למצבה הרפואי של המתלוננת בהגיעה לבית החולים, ומסר כי "אם להסיק על פי האבחנות בגיליון המיון, מצב בינוני". לדבריו, המתלוננת פרכסה בשלב מסוים, כאשר פרכוסים עלולים לגרום לסכנת חיים. ד"ר יורי קוצ'ר, אורתופד בבית החולים, אשר ניתח את המתלוננת, מסר בעדותו כי חבלת ראש עלולה לסכן חיים, גם אם האדם נראה, לכאורה, במצב טוב. ד"ר חרארדו קמריליו (להלן: ד"ר קמריליו), רופא במחלקה הכירורגית בבית החולים, אשר טיפל בפצעיה של המתלוננת, העיד כי החבלות שספגה המתלוננת בראשה גרמו לסכנה לחייה, על אף שמצבה הכללי היה יציב. עוד מסר ד"ר קמריליו בעדותו, כי לפי החתכים שהיו בידיה של המתלוננת, נראה שהיא הניחה את ידיה על ראשה תוך כדי הנחתת החבטות על הראש, ואלמלא עשתה כן, היה סיכוי גבוה יותר לפגיעה מוחית.יעקב זסלבסקי, מתמחה באורתופדיה, שטיפל בחבלות בידיה של המתלוננת, מסר בעדותו בבית המשפט כי כאשר המתלוננת הגיעה לחדר מיון היא הייתה במצב "בינוני", וזאת לנוכח העובדה כי היו למתלוננת 4 שברים בכפות ידיה.

 

התנהלותו של המערער לאחר האירוע

 

26. המערער אישר כי זמן קצר לאחר תקיפתה של המתלוננת הוא ערך מספר שיחות מהמכשיר הנייד שהיה ברשותו, ובין היתר, לגיסו, ל-א.פ., ולאחותו. המערער התבקש להסביר כיצד ריבוי שיחות זה מתיישב עם טענתו שהיה שיכור, והשיב בתחילה "אני לא יודע". לאחר מכן, טען המערער כי כל מספרי הטלפון שמורים בזיכרון המכשיר הנייד שלו, דבר שהקל עליו לבצע את ההתקשרויות האמורות. כאשר נשאל המערער כיצד מתיישבת השיחה שביצע ל-א.פ. עם הטענה בדבר שכרותו באותו ערב, השיב המערער כי א.פ. התקשר אליו, וזאת בניגוד לדבריו במשטרה, כי הוא זה שהתקשר ל-א.פ.. אשר לעובדה כי הוא התקשר לטלפון הנייד של המתלוננת, טען המערער כי הוא העתיק את מספר הטלפון שלה מיד לאחר האירוע, וזאת ממדבקה שהייתה בגב המכשיר הנייד של המתלוננת. כשנשאל כיצד הצליח לעשות זאת אם היה שיכור כטענתו, השיב המערער "בדיוק כשהלכתי לשם אז ראיתי. בשבילי הכול היה כמו חלום". יצוין, כי בחקירתה במשטרה מסרה המתלוננת כי מספר הטלפון החדש שלה לא היה רשום כלל בגב המכשיר, וכך גם העידה החוקרת יעל מסורי. המערער נשאל לגבי דבריו לאחותו, לפיהם הוא מתכוון להתאבד, והשיב "בסדר הרבצתי אבל למה שאתאבד". משנשאל מדוע התקשר לעורך דינו, השיב המערער כי רצה לדווח לו שהוא הפר את צו ההרחקה שהוצא נגדו.

 

המכתב שנמצא ברשות המערער עם מעצרו

 

27. המערער אישר שהוא עצמו כתב את המכתב, אשר נתפס על ידי המשטרה עם מעצרו. לדברי המערער, הוא כתב את המכתב לאחר האירוע שבמהלכו פגע במתלוננת ולא לפני שהגיע לביתה. כאשר נשאל המערער לגבי המשפט בו הוא כתב "חמותי גרמה לי שכאילו אני רצחתי נפש", השיב המערער "לא אמרתי נפש. זה לא נפש. כי חמותי גרמה לי להגיע למצב כזה".

 

16

קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא

 

28. בית משפט קמא הגדיר את סלע המחלוקת בין הצדדים, במילים אלו:

 

"אין חולק כי הנאשם [המערער] חבל במתלוננת עם מוט הברזל בליל ה-25/11/11. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם אצל הנאשם [המערער] התגבשה ההחלטה להמית את המתלוננת, ומשכך, יש להרשיעו בעבירת ניסיון לרצח, כטענת המאשימה. מחלוקת נוספת קיימת באשר לשאלת היותו של הנאשם [המערער] תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע המעשים, והאם עומדת לו הגנת השכרות".

 

29. טרם שאדרש להכרעת דינו של בית משפט קמא בנוגע לעבירת הניסיון לרצח, אתייחס בקצרה ליתר העבירות, בהן הורשע המערער. אשר לעבירת האיומים, ציין בית משפט קמא, כי: "מן הראיות שבפנינו עולה תמונה ברורה, לפיה הנאשם [המערער] נהג לאיים על המתלוננת, לעקוב אחריה, ולהטרידה בטלפון". בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי "בעצם התממשות האיומים, יש כדי לתמוך בראיות לקיומם". על כן, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שלהלן: איומים; פגיעה בפרטיותה של המתלוננת; והפרת הוראה חוקית, בשל הפרת צו בית המשפט.

 

30. לאחר זאת, ניגש בית משפט קמא לניתוח יסודות עבירת הניסיון לרצח והתקיימותם של יסודות אלה במקרה דנן. בית משפט קמא התבסס בהכרעתו, בין היתר, על הראיות הבאות: הודאתו של המערער, כי הוא הגיע לדירת המתלוננת באותו הלילה, גידף אותה, איים עליה, והכה אותה באמצעות מוט ברזל; מסמכים רפואיים שהוגשו בעניינה של המתלוננת, לרבות חוות דעתו של פרופ' היס; וכן, עדותה של המתלוננת ועדויות ילדיה שנכחו במקום. בית המשפט, קבע כי ראיות אלה, מגבשות את היסוד העובדתי הנדרש בעבירת הניסיון לרצח.

 

17

31. לאחר זאת, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת השכרות שהועלתה על ידי המערער, והשלכתה על היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הניסיון לרצח. בהתייחס לרמת שכרותו של המערער בליל האירוע, קבע בית משפט קמא כי ניכרת חוסר עקביות בדבריו של המערער, באשר לכמויות האלכוהול שצרך. בנוסף, וזה העיקר, ציין בית משפט קמא כי אל מול עדותו של המערער בדבר שכרותו, הוצגו עדויות רבות, מהן עולה כי המערער לא היה במצב של שכרות בעת האירוע ובסמוך לו. בית משפט קמא הסתמך, בדחייתו את טענת השכרות, בין היתר, על התנהגותו ופעולותיו של המערער מיד בסמוך לאחר האירוע, אשר אינן מתיישבות עם שכרותו הנטענת. במסגרת זו, התייחס בית משפט קמא לשיחות הרבות שביצע המערער מהמכשיר הנייד שהיה ברשותו; לטענתו של המערער בדבר העתקת מספר הטלפון של המתלוננת מהמכשיר הנייד שלה; והמכתב שכתב המערער, בכתב יד קריא ומסודר, ובו כלל מסרים ברורים, בדבר כוונותיו כלפי המתלוננת.

 

עוד לגבי טענת השכרות, קבע בית משפט קמא כי אין לקבל את עדותו של ר.י., אחד העובדים בקיוסק, אשר טען לצריכת כמויות אלכוהול, שאף המערער לא טען להן; וכן החליט שלא ליתן אמון בעדותו של א.פ., עקב חוסר עקביות בכמויות האלכוהול בהן נקב. על יסוד האמור, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער בדבר תחולתו של סייג השכרות, כיוון שלא הוכח כי המערער היה ב"מצב של שכרות" בעת האירוע. בתוך כך, נדחתה גם טענתו של המערער למחדל חקירתי, הנעוץ בכך שמצב שכרותו לא נבדק על ידי אנשי המשטרה, וזאת לאור עדותם הברורה והחד משמעית של השוטרים, אשר לא חשו בכל סימן המעיד על היותו של המערער במצב של שכרות.

 

32. לאחר דחיית טענת השכרות, עבר בית משפט קמא לבחון את השאלה העיקרית, והיא האם הוכחה "כוונת קטילה", הנדרשת לגיבוש היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח. לאחר בחינת הסוגיה על כל צדדיה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הוכחה כוונת קטילה כלפי המתלוננת מצידו של המערער. מסקנתו זו של בית משפט קמא נסמכה על הראיות הבאות: הכלי ששימש את המערער לפגיעה במתלוננת; צורת הפגיעה במתלוננת וריבוי הפגיעות; מקום הפגיעה במתלוננת; התבטאויותיו של המערער והתנהגותו, עובר לאירוע ובמהלכו; וכן, התנהלותו של המערער בסמוך לאחר האירוע. להלן יובאו עיקרי הדברים אליהם התייחס בית משפט קמא, ביתר הרחבה:

 

18

הכלי ששימש לפגיעה במתלוננת – המערער היכה את המתלוננת באמצעות מוט ברזל, נשק קר שעשוי להיות קטלני כאשר השימוש בו יכול היה להוביל למותה של המתלוננת. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המערער הגיע לדירתה של המתלוננת כשהוא מצויד במוט הברזל, וקביעה זו השתית בית משפט קמא על הטעמים הבאים: ראשית, אין חולק כי המוט שייך למערער, ושימש אותו לצורך נעילת ההגה ברכבו, ועל כן סביר שיהיה ממוקם ברכבו של המערער ולא מאחורי המקרר בביתה של המתלוננת. שנית, המתלוננת ובתה, ר.ז., שללו באופן חד משמעי, את הטענה כי מוט הברזל היה מאחורי המקרר, שם נהגו לנקות מידי פעם. שלישית, הסבריו של המערער לעניין זה היו בלתי עקביים, ולוו לעיתים, כפי שקבע בית משפט קמא, בחצאי אמיתות. לאור האמור, נקבע עובדתית כי המערער הצטייד מראש במוט הברזל, שהוא כלי נשק קר שיכול להפוך לקטלני, ובכך יש בכדי לחזק את גרסת התביעה, לפיה התגבשה במערער כוונה להמית את המתלוננת באמצעות המוט.

