בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

עפ"ת 25435-08-19 גנון נ' מדינת ישראל

תיק חיצוני: 9541/2014

בפני

כבוד השופטת מרשק מרום, אב"ד

כבוד השופטת עמיתה בוסתן

כבוד השופט טרסי

מערערת

סולנג גנון

באמצעות עוה"ד אמנון גולן ונתן שרייבר

נגד

משיבה

מדינת ישראל

באמצעות פמ"מ וע"י עו"ד יסמין שביט

פסק-דין

1.                 לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת רות וקסמן) בגמ"ר 5052-01-15 (הכרעת דין מיום 29.3.2018 וגזר הדין מיום 1.7.2019), במסגרתו הורשעה המערערת, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן "הפקודה"), ונהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודה.

על המערערת הוטלו 13 חודשי מאסר לנשיאה בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, בתנאים המפורטים בגזר הדין; פסילה מקבלת/החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים; פסילת רשיון נהיגה ל- 12 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, בתנאים שפורטו בגזר הדין; פיצוי לעיזבון המנוח בסך של 10,000 ₪.

העובדות על פי כתב האישום

2.                 ביום 4.8.14 בשעות הצהריים, נהגה המערערת ברכב טויוטה מ.ר 18-489-62 (להלן "הרכב" או "הטויוטה"), ברח' א.ס. לוי בעיר רמלה מכיוון מזרח למערב לעבר מעגל תנועה ברח' בן גוריון. באותה עת היו תנאי הדרך והכביש כדלקמן: מזג אוויר נאה, אור יום, ראות טובה, דרך עירונית, כביש אספלט תקין ויבש, נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, נתיבי הנסיעה מופרדים על ידי אי תנועה בנוי וגדר ברזל. בכיוון נסיעת המערערת היה מעגל תנועה (להלן "מעגל התנועה") הכולל מעבר חציה בכניסה אליו וביציאה ממנו (להלן "מעבר החציה השני"). שדה הראיה אל עבר צדי מעבר החציה השני הוא למרחק 30 מטרים לפחות. שדה הראיה אל עבר כל שטח מעבר החציה השני הוא למרחק 22 מטרים.

3.                 באותה עת, חצו את הכביש במעבר החציה השני, משמאל לימין נ.ל. - המנוח, קטין יליד 2009 (להלן "המנוח"), הגב' ס.ל. ילידת 1986 (להלן "ס'"), מ.ל. קטינה ילידת 2008 (להלן "מ.ל."), ט.ל. פעוטה ילידת 2014 (להלן "ט.ל.") גב' ש.ב. ילידת 1967 (להלן "ש'"), וה.ב. קטינה ילידת 2004(להלן "ה.ב.").

4.                 משהגיעה המערערת אל מעבר החציה השני, המשיכה בנסיעה רצופה מבלי להאט או לעצור, לא נתנה זכות קדימה להולכי הרגל ופגעה בהם עם חזית ימין של הרכב, על מעבר החציה (להלן "התאונה").

5.                 כתוצאה מהתאונה, הוטחו הולכי הרגל בעוצמה על הכביש והועפו למרחק מספר מטרים. המערערת המשיכה בנסיעה ועצרה כ-40 מטרים לאחר מעבר החציה השני.

6.                 כתוצאה מהתאונה פונה המנוח לבית החולים כשהוא מונשם, ובתאריך 12.8.14 נפטר בבית החולים.

            ס' נפצעה באורח קשה ופונתה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת, נגרמו לה חבלות בגפיים, שבר בירך ימין, באגן ובמרפק שמאל והיא נזקקה למספר ניתוחים. ס' הייתה מאושפזת כחודשיים בבית-החולים ובמחלקה השיקומית.

            מ.ל. נפצעה ופונתה לבית-החולים לאחר שנגרמו לה סימני חבלה בראש ובפנים.

            ט.ל. נפצעה ופונתה לבית-החולים בשל פגיעה בראש. בנוסף, נגרמו לה פצעי שפשוף במצח ובראש, בצד ימין, ושפשוף מסביב לעין ימין.

