1

המערער קיבל הודעת תשלום קנס בגין אי ציות לתמרור עצור בעת נהיגה ביום 9.2.21 והגיש בקשה להישפט באמצעות ב"כ, שנשלחה למשטרת ישראל ביום 22.4.21 על פי אישור שצורף. ביום 2.5.21 שילם המערער את הקנס, ומשכך, סורבה בקשתו להישפט. יצוין כי על פי ההודעה ניתן היה לשלם את הקנס או להגיש בקשה להישפט עד יום 10.5.21.

המערער באמצעות ב"כ הגיש לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (המש 834-08-21) ביום 3.8.21 בקשה להארכת מועד להישפט, בה נטען כי הבקשה להישפט הוגשה במועדה, וכי המערער שילם את הקנס שכן קיבל "התראה על תשלום הקנס".

2

בית משפט קמא (כב' השופטת הבכירה וישקין) דחה את הבקשה ביום 30.8.21. נקבע כי המערער ידע על קיומו של הדוח, ומששילם את הקנס הוא מוחזק כמי שהודה בעבירה. עוד צוין כי לא עולה חשש לקיומו של עיוות דין.

בערעור נטען כי המערער שילם את הקנס כדי להימנע מתשלום תוספת פיגורים, וכי נשלחה אליו התראה על תשלום הקנס מהמרכז לגביית קנסות עוד לפני שהקנס היה אמור להיות משולם. הגשת הבקשה במועדה להישפט מדברת בעד עצמה, והמערער אף טען בפני השוטר שערך את הדוח כי לא ביצע את העבירה.

על פי הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב -1982, "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". הגשת הבקשה להישפט - גם אם במסגרת 90 הימים על פי סעיף 229(א)(2) לחסד"פ, אין בה כדי להוות חלופה המבטלת את תשלום הקנס (רעפ 641/19 ‏אייל מילר נ' מדינת ישראל ‏10.4.2019). טענת המערער כי שילם את הקנס נוכח רצונו להימנע מתוספת פיגורים אין בה כדי לבטל השלכות תשלום הקנס על פי סעיף 229(ח), והמערער מוחזק כמי שמודע למשמעות התשלום גם לנוכח כך שהיה מיוצג, והיה ביכולתו להיוועץ עם עורך דינו בעניין זה.

עוד אציין, כי לא הוגש תצהיר מטעמו של המערער המפרט את נסיבות התשלום, ואף לא הובהר מדוע הוגשה הבקשה להארכת מועד להישפט רק כ- 3 חדשים לאחר מכן; בנוסף לא עלתה טענה קונקרטית לעניין העבירה, ומעיון בדוח עולה תיאור מפורט של השוטר לגבי נסיבות העבירה ושמירת קשר עין עם המערער, עד עיכובו על ידי השוטר לצורך רישום הדוח.

נוכח כך, נדחה הערעור.

המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' טבת תשפ"ב, 10 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.