 

צורת הפגיעה וריבוי הפגיעות – המערער הטיח את מוט הברזל מספר פעמים בראשה של המתלוננת, וגרם לה, עקב כך, לחמישה פצעי קרע ודימום תת עורי בראש. כפי שעולה מעדות המתלוננת, דבר הנתמך גם בחווֹת הדעת הרפואיות, היא ניסתה להגן על ראשה באמצעות ידיה, שאחרת הנזק שהיה נגרם לה היה עלול להיות חמור הרבה יותר. כמו כן, לפי עדותה של המתלוננת, המערער חדל להכותה רק משפסקו צעקותיה, וכאשר המערער היה סבור כי היא מתה. לסברתו של המערער, לפיה עלה בידו לגרום למותה של המתלוננת, ניתן למצוא חיזוקים בעדויות נוספות, ובין היתר, בעדויות ילדיה של המתלוננת; בעדות השוטר שעצר את המערער; בתמלילי השיחות למד"א; ובהתבטאויותיו של המערער עצמו לאחר האירוע.

 

מקום הפגיעה – בית משפט קמא קבע כי בהטחת מוט הברזל בראשה של המתלוננת דווקא, יש כדי לחזק את יתר הראיות בדבר כוונת הקטילה כלפי המתלוננת.

 

המפתח לדירה שהיה ברשותו של המערער – בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המערער הגיע לדירתה של המתלוננת, כאשר הוא מצויד במפתח לדירה. בית משפט קמא ציין, לעניין זה, את שינוי גרסאותיו של המערער לגבי הימצאות המפתח ברשותו, כאשר נעצר; ואת חוסר העקביות בהודעותיו באשר לנטילת המפתח על ידו לאחר האירוע. יצוין, כי בית משפט קמא לא הכריע בדבר האופן שבו הגיע המפתח לרשותו של המערער והסתפק בקביעה שהמערער הגיע לדירה כשהוא מצויד במפתח, דבר המצטרף למכלול הראיות המעידות על כוונותיו של המערער. על דבר אחד אין חולק והוא, כי המערער לא היה רשאי להחזיק במפתח לדירתה של המתלוננת, ומשכך אין חשיבות רבה לדרך שבה הוא הצליח לשים את ידו על המפתח לדירה.

 

19

דברים שנאמרו על ידי המערער לפני האירוע ובמהלכו – המערער איים על המתלוננת, פעם אחר פעם, עובר לאירוע המתואר בכתב האישום, כי ירצח אותה, אם יראה אותה מתרועעת עם גבר זר. איומים אלו מעידים על תחושות הקנאה של המערער והתנהלותו האובססיבית כלפיה, גם לאחר פרידתם כבני זוג, ובכך יש גם לראות את המניע לניסיון הרצח. שבוע לפני האירוע, סיפר המערער ל-א.פ. כי הוא מחזיק במוט ברזל, ובאותה הזדמנות שאל אותו היכן יש להכות אדם באמצעות המוט על מנת להורגו. לכך יש להוסיף את התבטאויותיו של המערער במהלך האירוע, מהן עולה כי הוא הגיע במטרה לגרום למותה של המתלוננת, דבר המשמש אינדיקציה נוספת לכוונת הקטילה מצידו.

 

התנהגות המערער בסמוך לאחר האירוע – בית משפט קמא מצא בהתנהגותו של המערער לאחר האירוע, משום חיזוק לכוונת הקטילה. בין היתר, מדובר בכך שהמערער ברח מזירת האירוע, לאחר שסבר כי המתלוננת מצאה את מותה; שיחות הטלפון המרובות שביצע, ובהן אמר כי הרג את אשתו, וכי הוא רוצה להתאבד; והמכתב שנתפס על גופו ובו נכתב, בין היתר, "חמותי גרמה לי כאילו שאני רצחתי נפש".

 

33. על יסוד מכלול הראיות שפורטו לעיל, קבע בית משפט קמא כי הוכחה כוונת הקטילה מצידו של המערער, ולפיכך יש להרשיעו בעבירת הניסיון לרצח, אשר הוכחה מעבר לספק סביר.

 

 

 

גזר דינו של בית משפט קמא

 

34. ביום 23.1.2014, התקיימה ישיבה שנועדה לטיעונים לעונש, במסגרתה הוגש תסקיר קורבן עבירה בעניינה של המתלוננת ותסקיר מבחן אודות המערער. בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער פורטו הקשיים איתם נאלץ המערער להתמודד במהלך חייו. בין היתר, תוארה עלייתו של המערער מאתיופיה לישראל, כתקופה קשה ומורכבת עבורו, ועבור בני משפחתו. אשר ליחסיו עם המתלוננת, נאמר בתסקיר כי מדבריו של המערער, עולים תכנים "המצביעים על תלות שלו בה", ועל "יחס אובססיבי כלפיה". המערער מתקשה לקבל אחריות על מעשיו, ועל התנהגותו כלפי המתלוננת. המערער ציין בפני קצין המבחן, כי הוא נוהג לשתות משקאות חריפים מידי יום, אולם שלל אפשרות של התמכרות או תלות באלכוהול. לבסוף, נאמר בתסקיר שירות המבחן, כי אין ביכולתו של המערער להפיק תועלת ממסגרת טיפולית, והומלץ להטיל עליו עונש מאסר ממושך בפועל.

 

20

35. תסקיר קורבן העבירה בעניינה של המתלוננת מפרט את מערכת היחסים הקשה ששררה בינה לבין המערער, ותחושת האיום וההתעללות הנפשית שחוותה המתלוננת, במהלך הקשר בין השניים. עוד נאמר בתסקיר, כי בעקבות האירוע הקשה, המתלוננת וילדיה נמצאים בתהליך של החלמה פיזית ונפשית כאחד. שלושה מילדיה של המתלוננת הוצאו מרשותה לפנימיות, והמתלוננת נאלצה לעבור לדירה אחרת, על מנת לסייע לילדיה בהתמודדות עם הזיכרונות הטראומטיים. המתלוננת הפסיקה לעבוד, כיוון שהיא עדיין מתקשה מבחינה פיזית לחזור למלוא כוחותיה, ונאמר בתסקיר כי המתלוננת תזדקק לטיפול ממושך, בכדי להתגבר על השלכות הפגיעה בה. לסיכום, נכתב בתסקיר כי המתלוננת וילדיה חוו אירוע טראומטי, שהשלכותיו ממשיכות לתת את אותותיהן עליהם ברמה הרגשית, התפקודית וההתנהגותית.

 

36. ביום 3.2.2014, ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בשים לב לערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך זה, במדיניות הענישה הנהוגה, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה ינוע בין 16-10 שנות מאסר לריצוי בפועל. לאחר קביעת המתחם, מנה בית המשפט שיקולים לחומרה ולקולה בכדי לקבוע את עונשו של המערער בתוך המתחם. במסגרת השיקולים לחומרה, נתן בית משפט קמא את דעתו להתרשמות שירות המבחן, כי המערער איננו מפנים את משמעות מעשיו, מתקשה ליטול עליהם אחריות, ולגלות אמפתיה לנזקיה הפיזיים והנפשיים של המתלוננת. עוד שקל בית משפט קמא לחומרה את הצורך להרתיע עבריינים בכוח מפני ביצוע מעשי אלימות כלפי בנות זוגם, בין אם הדבר נובע מתחושה של קנאה, יחס של בעלות כלפי בנות הזוג, או רכושנות. בנוסף, התייחס בית משפט קמא לנאמר בתסקיר נפגעת העבירה, ממנו עולה כי המתלוננת חשה עצמה מבודדת, היא סופגת ביקורת על עצם החלטתה להתלונן נגד המערער, מקרב בני הקהילה אליה היא משתייכת, וזאת על לא עוול בכפה. במסגרת השיקולים לקולה, התחשב בית משפט קמא בשירותו הצבאי המלא של המערער; בעובדה כי זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים; בנסיבות חייו המורכבות, ובכלל זה, קשיי הקליטה שחווה עם משפחתו מרובת הילדים, עת עלה עימם לישראל.

 

37. לאחר ששקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 13 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל.

 

עיקר טענותיו של המערער

 

38. ביום 26.2.2014, הוגש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ואיתו בקשה להוספת ראיה חדשה. הערעור נסוב על הרשעתו של המערער בעבירת הניסיון לרצח, ולחילופין, על חומרת העונש שהוטל עליו.

21

 

39. בהודעת הערעור ובטיעוניו של עו"ד רובינשטיין, ב"כ המערער, בדיון שהתקיים בפנינו, חזר המערער על טענתו בדבר תחולתו של סייג השכרות בעניינו. לטענת המערער, במהלך שהייתו בקיוסק, סמוך למועד הגעתו לבית המתלוננת, הוא שתה כמות של 7-5 בקבוקי בירה של חצי ליטר. על כן, לשיטתו של המערער, "כמות זו המתוארת לעיל ובנסיבות שתוארו, וודאי מלמדת על כך כי המערער היה שרוי במצב של שכרות במועד הרלוונטי [...] העובדה כי שם פעמיו אל בית המתלוננת וביקש להתאבד, אך מחזקות מצב שכרותו". המערער הוסיף וטען, כי בפני בית משפט קמא הוצגו ראיות רבות המעידות על רמת שכרותו באותו ערב, וביניהן, סרטונים ממצלמות האבטחה בקיוסק, בהם נראה המערער כשהוא שותה בקבוקי בירה (ת/52); עדותו של בעל הקיוסק, לפיה, המערער שתה 3 או 4 בקבוקי בירה, ודבריו כי המערער וחבריו היו נשארים, כנראה, לשבת בקיוסק אלמלא הוא אילץ אותם ללכת; עדותו של א.פ., לפיה המערער שתה 5 בקבוקי בירה לערך; עדות בנו הקטין של המערער, א.מ. לפיה המערער היה שיכור; עדותו של ר.י., אחד העובדים בקיוסק, שהעיד כי התפלא, באותו ערב, לנוכח כמות האלכוהול שצרכו ארבעה אנשים, והעריך כי כל אחד מהם שתה כמות של 10-9 בקבוקי בירה; וזאת בנוסף לדברי המערער במשטרה שם טען כי היה שיכור, וכי שתה יותר מדי.

 

המערער הוסיף וטען, כי העדים עליהם הסתמך בית משפט קמא, בדחייתו את טענת השכרות, באו עמו במגע שעות מספר לאחר האירוע, כאשר שכרותו כבר פגה. כך ניתן ללמוד מלוח הזמנים של אותו לילה, לפיו, בשעה 01:45, עזב המערער את הקיוסק; בשעה 02:25, דווח האירוע למשטרה; בשעה 04:15 המערער אותר כשהוא משוטט ברחובות; ובשעה 06:30 נחקר המערער במשטרה. רוצה לומר, כי השוטרים שבאו במגע עם המערער, ואשר העידו על רמת שכרותו, פגשו אותו כשעתיים עד ארבע שעות לאחר שהייתו בקיוסק, כאשר שכרותו כבר התפוגגה. לכן, כך נטען, שגה בית משפט קמא משהתבסס על עדויותיהם של השוטרים, וכאשר קבע כי המערער לא היה שיכור בעת האירוע.

