4. תחילתו של האירוע הראשון ביום 21.1.2016. המערער והמתלוננת סיכמו ביום האירוע כי הנאשם יגיע לביתה של המתלוננת. בשעה 02:00 לערך (אור ליום 22.1.2016), הגיע המערער לביתה של המתלוננת כשהוא שתוי. המתלוננת ישנה בעת הגעתו וביקשה להמשיך בכך. המערער איפר סיגריה בוערת על המתלוננת, אחז בידיה בחוזקה, היכה אותה בפניה ובצווארה באמצעות ידו, קילל אותה ואיים באלימות פיזית ומינית כלפיה וכלפי ילדיה. לאחר מכן הפשיל המערער בכוח את תחתוני המתלוננת, אחז בחוזקה בידיה, פישק את רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהוא סותם באמצעות ידו את פיה, מנופף לעברה באגרוף ומקלל. בנה של המתלוננת שמע את המתרחש מחדר סמוך, והזעיק את המשטרה לביתם. המערער חדל ממעשיו כאשר דפקו השוטרים על דלת חדר השינה וקראו לו לפתוח את הדלת.

5. האירוע השני בגינו הורשע המערער התרחש ביום 10.12.2015. המערער דחף את המתלוננת על המיטה בביתה והפשיל את מכנסיה. המתלוננת אמרה לו כי אינה מעוניינת לקיים יחסי מין, אך המערער הוסיף לדרוש ממנה כי תעשה כן. בסופו של דבר קיימו השניים יחסי מין. לאחר מכן, היכה המערער את המתלוננת על גבה, והיא נפלה על הרצפה ונחבלה בראשה. המערער היכה אותה שנית כשהיא שרועה על הרצפה. לאחר שיצא מהבית, התקשר המערער למתלוננת ואיים כי יפגע בבנה. המתלוננת שחששה לגורלו של בנה, יצאה החוצה ונשארה עם המערער ברכבו. בשלב מסוים, נסע המערער לחניה סמוכה ודרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין. המתלוננת הפצירה בו כי יחדל, ולבסוף נאותה לדרישתו ואמרה "אני לא סובלת אותך, רק תגמור ותרד ממני". המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו.

6. האירוע השלישי התרחש כעשרה ימים לפני יום 27.1.2016. המערער ראה כי המתלוננת קיבלה הודעה מהגרוש שלה, וכי הופיעו לבבות על מסך הטלפון בעת קבלת ההודעה. עקב כך, קילל המערער את המתלוננת, איים עליה ואחז בצווארה בחוזקה תוך שהוא דוחף אותה לעבר גדר סמוכה.

עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי

7. כאמור, המערער הורשע על פי הודאתו בביצוע העבירות הנ"ל המתוארות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי סקר את עיקרי הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים, לפיו הוסכם שהתביעה תעתור לעונש מאסר בפועל שלא יעלה על 66 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, ופיצוי מוסכם בסך של 30,000 ₪.

8. בנימוקיו לגזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על חומרתן הרבה של עבירות מין המבוצעות בתוך המסגרת המשפחתית, בהפנותו למגמת החמרה בענישה ביחס לעבירות מין המבוצעות כלפי בת זוג, אם כי מדובר בעניין כאן באירועי אלימות נקודתיים ולא במערכת יחסים אלימה מתמשכת. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לנסיבות הביצוע של העבירות, בציינו כי העבירות בוצעו בהשפעת אלכוהול. בית המשפט המחוזי קבע כי בכל האירועים נהג המערער כלפי המתלוננת באלימות תוך רמיסת כבודה, ואף הטיל אימתו עליה באיומים כי יפגע בבנה. כן ציין בית המשפט את חשיפתו של בנה של המתלוננת לעבירת האינוס שבוצעה בתוך ביתם. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי את הנזק שנגרם למתלוננת במישורי חייה השונים כתוצאה מהאונס האלים שעברה.

9. ביחס למתחם הענישה ציין בית המשפט המחוזי כי החליט לקבוע מתחם ענישה אחד לכלל העבירות שבהן הורשע המערער משום שזו היתה עמדתם המשותפת של ב"כ הצדדים, וכן בשל הפרש הזמן הקצר בין האירועים והרקע הדומה להם. כן ציין בית המשפט כי אילו היה קובע רף ענישה נפרד לכל אחת מהעבירות, היה הרף הנמוך של המתחם לאישום השני והשלישי ששה חודשי מאסר, לכל אחד מהאישומים. על סמך האמור, ובשל חומרת העניין ומגמת החמרת הענישה באירועים כגון דא, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות עומד על ארבע וחצי עד שבע וחצי שנות מאסר.

10. בית המשפט המחוזי עמד גם על נסיבותיו האישיות של המערער, תוך שהוא נדרש לעברו הנקי ונותן משקל מסוים לעדויות האופי שהובאו לזכותו. נוסף לכך, הצביע בית המשפט על הודייתו של המערער במעשיו, על הזמן השיפוטי שנחסך, ייתור הצורך לשמוע את עדויות בני המשפחה ועל החרטה שהביע ונכונותו לקבל טיפול, כנסיבות נוספות שנלקחו בחשבון בעת קביעת העונש. בשקלול הנסיבות נגזר על המערער עונש של 56 חודשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. בנוסף, חויב המערער לשלם פיצוי כספי למתלוננת בסך 30,000 ₪.