 

22

המערער הפנה, כחלק מטיעוניו לעניין השכרות, לעמ' 45-44 להכרעת דינו של בית משפט קמא, שם נאמר, כי: "גם לו הייתי קובע כי הנאשם היה שיכור, אזי, גם אז לא הייתה עומדת לו הגנת שכרות, שכן הנאשם הוא ששתה את אותן בקבוקי בירה מרצונו החופשי [...] כמבואר, אנו סבורים כי גם מצב של שכרות חלקית לא התקיים בנאשם, והוא היה מודע לכל פרט מפרטי מעשיו". לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משפטית באמירה זו, כיוון שכאשר מדובר בטענת שכרות חלקית, אין נפקות לעובדת כניסתו של הנאשם מרצון למצב השכרות, כאשר מדובר בעבירה הדורשת כוונה, להבדיל מעבירה שבה היסוד הנפשי הינו יסוד של פזיזות. נקדים את המאוחר ונציין, כי יש צדק בטענתו זו של המערער, ואולם אין בה כדי להועיל לו, שכן הדברים נאמרו למעלה מן הצורך, ואין בהם כדי לבטל את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לעניין שכרותו של המערער. לבסוף, טען המערער כי קיים לפחות ספק סביר, בדבר היותו של המערער ב"מצב של שכרות".

 

40. טענתו הנוספת של המערער, היא כי לא הוכחה בעניינו כוונת קטילה. לטענת המערער, קביעתו של בית משפט קמא לעניין זה מבוססת על מבחני עזר, במסגרת "חזקת הכוונה", כאשר כוונת הקטילה עצמה לא הוכחה לגופה. המערער הוסיף וטען, בהקשר זה, כי כאשר בכוונת קטילה עסקינן, מדובר ביסוד סובייקטיבי, ואין להסתמך בהוכחתה רק על החזקה, לפיה אדם מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות שנובעות ממעשיו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס, עת בחן את כוונת הקטילה, לטיב הפגיעות במתלוננת. לשיטת המערער, המסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינה של המתלוננת, כמו גם עדויות הרופאים, מלמדים על כך שהמתלוננת הובאה לבית החולים כשהיא בהכרה מלאה, היא לא הייתה בסכנת חיים, ומצבה הרפואי הוגדרה כ"קל" עד "בינוני".

 

41. לבסוף, טען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע שלא התקיימו בעניינו מחדלי חקירה. נטען, בהקשר זה, כי במקרה דנן הוכחו שני מחדלי חקירה מרכזיים שאירעו בעניינו: ראשית, למרות מספר השעות הרב בהן שהה המערער בקיוסק, נתפסו רק שלושה סרטונים קצרים של מצלמות האבטחה, שאינם משקפים את מצבו האמיתי של המערער; שנית, לא בוצעה בדיקת דם, במסגרת חקירתו של המערער, לצורך בחינת טענת השכרות, למרות שהוא טען, מספר פעמים, כי הוא שיכור. מחדלים אלו, לשיטתו של המערער, גרמו לו לנזק רב, מנעו ממנו את האפשרות להטיל ספק בדבר אשמתו, וקיפחו את הגנתו. זאת, כיוון שבנסיבות אלה, הוצגה בפני בית משפט קמא תמונה חלקית בלבד, לגבי מצב שכרותו של המערער, ולא ניתנה לו אפשרות לאושש את טענתו בדבר מצב השכרות בו היה נתון.

 

42. על יסוד הטענות שפורטו לעיל, מבקש המערער לבטל את הרשעתו בעבירת הניסיון לרצח, ולשיטתו כי יש להרשיעו תחתיה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף 335(א)(1) לחוק העונשין.

 

23

43. לחילופין, טען המערער כי יש להקל משמעותית בעונש שנגזר עליו. לטענת המערער, שגה בית המשפט משלא פירט את נימוקיו בקביעת מתחם הענישה, וזאת בעיקר, כאשר מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות מצביעה על הטלת עונשים מתונים יותר, הנעים בין 8-5 שנות מאסר. עוד טען המערער, כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס בגזירת עונשו לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כמו גם לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (לפי סעיפים 40ט, 40יא לחוק העונשין, בהתאמה). בין היתר, לא נתן בית משפט קמא דעתו למצבו הנפשי של המערער ולרמת שכרותו, וכן למידת הקרבה שלו לסייגים לאחריות פלילית, וזאת בהתאם לסעיף 40ט(6) לחוק העונשין. לסיכום, סבור המערער, כי שגה בית משפט קמא משגזר עליו עונש מאסר ממושך של 13 שנות מאסר, ומן הדין להקל בעונש זה, במידה משמעותית ביותר.

 

בקשה להוספת ראיה

 

44. המערער צירף להודעת הערעור, בקשה להוספת ראיה. במסגרת הבקשה, נטען על ידי המערער כי יש להפנותו אל הפסיכיאטר המחוזי, לצורך קבלת חוות דעת בדבר אחריותו הפלילית לגבי ביצוע העבירה של הניסיון לרצח, ולצרפה כראיה חדשה בערעור. המערער סבור, כי במהלך המשפט התקבלו ראיות אובייקטיביות, המלמדות על קיומה של מחלת נפש, ממנה הוא סובל. המערער הוסיף וטען, כי על אף האינדיקציות הרבות המעידות על מצבו הנפשי במועד ביצוע העבירה, הוא לא הופנה על ידי בית משפט קמא לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. לדידו של המערער, "נימוקי הבקשה [להוספת ראיה-א.ש.] תומכים בגישת הפסיקה בעניין הוספת ראיה חדשה לערעור כולל ולרבות היעדר ידיעה מצידו של המבקש [המערער], מתן הזדמנות נאותה להתגונן, הסיכוי לשינוי התוצאה הסופית ועשיית צדק". ביום 19.3.2015, הוחלט, כי בקשתו של המערער תידון על ידי ההרכב שידון בערעור.

 

          ואכן, במהלך הדיון בערעור ביקש עו"ד רובינשטיין לשכנענו כי במקרה דנן ישנן ראיות ואינדיקציות רבות לגבי טענת אי השפיות, ובין היתר אמורים הדברים לגבי פרטים מסוימים שנכתבו בתסקיר המשלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער, המעידים על היותו של המערער במצב פסיכוטי שעה שביצע, לכאורה, את עבירת הניסיון לרצח. לפיכך, סבור עו"ד רובינשטיין, כי מטעמים של צדק ומניעת עיוות דין למערער, יש מקום להיענות לבקשתו.

 

תשובת המשיבה לערעור

 

24

45. במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו על ידי המשיבה ובדיון שהתקיים לפנינו, התבקשנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

46. אשר לטענת השכרות, גורסת המשיבה, כי השאלה הנכונה אותה יש לבחון היא, האם היה המערער "במצב של שכרות" בעת ביצוע העבירה, ולא כמה בקבוקי בירה שתה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערער מדלג על שלב זה, ומבקש להסיק משתיית מספר בקבוקי בירה, כי הוא היה ב"מצב של שכרות". לטענת המשיבה, לא כל אדם שצורך אלכוהול, נחשב כ"שיכור", ויכול לטעון לתחולתו של סייג השכרות.

 

עוד נטען על ידי המשיבה, כי בפני בית משפט קמא עמדו עדויות רבות השוללות את טענת השכרות של המערער. המדובר בעדויות של מי שפגשו את המערער לפני האירוע (חבריו לשתייה, בעל הקיוסק, בתה של המתלוננת); במהלך האירוע (המתלוננת וילדיה); ולאחר האירוע (השוטרים), כאשר איש מן העדים הללו לא התרשם כי המערער מצוי במצב של שכרות. אפילו ר.י., אשר העיד כי המערער שתה 10-9 בקבוקי בירה, לא שלל את האפשרות כי המערער לא היה שיכור.

 

בניגוד לטענת המערער, לפיה שעת מעצרו הייתה 04:15, הבהירה המשיבה כי שעת מעצרו של המערער הייתה 03:40, ועל כן השוטרים שעצרו את המערער פגשו בו כשעה ורבע בלבד לאחר האירוע, ולא כמה שעות לאחריו, כפי שטען המערער. כלומר, כך נטען על ידי המשיבה, השוטרים שפגשו במערער בשעה 03:40 היו יכולים להתרשם ממצב שכרותו, כאשר אין חולק כי התרשמותם הברורה הייתה שהוא לא היה שיכור. כמו כן, הפנתה המשיבה להתנהגותו של המערער לפני ולאחר האירוע, התנהגות שאינה מתיישבת עם הטענה כי הוא היה נתון במצב של שכרות. בין היתר, מדובר בסרטוני מצלמות האבטחה מהקיוסק, בהם נראה המערער כשהוא מדבר עם חבריו, קם, לוחץ את ידו של המוכר, הולך באופן יציב, ומתנהל רגיל לגמרי. גם מתיעוד חקירתו של המערער במשטרה, עולה כי הוא היה צלול, נינוח, מבין את שנשאל, ועונה לשאלות לעניין, ואף מתאר לפרטי פרטים אירועים שהתרחשו כמה ימים קודם לכן. בנוסף טוענת המשיבה, כי יש להתייחס להתנהלותו של המערער תוך כדי האירוע ולאחריו, ובין היתר, להצטיידותו מראש במוט הברזל ובמפתח הדירה; לדברים הברורים שנאמרו למתלוננת ולילדיו במהלך שהותו בדירה; לשיחות הטלפון הרבות שביצע המערער לאחר האירוע, ולתוכנן. לגישת המשיבה, טענתו של המערער כי כתב את המכתב שנתפס ברשותו לאחר המעשה ולא לפניו, מעידה אף היא כי הוא לא היה שיכור, וזאת בשים לב לכתב ידו המסודר והמאורגן, ולתוכנו של המכתב.

25

 

לשיטתה של המשיבה, כיוון שלא הייתה כל אינדיקציה לשכרותו של המערער בעת המפגש עם השוטרים, אין גם בסיס לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, הנעוצים בכך שלא נערכה בדיקת דם למערער, מיד בסמוך למעצרו. מקובל על המשיבה, כי קיים קושי להרשיע נאשם בעבירת הניסיון לרצח, כאשר הוכח כי מבצע העבירה היה שיכור, כיוון שעבירה זו דורשת כוונה, אולם כאמור, במקרה דנן, טוענת המשיבה, כי אין כל ראיה להיותו של המערער במצב של שכרות במהלך האירוע.

 

47. אשר לטענתו של המערער לתחולת הגנת אי שפיות הדעת בעניינו, הדגישה המשיבה כי זו לא נטענה בבית משפט קמא, ועלתה לראשונה רק בשלב הערעור, יחד עם הבקשה להגשת ראיה חדשה. לגופו של עניין, גורסת המשיבה כי אין כל בסיס לטענה זו כיוון שהאינדיקציות עליהן מתבסס המערער מלמדות על יחסו האובססיבי כלפי המתלוננת, אולם אינן מצביעות על קיומה של מחלת נפש, שהיא התנאי הבסיסי לקיומו של סייג אי השפיות. עוד נטען, כי ניתן ללמוד מהראיות כי המערער התנהג כרגיל עובר לאירוע, מבלי שניכרו בהתנהגותו סימנים להיותו במצב פסיכוטי, הנובע ממחלת נפש. המשיבה גם הביעה את התנגדותה להפנות, בשלב מתקדם זה, את המערער אל הפסיכיאטר המחוזי כדי לבדוק את האפשרות התיאורטית, כי המערער לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. זאת, מאחר שכאמור אין כל אינדיקציה להיותו של המערער נתון בהתקף פסיכוטי בעת שניסה לגרום למותה של המתלוננת.

 

26

48. אשר לטענתו של המערער, לפיה לא הוכחה כוונת קטילה בעניינו, נטען על ידי המשיבה, כי עצם השימוש במוט ברזל כדי להכות בראשה של המתלוננת מעיד על כוונתו של המערער לגרום למותה, כאשר עוצמת החבטות שספגה המתלוננת באמצעות מוט הברזל, מותנה במידה מסוימת מכיוון שהיא הגנה על ראשה באמצעות ידיה. לטעמה של המשיבה, "תושייתה של המתלוננת להגן על ראשה אינה מפחיתה מכוונתו של המערער להטיח את מוט הברזל פעם אחר פעם על ראשה". נטען בנוסף, כי בפני בית משפט קמא עמד חומר רפואי ממנו עולה כי פגיעות הראש שנגרמו למתלוננת, והפרכוסים שבאו בעקבותיהן, היו מסכנות חיים. פרט למצבה הרפואי של המתלוננת, קיימות, לשיטתה של המשיבה, אינדיקציות רבות נוספות המלמדות על כוונתו של המערער להמית את המתלוננת, וביניהן: השימוש שנעשה על ידי המערער במכשיר קטלני כמו מוט ברזל; ריבוי הפגיעות ומיקומן, כאשר המערער כיוון את המכות שהנחית באמצעות מוט הברזל, לעבר ראשה של המתלוננת, וזאת בנוסף לחניקתה; ובהמשך, יציאתו של המערער מהדירה, רק לאחר שסבר כי המתלוננת כבר מתה. לכך יש להוסיף את התבטאויותיו של המערער, לפני, תוך כדי האירוע, ולאחריו – בדבר כוונתו להרוג את המתלוננת; ואת כתיבת מכתב ההתאבדות באותו הערב. אינדיקציות אלו, המצטרפות ליתר הראיות המלמדות על כוונותיו של המערער, מוכיחות, לטענת המשיבה, כי המערער ביקש להמית את המתלוננת, ולפיכך סבורה המשיבה, כי אין בסיס להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לעניין זה.

 

49. בהתייחס לטענותיו של המערער בנוגע לחומרת עונשו, סבורה המשיבה כי בית משפט קמא נתן משקל ראוי לכלל השיקולים הרלוונטיים, לקולה ולחומרה, ואין מקום להתערב בגזר הדין, שהינו ראוי ומאוזן. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערער ניהל הליך הוכחות מלא, ועל כן אין הוא זכאי להקלה הניתנה למי שמודה באשמה ומקבל אחריות על מעשיו.

 

לאור האמור לעיל, סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

תסקיר משלים מטעם שירות המבחן

 

50. לקראת הדיון בערעור, הוכן על ידי שירות המבחן למבוגרים תסקיר משלים בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה, כי המערער שולב בקבוצה טיפולית המתמקדת בשימוש לרעה באלכוהול, והוא מגלה רצון ועניין בהליך הטיפולי. מנחת הקבוצה המליצה כי המערער ימשיך בטיפול "אינטנסיבי" בתחום התמכרותו לאלכוהול. עוד נאמר בתסקיר, כי גורמי הטיפול מתרשמים שמדובר באסיר בעל "עיוותי חשיבה קשים", אשר אינו תופס את התנהגותו כאלימה. למרות שהמערער מתנהג, לעיתים, באופן "קורבני", נראה לשירות המבחן כי הוא מביע חרטה על מעשיו, ומצר על הפגיעה שנגרמה למתלוננת.

 

27

51. בנוסף, הוגש לעיוננו תסקיר קורבן עבירה, בעניינם של המתלוננת וילדיה. לפי התסקיר, המתלוננת עודנה מתמודדת עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות של האירוע הקשה והטראומטי שהיה מנת חלקה. לפני כמה חודשים, סיימה המתלוננת "טיפול אינטנסיבי" בפגיעה הנפשית שחוותה, וכיום היא נמצאת "בקשר מעקבי" עם גורמי הטיפול. מבחינה פיזית, סובלת המתלוננת מקשיי תפקוד בידיים, ומכאבי ראש, ולאחרונה הוכרה המתלוננת כזכאית ל- 35 אחוזי נכות, על ידי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, הצליחה המתלוננת למצוא, לאחרונה, תעסוקה התואמת את מצבה הפיזי. אשר לילדי המתלוננת, נאמר בתסקיר, כי הם נזקקים ל"טיפול רגשי ופסיכיאטרי" ומבטאים חשש שאמם תיפגע בשנית. האם מבקרת אותם בפנימיות בהן הם שוהים, ותומכת בהם. לפני כשנה ניסה המערער ליצור קשר עם הילדים, ניסיונות אשר עוררו אצלם חרדה וגרמו ל"נסיגה" במצבם. בשל כך, נאסר על המערער ליצור קשר עם הילדים באופן ישיר, ומונה להם אפוטרופוס לדין אשר יבחן את סוגיית הקשר בינו לבינם.

 

דיון והכרעה

 

52. לאחר שעיינתי בפסק דינו המפורט של בית משפט קמא, בנימוקי הערעור, ובטענות הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות.

 

53. טרם שאגש לדון בטענות שהועלו במסגרת הערעור, אתייחס בקצרה לבקשה להוספת ראיה, אשר צורפה להודעת הערעור.

 

הבקשה להוספת ראיה בשלב הערעור

 

54. בבקשתו להוספת ראיה חדשה, טען עו"ד מנחם רובינשטיין, בא כוחו החדש של המערער, כי בית משפט קמא שגה משלא הפנה את המערער לבדיקה פסיכיאטרית, לשם בחינת אחריותו הפלילית במועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, סבור עו"ד רובינשטיין כי שומה על בית משפט זה להפנות את המערער לבדיקה שכזו. את חוות הדעת שתתקבל לאחר הבדיקה, יש לצרף לחומר שבפנינו, כראיה חדשה בערעור. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי "נימוקי הבקשה תומכים בגישת הפסיקה בעניין הוספת ראייה חדשה לערעור כולל ולרבות היעדר ידיעה מצידו של המבקש, מתן הזדמנות נאותה להתגונן, הסיכוי לשינוי התוצאה הסופית ועשיית צדק".

 

28

דין הבקשה להוספת ראיה חדשה במסגרת הערעור, להידחות. ראשית, יש להבהיר כי על אף שכותרת הבקשה הינה "בקשה להוספת ראיה", מדובר הלכה למעשה, ב"בקשה ליצירת ראיה חדשה", שכן חוות הדעת הפסיכיאטרית, אותה מבקש המערער לצרף – איננה קיימת. זאת שכן, ב"כ המערער מבקש מבית משפט זה להורות על בדיקתו הפסיכיאטרית של המערער, ורק לאחר שיעשה כן, להגיש לעיוננו את חוות דעת הפסיכיאטרית שתינתן, כראיה חדשה בערעור. מטעם זה בלבד ניתן לדחות את בקשתו של המערער. ואולם, גם אם אין מקום להתייחס לבקשה כאל בקשה להוספת ראיה בשלב הערעור, אתייחס לבקשה זו לגופו של עניין, בהתאם לפרמטרים המקובלים לדיון בבקשה "רגילה" מעין זו. לאחר בחינת הבקשה והחומר שעליה היא מתבססת, הגעתי למסקנה כי המערער אינו עומד בדרישות שנקבעו בפסיקה לקבלת ראיה חדשה בשלב הערעור (ראו, בהקשר זה, ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל (1.1.2015); ע"פ 2848/14 סיגר נ' מדינת ישראל (12.11.2014)). ראשית, המערער לא הציג כל טעם או נימוק המניח את הדעת, מדוע לא פעל בכדי להשיג את הראיה החדשה, במהלך הדיון בבית משפט קמא, ואין צריך לומר כי חילופי סנגורים אינו בגדר שיקול לגיטימי לעניין זה. שנית, לעניין האפשרות כי חוות הדעת המבוקשת תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, נראה כי הסיכוי לכך הינו אפסי, עד לא קיים. זאת, בשים לב לעובדה כי לא עמדה בפני בית משפט קמא כל ראיה, ולו הקלושה ביותר, לקיומה של מחלת נפש או ליקוי שכלי אצל המערער, באופן המבסס, ולו כדי הטלת ספק, את "הגנת אי השפיות". ניסיונו של ב"כ המערער להסתמך על האמור בתסקיר, לפיו המערער סובל מעיוותי חשיבה ומפגין יחס אובססיבי כלפי המתלוננת, לא יצלח. האמור בתסקיר אינו מעיד על מצב של אי שפיות או על אפשרות לקיומה של מחלת נפש, שכן עיוותי חשיבה מעין אלה מאפיינים רבים מהנבדקים על ידי שירות המבחן, ואינם מלמדים על קיומה של תופעה פסיכיאטרית.

 

המדובר במקרה דנן בלא יותר מאשר "מסע דיג" חסר ביסוס, בבחינת "אם לא יועיל, לא יזיק", ויפים, בהקשר זה, הדברים שנאמרו בבש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר (23.1.2014), מפי השופט י' עמית, בפסקה 11:

 

"בית המשפט אינו אמור להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין [...] בית המשפט לא יתיר 'מסע דיג' בלתי ממוקד אחר חומר, מתוך תקווה ספקולטיבית של ההגנה שמא ואולי יימצא באותו חומר סיוע לנאשם".

 

על יסוד האמור, יש לדחות את בקשתו של המערער ליצירת ראיה חדשה ולהוספתה של הראיה בשלב הערעור.