מכאן הערעור שלפנינו.

עיקרי טענות הצדדים בערעור

11. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער אשר חסכה את ניהול שלב ההוכחות ואת הצורך בהעדתה של המתלוננת, גם לא העניק משקל הולם ללקיחת האחריות של המערער על מעשיו, ולפיצוי הכספי שאותו הפקיד לטובת המתלוננת. כך גם נטען כי האירועים בגינם הורשע המערער היו נקודתיים ואינם משקפים את מכלול מערכת היחסים בין המערער והמתלוננת. לבסוף, טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר העמיד את מתחם הענישה על ארבע וחצי עד שבע וחצי שנות מאסר, 'טעות מתמטית', וכי המתחם צריך היה לעמוד על שתיים עד שלוש וחצי שנות מאסר. כתימוכין לטענתו, הפנה המערער למספר פסקי דין שבהם נקבעו עונשים קלים יותר על עבירות אינוס תוך שנטען כי נסיבות ביצוע העבירות בפסקי דין אלה חמורות יותר מהנסיבות בענייננו.

12. ב"כ המדינה מבקשת לדחות את הערעור. לדבריה, העונש הולם. מדובר בארוע חמור ביותר, ב-3 הזדמנויות, התנהגות אלימה שהולכת ומסלימה, בכלל זה אונס שנעשה בנוכחות בנה של המתלוננת. נזק רב נגרם לה. השלכות הפגיעה ניכרות בה עד היום, חרדות, קשיי שינה, פחדים וכו'. אין טעות בקביעת המתחם. העונש נמצא ב'מתחם הסבירות', בשים לב להסדר הטיעון שלפיו עתרה המדינה לעונש של מאסר בפועל לתקופה שלא תעלה על 66 חודשים. כל השיקולים נשקלו, כך גם רמת הענישה הנוהגת, וניתן להם משקל מאוזן. העונש מוצדק, ואין מקום להתערב בו.

דיון והכרעה

14. דין הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את דינו של מערער, ואינה נוטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות שבהן נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים. "זאת, על אחת כמה וכמה כאשר העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית אינו חורג מהרף העליון שלגביו הסכימו הצדדים להסדר הטיעון. במקרים מסוג זה, נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות עוד יותר כדי להצדיק את ההתערבות בעונש שנגזר" (ע"פ 9048/11 מוחמד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (24.5.2012); ענייננו אינו בא בגדר אותם חריגים. גזר הדין מדוד ושקול, והתחשב בכל השיקולים הרלבנטיים שצוינו בערעור. בסיכומו של דבר, לא נטען בערעור אלא שהמשקל שניתן לכל שיקול אינו משקל הולם, אך אין די בכך להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין.

15. כך גם איננו מוצאים לנכון לקבל טענותיו של המערער בנוגע למתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי. כבר נפסק לא אחת, כי "קביעת מתחם העונש ההולם איננה עניין אריתמטי וכי לבית המשפט נתון בהקשר זה מרחב מסוים של גמישות שאין להתערב בו בייחוד אם העונש שנגזר בסופו של יום אינו חורג מן הראוי וההולם" (ע"פ 3877/16 ג'באלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.11.2016)). בענייננו, העונש שנגזר על המערער הוא עונש ראוי והולם למעשיו.

16. בית משפט זה עמד פעמים רבות על החומרה הרבה בעבירות מין, "חומרתן נובעת מהפגיעה הקשה באוטונומיה ובזכותה של נפגעת העבירה להגן על גופה ולהבטיח את צנעתה" (ע"פ 2684/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (26.10.2017)). המעשים בהם הורשע המערער מגלמים אלימות מינית ופיזית, חוזרת ונשנית, שהופנתה כלפי המתלוננת. המערער ביצע את מעשיו תוך ניצול יחסי האמון והקרבה ששררו בין בני הזוג, ובחלק מהמקרים אף בביתה של המתלוננת כאשר בנה נכח בבית. ביחס לעבירות המבוצעות בין בני זוג קבע בית משפט זה, כי "חומרה מיוחדת יש בעבירת אונס בין בני זוג, שמחריפה ומעצימה את הפגיעה בקורבן. נפגעת הנמצאת במערכת יחסים אינטימית וקרובה עם אדם, שכבודה מחולל כלאחר יד על ידי אדם שבו היא בוטחת - עלולה לאבד אמון בבני אדם קרובים, וביכולתה לסמוך על אנשים" (ע"פ 5828/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (23.6.2015)). מעשיו של המערער גרמו לפגיעה קשה במתלוננת, השפעתה הרעה תוסיף ללוותה בהמשך חייה.

17. יש לברך על ההליך השיקומי שאותו עובר המערער. עם זאת, אין די בכך כדי להצדיק התערבות בגזר הדין.

18. על סמך האמור החלטנו לדחות את הערעור.

ניתן היום, כ' באדר התשע"ח (7.3.2018).