 

55. כעת אגש לדון בטענות המערער בנוגע להרשעתו בעבירת הניסיון לרצח. טרם שאכריע בסוגיה המונחת לפתחנו, אעמוד תחילה על יסודות עבירת הניסיון לרצח, בדגש על היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה זו.

 

עבירת הניסיון לרצח - מסגרת נורמטיבית

 

56. סעיף 305 לחוק העונשין, מגדיר את עבירת ה"ניסיון לרצח" כך:

 

29

"305. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר עשרים שנים:

(1)   מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;

(2)   עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם."

 

57. עבירת הניסיון לרצח היא עבירה מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית. על אף שמדובר בעבירה עצמאית, נפסק, זה מכבר, כי חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין (ראו, בהקשר זה, פסק דיני בע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.2015) (להלן: עניין צרפתי); ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.4.2012)), ובכלל זה מדובר בסעיף 25 לחוק העונשין, אשר מגדיר מהו ניסיון: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".

 

58. אם כן, היסוד העובדתי בעבירת הניסיון לרצח מתגבש כאשר המעשה שבוצע יצא מגדר פעולת הכנה, והוא מהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא, בסופו של דבר, לביצועה של העבירה המושלמת, ובענייננו, עבירת הרצח בכוונה תחילה (ע"פ 4711/03 אבו זייד נ' מדינת ישראל (15.1.2009); ע"פ 2721/11 מדינת ישראל נ' אוחיון (3.9.2012) (להלן: עניין אוחיון)).

 

59. במקרה המונח לפנינו, אין חולק כי מעשיו של המערער יצאו מתחום מעשי ההכנה בלבד, ונכנסו אל תחום הניסיון, כאשר, למרבה המזל, לא עלה בידי המערער לבצע את העבירה המושלמת. המערער הגיע לדירתה של המתלוננת כאשר הוא מצויד במוט ברזל והיכה בראשה בחוזקה מספר פעמים. לבסוף, כאשר סבר שהיא מתה, נמלט המערער מדירתה מבלי שהזעיק כל עזרה בכדי להצילה. משכך, מוסכם על הכול כי הוכח היסוד העובדתי שבעבירה, ולפיכך אין צורך להרחיב מעבר לכך. כאמור, עיקר טענותיו של המערער, מתמקדות ביסוד הנפשי שבעבירה, ולכך אתייחס להלן.

 

היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח

 

60. בעבירות ניסיון, באופן כללי, נשען היסוד הנפשי על שני אדנים: ראשית, יש להוכיח כי האדם ניסה לעבור את העבירה "במטרה לבצעה", בהתאם לסעיף 25 לחוק העונשין; שנית, יש להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המוגמרת, אותה ניסה לבצע הנאשם (ראו, בהקשר זה, ע"פ 297/11 ‏סעיד נ' מדינת ישראל (22.7.2013), בפסקה 43; ועניין צרפתי, בפסקה 41).

30

 

61. עבירת הרצח, הקבועה בסעיף 300 לחוק העונשין, כוללת ארבע חלופות. החלופה המרכזית והרלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 300(א)(2), שעניינה רצח בכוונה תחילה:

 

"300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

[...]

(2)   גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

[...]"

 

62. "כוונה תחילה" מוגדרת בסעיף 301(א) לחוק העונשין, כך:

 

"לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

 

63. עינינו הרואות, כי הביטוי "כוונה תחילה" טומן בחובו שלושה יסודות הכרחיים: "החלטה להמית", "הכנה", ו"היעדר קנטור". רק בהתקיים שלושת היסודות הללו, ניתן לומר כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" (ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.10.2015); ע"פ 7707/11 לחאם נ' מדינת ישראל (29.7.2015)).

 

64. ההלכה הפסוקה מקדמת דנא, קובעת כי לשם הוכחת יסודותיה של עבירת הניסיון לרצח, להבדיל מעבירת הרצח המושלמת, די בכך שיוכח כי הנאשם ניסה לגרום למותו של הקורבן, כאשר מתקיימת בו "כוונת קטילה", ואין צורך לבחון את כל שלושת היסודות ההכרחיים לקיומה של "כוונה תחילה", אשר נמנו לעיל. הלכה זו נקבעה בע"פ 155/59 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 233 (1960) (להלן: הלכת דרעי) והיא עומדת על כנה מבלי ששונתה, עד עצם היום הזה. עם זאת, ראוי לציין כי מזה שנים רבות הלכת דרעי לא נדונה לגופה בבית משפט זה.

 

65. בהלכת דרעי, נקבע על ידי השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט, כי בעבירת הניסיון לרצח אין צורך להוכיח את שלושת היסודות של המחשבה הפלילית בעבירת הרצח, וניתן להסתפק בהוכחת כוונת קטילה בלבד:

 

31

"סיכומו של דבר: בשימי את לבי את הלשון הברורה של סעיף 222 סעיף-קטן (א) [סעיף העוסק ב"ניסיון לרצח אחר", בפקודת החוק הפלילי, 1936, להלן: הפקודה] [...] הריני משתכנע שהעבירה הנדונה אינה מצריכה את התמלאות כל התנאים המאפיינים 'מחשבה תחילה' והנזכרים בסעיף 216 ["כוונה תחילה" בפקודה], כי אם מסתפקת היא במציאות כוונת-קטילה גרידא" [ההערות וההדגשות שלי – א.ש.].

 

66. בפסק דין זה, נהפכה ההלכה שנקבעה בע"פ 272/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד י 142 (1956) (להלן: הלכת מתאנה), לפיה רכיבי היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח זהים לרכיבים אותם יש להוכיח בעבירת הרצח. כך קבע מ"מ הנשיא, השופט ש' חשין:

 

"יסודות העבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 222(א) הם שלושה, היינו: (א) החלטה להרוג; (ב) התכוננות להרוג, ו- (ג) עשיית מעשה במגמה לבצע את ההחלטה בלא שקדמה לו – למעשה – כל הרגזה. אלה הם אותם היסודות עצמם המהווים עבירת רצח לפי הסעיפים 214(ב) ["רצח בכוונה תחילה" בפקודה] ו-216, פרט לכך שבעבירת הניסיון לא נסתיים המעשה במותו של הקורבן" [התוספת שלי- א.ש.].

 

67. ברבות השנים, נמתחה ביקורת חריפה על הלכת דרעי, ועל כך עמדתי בפסק דיני בעניין צרפתי בפסקאות 46-43 (ראו, בין היתר, מרדכי קרמניצר "על הניסיון לרצח במשפטנו" משפטים ח 487 (1978), אשר טען כי היסוד הנפשי בעבירות הניסיון, חייב להיגזר מן היסוד הנפשי של העבירה המושלמת). חרף דברי הביקורת הרבים, לא שונתה ההלכה, וכאמור היא גם לא נדונה לגופה בבית משפט זה. עם זאת, במקרים לא מעטים, בתי משפט בערכאות הדיוניות "התעלמו" מהלכה זו, ובחנו את השאלה, האם מתקיימים שלושת היסודות הנדרשים לגיבוש עבירת הרצח, גם בעבירת הניסיון לרצח. דוגמה בולטת לעניין זה, ראו בתפ"ח (חי') 4256-06-09 מדינת ישראל נ' בחוס (29.7.2013), מפי כב' השופטים א' שיף- סג"נ; ח' הורוביץ; ו-צ' קינן, ובפרט, בעמודים 422-412 להכרעת הדין, שם נסקרה בפירוט הלכת דרעי, והביקורת שנמתחה עליה.

 

32

בעניין צרפתי, שניתן על ידי לאחרונה, לא הבעתי עמדה נחרצת בסוגיה זו, הגם שבחנתי, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, את שלושת רכיבי היסוד הנפשי של עבירת הרצח, גם בעבירת הניסיון לרצח, שנדונה באותו עניין. סבורני, כי הלכה למעשה, הלכת דרעי חלפה מן העולם, כך שבמסגרת היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח, יהא צורך להוכיח כי התקיימו שלושת חלקיו של היסוד הנפשי בעבירת הרצח, קרי, החלטה להמית; הכנה; והיעדר קנטור. ה"מזל המוסרי" הוא אשר מבדיל בין עבירת הרצח לבין עבירת הניסיון לרצח, ואין כל סיבה להקל בהוכחת היסוד הנפשי, בעבירת הניסיון לרצח. יובהר, בהקשר זה, כי המונח "כוונת קטילה", אשר באופן מסורתי שויך לעבירת הניסיון לרצח, חופף למונח "החלטה להמית", המופיע בהגדרת היסוד הנפשי של עבירת הרצח. אגש אפוא לבחון את השאלה, האם הוכחו בענייננו שלושת רכיבי היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח?

 

ההחלטה להמית

 

68. לשם הוכחת יסוד ההחלטה להמית, יש להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות כי תתרחש התוצאה הקטלנית, וכי הוא חפץ בהתקיימותה של אותה התוצאה (ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל (30.7.2015); ע"פ 1119/11 סרחאן נ' מדינת ישראל (5.5.2015)).

 

69. ואולם, ידוע הוא כי קיים קושי להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ולא תמיד ניתן, בגדרי יסוד ההחלטה להמית, להוכיח את מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם, בראיות ישירות. על כן, פותחה בפסיקה חזקה עובדתית-ראייתית, הקרויה "חזקת הכוונה", ולפיה חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012) (להלן: עניין ניג'ם); ע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (13.5.2015)).

 

33

70. חזקת הכוונה בעבירת הרצח, מבטאת את התובנה, לפיה "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253 (1982), בפסקה 7; ע"פ 437/13 אלחיאני נ' מדינת ישראל (24.8.2015) (להלן: עניין אלחיאני)). חזקה זו יפה גם לעבירת הניסיון לרצח, ככל שהמעשה שנעשה, עשוי היה, לפי טיבו וטבעו, לגרום לתוצאה הקטלנית - כאשר, מסיבות שאינן תלויות בנאשם, נמנעה תוצאה זו. על כן, גם בעבירת הניסיון לרצח מוחזק הנאשם כמי שקיננה בליבו הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו (ראו, בהקשר זה, עניין צרפתי; ע"פ 690/10 אבו תיאה נ' מדינת ישראל (6.8.2013)). חזקת הכוונה איננה חזקה חלוטה, ובידי הנאשם נתונה האפשרות לסתור אותה, תוך הבאת ראיות או על-ידי מתן הסבר מתקבל על הדעת למעשיו, באופן שיעורר ספק סביר באשר לכוונתו. ואולם, במידה שהנאשם אינו מצליח לעורר ספק סביר בדבר כוונתו, החזקה הופכת לחלוטה, והוא מוחזק כמי שהייתה לו כוונה להביא למותו של המנוח.

 

71. ומן הכלל אל הפרט. המערער טוען, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי הוכחה בעניינו כוונת קטילה. זאת, כיוון שלשיטתו, אותה כוונת קטילה הוכחה רק באמצעות "חזקת הכוונה". ואולם, כך נטען, ההחלטה להמית נעוצה בכוונתו הסובייקטיבית של הנאשם, ואין להוכיחה אך ורק לפי חזקת הכוונה. המערער הפנה, בהקשר זה, לעניין איזמיר, שם נאמר:

 

"אמת נכון הדבר שגם 'ההחלטה להמית' אינה ניתנת בדרך כלל להוכחה אלא כמסקנה מכל נסיבות המעשה – והסקת ההחלטה להמית מטיב המכשיר שהנאשם בחר בו לביצוע זממו, תוכיח. אבל אין להוכיח את ההחלטה להמית אך ורק על-פי החזקה שאדם מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות של מעשהו; ואם לתוצאות הוודאיות של מעשהו כן, לתוצאות האפשריות של מעשהו, לא כל שכן" [ההדגשות שלי –א.ש.].

 

אכן, חזקת הכוונה אינה עומדת לבדה לשם הוכחת יסוד ההחלטה להמית, ולצידה נקבעה שורה של מבחני עזר, אשר גובשו ופותחו בפסיקתו של בית משפט זה, מהם ניתן ללמוד, הן על צפיית האפשרות להתרחשותה של התוצאה הקטלנית, והן על שאיפתו של מבצע העבירה כי תוצאה זו תתממש, הלכה ולמעשה (עניין ניג'ם; ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (4.9.2007)).

 

כפי שציינתי בעניין אלחיאני, בפסקה 36:

 

"כעולה מפסיקתו של בית משפט זה, קיימים מספר נתונים עובדתיים שיש לבחון על מנת לבסס, או למצער לחזק, בהיעדר הסבר אחר המניח את הדעת, את ההנחה בדבר החלטתו של הנאשם להמית את קורבנו. בין היתר, יש ליתן את הדעת לאופן ביצוע ההמתה [ובענייננו, לאופן ביצוע הניסיון לרצח – א.ש.]; לאמצעי ששימש לשם ביצועה; למיקום הפגיעה בקורבן; ולמספר הפגיעות בו [...] כך למשל, פגיעה באיזור חיוני בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של החלטה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377 (2003)).

 

34

72. אשר לטענת המערער, לפיה בית משפט קמא לא התייחס לטיב הפגיעות במתלוננת, שלא היו, לטענתו, מסכנות חיים, יש לומר את הדברים הבאים: ראשית, בית משפט קמא הקדיש מקום מרכזי לטיב הפגיעות, בשלב ניתוח יסוד ההחלטה להמית, וזאת במסגרת מבחן העזר השני, אשר פורט לעיל. שנית, אמנם נאמר, בחלק ממסמכיה הרפואיים של המתלוננת, כי מצבה היה "קל" או "בינוני" עת הגיעה לבית החולים, ואולם, מעדותם של הרופאים, אשר הכינו את המסמכים הנזכרים, עולה כי הפגיעה בראשה של המתלוננת הייתה מסכנת חיים. עוד נאמר במסמכים אלו ובחוות דעתו של פרופ' היס, כי אלמלא הגנה המתלוננת על ראשה באמצעות ידיה, הפגיעות בראש היו יכולות להיות חמורות בהרבה. לא יעלה על הדעת, כי ניסיונותיה של המתלוננת להגן על עצמה ולהפחית את נזקה הצפוי, יופנו "נגדה" ויכרסמו ביסוד הנפשי של המערער. כאמור לעיל, ניתן להתרשם כי מצבה הרפואי של המתלוננת, היה מסכן חיים, וככל שמצבה של המתלוננת השתפר, או התייצב, היה זה אך בזכותה, בעקבות התושייה שגילתה כאשר הגנה על עצמה, ולא בשל מעשיו של המערער.

 

73. לסופו של יום, נראה כי בית משפט קמא נדרש למבחני העזר שפורטו לעיל, ונתן דעתו כראוי לאמצעי בו השתמש המערער (מוט ברזל); למיקום הפגיעה בקורבן העבירה (בעיקר בראשה של המתלוננת); ולמספר הפגיעות בקורבן (הנחתת מכות רבות לעבר הראש באמצעות מוט הברזל, ופגיעה בחלקים אחרים בגופה של המתלוננת). לכך יש להוסיף את כלל הנסיבות, המלמדות על כי גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המתלוננת, וביניהן: איומיו והתבטאויותיו של המערער לפני האירוע, באשר לרצונו לגרום למותה של המתלוננת; דבריו, עם כניסתו לדירה, לפיהם הוא הגיע כדי להרוג את המתלוננת, והדברים שנאמרו לילדיו עם צאתו מהמקום; דברי המערער למקורביו לאחר האירוע, לרבות מה שנאמר ב"מכתב ההתאבדות" שנכתב על ידו. לאור האמור, הנני סבור כי הוכח כדבעי יסוד ההחלטה להמית, ולא נמצא כל טעם מבורר להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לעניין זה.

 

כעת, אגש לדון בקצרה ביסודות ה"הכנה" ו"היעדר קנטור", משבית משפט קמא לא נדרש לכך, וממילא, לא הועלו טענות לעניין זה.

 

 

הכנה

 

35

74. הלכה מושרשת היא, כי יסוד "ההכנה" הינו יסוד פיזי טהור, העוסק בהכנותיו הפיזיות של הנאשם לשם מימוש כוונתו. יסוד זה, כמו גם יסוד היעדר הקנטור שיפורט בהמשך, מבחין בין החלטה שהתקבלה באופן ספונטני, לבין החלטה להמית, שנתקבלה לאחר מחשבה ושיקול דעת (ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.2013); ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 103 (1989)). בענייננו, קבע בית משפט קמא כי המערער הצטייד במפתח לביתה של המתלוננת, וכן, הביא עמו את מוט הברזל אשר שימש אותו לנעילת ההגה ברכבו. במעשים אלה, יש בכדי להוות משום הכנה לניסיון הרצח של המתלוננת, וניתן להסתפק בכך.

 

היעדר קנטור

 

75. נזכיר, כי במסגרת יסוד "היעדר קנטור", יש להוכיח כי הנאשם לא קונטר על-ידי קורבנו, או על ידי מאן דהוא אחר, עובר לביצוע המעשה. שאלת קיומו של קנטור נמדדת באמצעות שני מבחנים מצטברים – מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי (ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל (25.6.2013)). כך, יש לשאול האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם הספציפי, עד כדי כך שהוא איבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני (מבחן סובייקטיבי). לאחר מכן, יש לבחון את השאלה, האם אדם סביר, במצבו של הנאשם, היה עשוי לאבד את שליטתו העצמית ולבצע את המעשה הקטלני אותו ביצע הנאשם (מבחן אובייקטיבי) (וראו: ע"פ 1310/12 שוורצמן נ' מדינת ישראל (3.11.2014); ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל (29.9.2014)). בענייננו, לא נטענה טענת קנטור, וממילא לא אירעה כל התנהגות מקנטרת כלפי המערער, עובר לאירוע מושא כתב האישום.

 

סייג השכרות

 

76. סייג השכרות קבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין, וזו לשונו:

 

"34ט(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.

       (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

36

       (ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.

       (ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

       (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה".

 

77. בהתאם לסעיף 34ט(א) לחוק העונשין, סייג השכרות חל רק כאשר שכרות זו נגרמה "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו" של הנאשם. בענייננו, אין חולק כי המערער צרך את כמויות האלכוהול מרצונו החופשי, ועל כן אינני רואה להרחיב לעניין ההגנה הניתנת לפי סעיף 34ט(א) הנ"ל. ההוראה החשובה לענייננו היא זו המופיעה בסעיף 34ט(ב), העוסקת במצב של שכרות, אליה נכנס הנאשם מרצונו. כבר נאמר על ההגנה בסעיף זה, כי היא "הגנה מדומה", כיוון שהיא דווקא מרחיבה את היקף האחריות הפלילית, ומייחסת מחשבה פלילית לנאשם אשר נכנס למצב של שכרות, מרצונו החופשי, עובר למעשה שביצע (ע"פ 8739/12‏ מוחמד נ' מדינת ישראל (9.6.2015); ע"פ 7000/10 אלפידל נ' מדינת ישראל (25.10.2012)), ויפים בעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל (6.1.2010):

 

"ההצדקה המוסרית לכך [להרחבת האחריות הפלילית בסייג השכרות-א.ש.] היא, שהחברה מטילה חובת זהירות מיוחדת על מי שיצר בהתנהגותו סכנה, ורואים אדם כמי שהיה מודע לפוטנציאל המסוכן של השתכרותו, מבחינת האפשרות לביצוע עבירה, גם אם לא חזה או צפה מראש את השתלשלות הדברים שהביאה לביצוע העבירה ולתוצאה הטראגית".

 

78. עם זאת, קיימת הגנה מסוימת המעוגנת בסעיף 34ט(ב), והכוונה היא לעבירות תוצאתיות, בהן נדרשת "כוונה" מצד המבצע להתרחשות התוצאה, כאשר חזקה היא כי הנאשם פעל, במקרה כזה, מתוך אדישות להתרחשות התוצאה. עמד על כך השופט א' א' לוי בע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (12.12.2005) (להלן: עניין טיקמן):

 

37

"שונה הדבר כאשר מדובר בעבירות תוצאה, בהן נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע להגשמתה של תוצאה זו. במצב זה, כך קובע סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראות את המבצע-השיכור כמי שביצע את המעשה תוך אדישות להתרחשותה של התוצאה, ולא יותר מכך. נדמה, כי הרעיון הניצב בבסיסו של סייג זה, הוא כי לא ניתן לרתום את חזקת הפזיזות, בדבר הסיכון המודע שהשיכור נוטל על עצמו בעת צריכתו של החומר המשכר, כדי ליחס למבצע אחריות לעבירה הדורשת יסוד נפשי חמור יותר, של כוונה" [ההדגשות שלי- א.ש.].

 

79. כעולה מסעיף 34ט(ה), בכדי לחסות תחת כנפי סייג השכרות החלקית, יש להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה; אי מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה בשעת המעשה; וקשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר, לבין אי מודעותו זו של הנאשם (ראו, בהקשר זה, פסק דיני בע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל (26.1.2015); ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל (10.4.2013); ע"פ 6331/11‏ אשתיי נ' מדינת ישראל (7.3.2013) (להלן: עניין אשתיי)).

 

80. בהתאם לכך, על הטוען לקיומה של שכרות חלקית, לעורר, לפחות ספק סביר, לגבי טענתו כי הוא ביצע את העבירה במצב של שכרות (ראו, למשל, ע"פ 8107/09 דענא נ' מדינת ישראל (27.6.2014); עניין אשתיי).

 

81. ובחזרה לענייננו. המערער טוען כי בפני בית משפט קמא עמדו אינדיקציות רבות המעידות על שכרותו, ובין היתר: עדויות המערער במשטרה ובבית המשפט, בהן חזר וטען כי היה שיכור בעת האירוע, לאחר ששתה, זמן קצר לפני כן, 6-5 בקבוקי בירה; עדותו של בעל הקיוסק, שמסר כי המערער וחבריו שתו 4-3 בקבוקי בירה; עדותו של ר.י., שעבד בקיוסק, ממנה עולה כי המערער וחבריו שתו, כל אחד, 10-9 בקבוקי בירה; עדותו של א.פ., לפיה המערער שתה "המון, מעל 6, 7 [בירות]"; עדותו של א.מ., בנו הקטין של המערער, שמסר כי אביו היה שיכור בעת האירוע, וזאת כיוון ש"העיניים שלו היו אדומות", וכי "היה לו ריח של וודקה". עוד טען המערער, כי ניתן ללמוד על מצב שכרותו מסרטי מצלמות האבטחה שהיו בקיוסק, בזמן אמת. על בסיס ראיות אלו, נטען על ידי המערער, כי "הכמות המתוארת, בנסיבות שתוארו, מלמדת על כך כי המערער היה שרוי במצב של שכרות במועד הרלוונטי".

 

82. ואולם, הלכה היא לעניין הגנת השכרות, כי כמות האלכוהול שצרך הנאשם אינה קובעת, בהכרח, את מצב שכרותו, אלא השפעת האלכוהול עליו. יפים, לעניין זה, הדברים שנאמרו בע"פ 5727/00 פינצוק נ' מדינת ישראל (13.3.2003) (להלן: עניין פינצוק), בפסקה 9 לפסק הדין:

 

38

"מהגדרה זו [הגדרת מצב של שכרות – א.ש.] ברור כי לא די שאדם ילגום משקאות אלכוהוליים, אף אם מדובר בכמות חריגה, הואיל והדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה שהייתה לשתייה זו על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה".

 

לפיכך, גם אם נניח כי המערער צרך כמות גדולה של אלכוהול טרם שהלך לביתה של המתלוננת (היינו, 7-5 בקבוקי בירה), אין בכך כדי ללמד על כי המערער היה נתון תחת השפעת חומר משכר. ניתן להפנות, לעניין זה, לעדויות חבריו של המערער, אשר לא התרשמו כי המערער מצוי במצב של שכרות, כמו גם לעדותו של בעל הקיוסק ולסרטי האבטחה, שאינם מתיישבים עם טענת השכרות של המערער.

 

83. ראיה משמעותית ביותר, השוללת את הטענה כי המערער היה נתון במצב של שכרות, מלאה או חלקית, תמצא לנו בעדויותיהם של השוטרים אשר פגשו, לראשונה, את המערער ולא ראו כל אינדיקציה או רמז לכך שהמערער נתון במצב של שכרות. לוח הזמנים לגבי התנהלות המערער מלמד, בניגוד לטענתו, כי המפגש עם השוטרים היה קרוב מאוד לאירוע התקיפה, כפי שיפורט להלן: בשעה 01:45, יצא המערער את הקיוסק; בשעה 02:25, דווח האירוע למשטרה; בשעה 04:15, מולא דו"ח מעצר ולפיו נעצר המערער בשעה 03:40 (ת/83); ובשעה 06:30 נחקר המערער לראשונה. הנה כי כן, השוטרים הראשונים שבאו במגע עם המערער נפגשו עמו, כשעה ורבע בלבד לאחר קרות האירוע, דבר השולל את טענת השכרות של המערער, שכן אין זה סביר כי הוא התפכח לחלוטין, בחלוף כשעה ורבע לאחר האירוע. לכך יש להוסיף את מכלול הנתונים, מהם עולה כי המערער היה מודע למעשיו, כפי שעולה מהשיחות הטלפוניות למקורביו ומ"מכתב ההתאבדות" שכתב. על מודעותו לכל פרט ופרט בהתנהגותו, ניתן ללמוד מהדברים שמסר בהודעתו במשטרה ומעדותו בבית המשפט.

 

84. לאור האמור, אני סבור כי לא עלה בידי המערער, ולו כדי הטלת ספק סביר, להוכיח כי מתקיימת בעניינו הגנת השכרות החלקית. כאמור, המערער לא הצליח להרים את הנטל, אפילו לגבי התנאי הראשון לתחולת ההגנה, היינו כי הוא היה נתון תחת השפעת חומר משכר, ולטעמי גם לא הוכחו שני התנאים הנוספים, קרי: חוסר מודעותו לפרט מפרטי העבירה, וקשר סיבתי בין התנאי הראשון והשני.

 

85. סוף דבר, משהוכחו כלל יסודות עבירת הניסיון לרצח, ומשנקבע כי המערער אינו חוסה תחת הגנת השכרות החלקית, צדק בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירה זו, ואין בסיס להתערבותנו בעמדתו זו.

39

 

מחדלי חקירה

 

86. ואם הגענו עד הלום, נותר לנו עוד לדון בטענתו של המערער, לפיה קיימים בעניינו שני מחדלי חקירה עיקריים: אי תפיסת כל סרטי מצלמות האבטחה שהיו בקיוסק, למעט שלושה סרטונים קצרים; והעובדה כי לא בוצעה לו בדיקת דם בעת מעצרו, על אף שהוא אמר לשוטרים שעצרו אותו כי הוא שיכור.

 

87. הלכה היא, כי כאשר מועלות טענות הנוגעות לקיומם של מחדלי חקירה, יש לנקוט במבחן דו שלבי: תחילה, יש לבחון את השאלה האם מדובר כלל במחדל חקירה; בשלב השני, ורק לאחר שהשאלה הראשונה נענתה בחיוב, יש לבחון את השאלה הנוספת והיא, האם בשל מחדל החקירה הנטען, נפגעה יכולתו של הנאשם להגן על עצמו, או נשללה ממנו האפשרות להטלת ספק בדבר אשמתו. מחדל חקירה, כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לזיכויו של הנאשם, אם חרף המחדל החקירתי הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ראו, לעניין זה, ע"פ 3974/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013), בפסקה 44 וההפניות שם).

 

88. אפתח, תחילה, בטענתו של המערער, לפיה נפל פגם בהתנהלותם של השוטרים בכך שלא נערכה בדיקת דם בעניינו. לטעמי, אין מדובר, כלל ועיקר, במחדל חקירה. השוטרים שפגשו במערער העידו, כל אחד בנפרד, כי לא היה כל סימן לשכרותו של המערער, לא בהתנהגותו ולא במראהו, ועל כן כלל לא עלה בדעתם לבדוק את הנושא. יצוין, כי יש בדבריו של המערער, בהקשר זה, משום סתירה פנימית – מחד גיסא, טוען המערער כי השוטרים שבאו עמו במגע, לא יכלו להעיד על מצב שכרותו, כיוון שזו כבר פגה; ומאידך גיסא, מבקש המערער לראות בכך שאותם שוטרים לא שלחוהו לבדיקת דם כדי לבחון את מצב שכרותו, כמחדל חקירתי. מכל מקום, אני סבור, כי אין מדובר במחדל חקירה, על יסוד עדותם של השוטרים, אותה ראה בית משפט קמא כעדות מהימנה.

 

40

89. גם בטענתו של המערער, הנוגעת לתפיסת סרטוני מצלמות האבטחה בקיוסק, אינני רואה כל ממש, ולטעמי אין מדובר במחדל חקירתי. צפיתי בשלושת הסרטונים, ואני סבור כי אלו נותנים תמונת מצב מקיפה ומספקת באשר למצבו של המערער באותו ערב. בפרט אמורים הדברים בסרטון השלישי, אשר מתעד את הרגעים האחרונים בהם שהה המערער בקיוסק, ואשר לאחריהם הלך מיד לדירתה של המתלוננת. סרטון זה, שצולם סמוך לשעה 01:45, מתעד את הזמן שבו היה אמור המערער להיות, כביכול, בשיא שכרותו, ומצפייה בו מתקבל הרושם כי המערער אינו שיכור, כלל ועיקר. במצב דברים זה, אינני סבור כי נפגעה, כהוא זה, הגנתו של המערער, משום שלא נתפסו כל סרטוני האבטחה מאותו הלילה, ועל כן אין מדובר במחדל חקירה. לבסוף, גם אם אניח כי מדובר בשני המקרים במחדלי חקירה, עדיין יש להראות כי בשל מחדלים אלו "נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן" (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013), בפסקה 48, וראו גם ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)).

 

            כאמור, גם לו נערכה למערער בדיקת דם שהייתה מעידה על קיומו של ריכוז אלכוהול גבוה בדמו, עדיין אין בכך משום הוכחה כי הוא היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. ואשר לסרטוני האבטחה, ניתן היה להסתפק, בנסיבות העניין, בשלושת הסרטונים שהוגשו ולא ברור מה הייתה התועלת בהגשת סרטונים נוספים. בשים לב למכלול הראיות שהוצגו בעניינו של המערער, אינני סבור כי נפגעה הגנתו של המערער או שקופחה זכותו להליך הוגן.

 

90. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, כי הוכחה אשמתו של המערער בעבירת הניסיון לרצח מעבר לספק סביר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

 

הערעור על גזר הדין

 

91. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת (ע"פ 2470/15 פלוני נ' מדינת ישראל (25.10.2015); ע"פ 2331/13 פלוני נ' מדינת ישראל (13.10.2015); ע"פ 4777/11 מדינת ישראל נ' לאסי (1.11.2012); ע"פ 6149/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.2012)). לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות בעניינו של המערער, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפנינו, לא מצאתי כי עונשו של המערער חורג בצורה מהותית, מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ולפיכך דין הערעור על חומרת העונש להידחות.

 

41

92. מעשיו של המערער הינם חמורים על פי כל אמת מידה, ומעידים על אופיו האלים והאכזרי, כאשר ניסה לרצוח את המתלוננת לנגד עיני ילדיהם המשותפים. המערער גילה כלפי המתלוננת גישה אובססיבית ומאיימת, כמו הייתה חפץ שבו יכול היה המערער לעשות כרצונו. המערער איים על המתלוננת, פעם אחר פעם, והזהירה כי יהרוג אותה ויתאבד, אם יראה אותה מתרועעת עם גברים אחרים, וזאת, אף לאחר שהשניים נפרדו. המתלוננת חיה במשך כשנה, עד לאותו לילה מר ונמהר, במציאות של חרדה בלתי פוסקת, פחד משתק, ואיומים חוזרים ונשנים. ביום 25.11.2011, מימש המערער את איומיו, הגיע לדירתה של המתלוננת, והיכה אותה בראשה ובחלקי גוף נוספים, לנגד עיני ילדיה, באמצעות מוט ברזל, וזאת ללא הרף. זעקותיה של המתלוננת, תחינותיהם של ילדיה, וניסיונותיהם לחלץ את אמם מן המצוקה, לא גרמו למערער להתעשת, והוא המשיך לבצע את זממו. המערער לא גילה כל חמלה כלפי המתלוננת או כלפי ילדיו, ורק כאשר סבר כי מלאכתו הרצחנית הושלמה, הוא ברח מן המקום, כשהוא מסנן לעבר ילדיו "מה אכפת לי, שתמות". מתסקיר קורבן העבירה שהוגש לעיוננו עולה כי המתלוננת וילדיה נאלצים להתמודד גם היום עם השלכותיו הקשות של האירוע, והם נזקקים לטיפול ולתמיכה במישור הפיזי והנפשי כאחד. נזקים קשים אלה ילוו את קורבנות העבירה לתקופה לא קצרה.

 

93. בית משפט זה עמד לא פעם, על החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות המבוצעות בתוך התא המשפחתי, ועל הצורך להרתיע בני זוג אלימים, בדרך של ענישה קשה ומחמירה. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני (19.3.2007):

 

"זהו גילוי נוסף של נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית בכלל, וביחסים בתוך המשפחה בפרט. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על גבר נוסף שחבל בבת-זוגו, ולא מעטים הם המקרים שהתקיפות הסתיימו במותה של הקורבן. את הרוח הרעה הזו יש לעקור מן השורש, ומקום שהסברה וחינוך לא עושים את שלהם, מצווה בית המשפט לתרום את תרומתו בדרך הענישה שינהיג".

 

במקרים לא מעטים, מופנית האלימות הקשה כלפי אישה שבחרה להיפרד מבן זוגה, לאחר שכשל כוחה להתמודד עם שגרה של הטלת אימה וקנאה אובססיבית. ראו, בהקשר זה, את דבריה של השופטת ד' ברק-ארז, בע"פ 6842/14 פלקה נ' מדינת ישראל (24.9.2015):

 

42

"לעבירות אלימות הנעברות על רקע החלטתה של אישה להיפרד מבן זוגה נודעת חומרה יתרה. הן מבוססות על הנחה של 'אין מוצא' – תוך קליעתה של הקורבן לברירה אכזרית בין חיים באומללות ואלימות לבין פרידה החושפת לסכנה של משנה אלימות. המדיניות העונשית בתחום זה חייבת להיות מחמירה וברורה".

 

94. העונש הקבוע בצד עבירת הניסיון לרצח עומד על 20 שנות מאסר, ובמקרים רבים הוטלו עונשים דו ספרתיים על עבריינים שהורשעו בעבירה זו, זאת גם אם ניתן להצביע על מקרים שבהם הוטלו, בנסיבות מיוחדות, עונשים קלים יותר. בע"פ 2910/09 קאסיה נ' מדינת ישראל (21.11.2011), מדובר במערער שניסה לרצוח את רעייתו בדקירות סכין מרובות, לאור חשדו כי היא בוגדת בו, וזאת לעיני אחד מילדיהם שניסה להתערב. עונשו של המערער שם הועמד על 17 שנות מאסר לריצוי בפועל, וערעורו נדחה. בע"פ 5797/11 צסן נ' מדינת ישראל (5.8.2012), המערער חבט בראשה ובצווארה של אשתו באמצעות גרזן מספר פעמים. הוא הורשע בניסיון לרצח, ונגזרו עליו 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואף כאן נדחה ערעורו. בע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.3.2011), המערער חבט בראשה ובצווארה של אשתו באמצעות גרזן מספר פעמים. המערער הורשע בניסיון לרצח, נגזרו עליו 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, וערעורו נדחה. בע"פ 6187/10 קפיאלאו נ' מדינת ישראל (5.12.2012), המערער הורשע בעבירה של ניסיון לרצח ובעבירות נוספות, לאחר שירה בחברתו ובחברה שלה, במטרה לגרום למותן, וזאת, בעקבות הודעת חברתו כי היא החליטה להיפרד ממנו. בפסק הדין שניתן בערעורו, הופחת עונשו מ-18 שנות מאסר לריצוי בפועל, ל-15 שנות מאסר. כאמור, ניתן להצביע על מקרים שבהם הוטלו עונשים קלים יותר, אך נראה כי במקרה דנן הייתה הצדקה מלאה לגזור על המערער עונש חמור, גם בשים לב ליתר העבירות שבוצעו על ידו.

 

95. נראה, כי בית משפט קמא התייחס למכלול השיקולים הצריכים לעניין, לקולה ולחומרה, והוציא מתחת ידיו גזר דין ראוי ומאוזן. כך, נתן בית משפט קמא את דעתו לאמור בתסקיר המבחן לפיו המערער מתקשה ליטול אחריות על מעשיו; לנזק הרב שנגרם למתלוננת ולילדיה, ולעובדה כי המתלוננת נאלצת להתמודד עם גינוי וביקורת מצד בני הקהילה אליה משתייכת, ואינה מקבלת את התמיכה החברתית הראויה לה; ולעובדה כי המתלוננת נאלצה להעיד בבית המשפט, דבר שהוסיף לה מכאובים וייסורים. מנגד, התחשב בית משפט קמא גם בשיקולים לקולה בעניינו של המערער, וביניהם: שירותו הצבאי התקין; העובדה כי זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים; ונסיבות חייו הקשות והמורכבות. הנה כי כן, בית המשפט שקל ואיזן בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, והתוצאה העונשית אליה הגיע עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירות של ניסיון לרצח, ולפיכך אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא.

43

 

96. סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת ע' ברון:

 

           אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט א' שהם ולתוצאה שאליה הגיע, שלפיה יש לדחות את הערעור על כל חלקיו. המערער היכה במתלוננת באמצעות מוט ברזל, פעם אחר פעם, על ראשה ובשאר חלקי גופה, כאשר בליבו מקננת הכוונה להורגה. אין ולא ניתן הסבר אחר מתקבל על הדעת למעשיו. יסודות העבירה של ניסיון לרצח מתקיימים כולם במקרה דנן, ובדין הורשע המערער בעבירה זו. אשר לעונש – מתוך החומר הראייתי שהונח בפני בית המשפט המחוזי ניכר יחסו האובססיבי של המערער כלפי המתלוננת, ונגלית האכזריות מקפיאת הדם שבה נהג בה. עם פרידתם זה מזו הטיל המערער על המתלוננת משטר של טרור ואימה, עקב אחריה ואיים על חייה לבל תתראה עם גבר אחר. טבעת החנק שהטיל המערער על צווארה הלכה והתהדקה, עד שגמלה בו ההחלטה לשים קץ לחייה של המתלוננת. לאלימות הפיזית המתפרצת של המערער כלפי המתלוננת, קדמה אפוא מסכת שלמה של הפחדה והתעללות נפשית. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לנסיבות איומות אלה, כמו גם לשיקולים לקולה בעניינו של המערער, ואין מקום להתערב בגזר דינו.  

 

           כמדי שנה ביום 25 בנובמבר, צוין לאחרונה כאן בישראל יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. דוח בנושא, שנערך על ידי מרכז המחקר והמידע בכנסת ביום 22.11.2015 והוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת יום זה, חושף טפח בלבד מממדיה המדאיגים של תופעת האלימות נגד נשים בישראל. טרם חתימתו של פסק הדין, ראיתי לנכון לשים זרקור על מקצת מן הנתונים המרכזיים המפורטים בדוח.

 

44

           לפי נתונים שצוין בדוח שנתקבלו מאת הנהלת בתי המשפט, בחודשים ינואר עד ספטמבר 2015 הוגשו לבתי המשפט השונים 6,462 בקשות למתן צווי הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991; מתוכן נדחו 10% בלבד מן הבקשות, והשאר התקבלו (או הסתיימו בפשרה). מנתוני שירות בתי הסוהר עולה כי כיום שוהים במתקני הכליאה 1,777 אסירים ו-716 עצורים המסווגים כאסירי אלימות במשפחה – 70% מתוכם מרצים עונשי מאסר חוזרים, כ-30% במאסר שישי או יותר (הגם שהמאסרים הקודמים אינם בהכרח בגין עבירות של אלימות במשפחה). ועל פי נתונים מאת משטרת ישראל, למן ראשית שנת 2013 ועד חודש אוקטובר 2015, נרצחו בישראל 72 נשים – כ-80% מתוכן נרצחו בשל היותן נשים, בידי בני זוגן (או בני זוגן לשעבר), ועל רקע סכסוך משפחתי או רומנטי. שיעורן של הנשים הערביות והעולות החדשות (יוצאות חבר העמים ואתיופיה) מתוך הנשים הנרצחות, גבוה משיעורן באוכלוסייה. בהינתן כי קיים תת-דיווח בנוגע לעבירות המבוצעות בתוך המשפחה, ברי כי היקפה של תופעת האלימות נגד נשים אף עולה באופן משמעותי על האמור בדוח. על פי הערכות שונות של רשויות הרווחה, כ-200 אלף נשים סובלות מאלימות וכ-600 אלף ילדים עדים לאלימות זו. ההיקף הוא עצום, ועם זאת – את סימני האלימות נושאת כל אחת מקורבנות האלימות על גופה, בבשרה, ובנפשה כשהיא לגמרי לבדה. ולא פעם כאשר היא כבר מוצאת בתוכה את תעצומות הנפש הדרושים לה על מנת למלט נפשה מן המתעלל, היא מוצאת שחיצי ביקורתה של המשפחה והסביבה הקרובה מופנים דווקא כלפיה. במצב דברים זה, נשים רבות נתקלות בקושי ממשי לגדוע את מעגל האלימות נגדן, ואף להתלונן לא יעזו. ענישה הולמת ומרתיעה בעבירות מסוג זה, כבמקרה דנן, יש בה משום הכרה בהשפלה ובמצוקה הנוראה שחווה אישה הנתונה לדיכוי ואלימות מצד בן זוגה; כמו גם העלאת המודעות לתופעה של אלימות נגד נשים, שהיקפה כאמור ניכר ומדאיג.  

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי השופט א' שהם, ולהערותיה של חברתי השופטת ע' ברון.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

 

 

           ניתן היום, ‏ג' בטבת התשע"ו (‏15.12.2015).

         

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  14014740_I07.doc  יא