            ש' נפצעה ופונתה לבית-החולים בשל כאבים בגב תחתון, ידיים וראש.

ה.ב. נפצעה באורח קשה ופונתה לבית-החולים לאחר שנגרמה לה פגיעה רב מערכתית, ובין היתר עברה ניתוח בהרדמה כללית בשל שבר בעצם הירך השמאלית וביד ימין. נגרמו לה בנוסף כוויות בדרגה 2 בחזה ובשוק שמאל ושבר באף. ה.ב. היתה מאושפזת למעלה מחודשיים בבית-החולים ובמחלקה השיקומית.

המענה לכתב האישום

7.                 במענה לכתב האישום הודתה המערערת, באמצעות בא כוחה דאז, בכך שנהגה ברכב במקום התאונה, ובכך שהולכי הרגל הוטחו לכביש כתוצאה מהתאונה אך כפרה בעוצמת הפגיעה. המערערת הודתה בקשר הסיבתי בין תוצאות התאונה למותו של המנוח ולפציעתם של יתר הולכי הרגל. המערערת כפרה בעובדה כי שדה הראייה אל עבר צדי מעבר החציה השני פתוח למרחק 30 מטרים לפחות ואל עבר כל שטח מעבר החציה השני למרחק של 22 מטרים, וטענה כי שדה הראיה מצומצם יותר וגדר הברזל (שעל אי התנועה) חוסמת את שדה הראיה. המערערת כפרה בכיווני החציה של הולכי הרגל, ובכך שנעצרה רק כ-40 מטרים אחרי מקום התאונה. כמו כן כפרה בכך שלא נתנה זכות קדימה להולכי הרגל וטענה שלא ניתן היה להבחין בהם במועד ובמרחק הנכון כדי לתת להם זכות קדימה. המערערת כפרה בכל פרטי הרשלנות אשר יוחסו לה.

8.                 לאור כפירתה של המערערת במרבית סעיפי האישום ובכל יסודות העבירה של גרם מוות ברשלנות, התקיים הליך הוכחות במלואו ובסופו ניתנה הכרעת הדין המרשיעה.

הכרעת הדין של בית המשפט קמא

9.                 בבית המשפט קמא העידו מטעם המשיבה הולכות הרגל שנפגעו בתאונה - ס', אמו של המנוח וש', דודתו של המנוח; הוגשה בהסכמה הודעתה של אריס שרית (ת/11), עוברת אורח שהגיעה למקום התאונה לאחר שזו התרחשה וב"כ המערערת ויתר על חקירתה; כמו כן הוגשו הודעותיה של המערערת במשטרה (ת/7;ת/8;ת/9).

            מטעם המערערת העידה המערערת עצמה.

            בנוסף העידו מטעם המשיבה בוחן התנועה יצחק ברק (להלן "הבוחן ברק") והוגשו חוות הדעת והמסמכים שנערכו על ידו. מטעם המערערת העיד המומחה אינג' גדי וייסמן (להלן "המומחה וייסמן") שערך אף הוא חוות דעת ונחקר עליה.

10.            בית המשפט קמא מצא כי המשיבה הוכיחה, מעבר לספק סביר, שהתאונה ארעה כמתואר בכתב האישום, באשמתה הבלעדית של המערערת, והיה בידה למנוע את התרחשותה לו נהגה כפי שאדם מן הישוב היה נוהג באותן נסיבות.

11.            באשר לנסיבות התאונה קבע בית המשפט קמא, כי היא התרחשה כפי שתיארו אותה הולכות הרגל, ששללו את הטענה כי המנוח והולכי הרגל אחריו התפרצו לכביש.

            ס', אמו של המנוח, העידה כי לאחר שחצו מעבר חציה אחד הגיעו לאי התנועה. הכביש היה ריק ולקראת סוף "הכביש השני" היה רעש של "בום חזק" ורעש של גז אותו שמעה כשהולכי הרגל שחצו את הכביש, בקצב רגיל, כבר היו באמצע מעבר החציה השני. ס' שללה את הטענה כי המנוח התפרץ לכביש והעידה "לא [התפרץ] חצינו כולם ביחד" (פרו' עמ' 10 ש' 17 - 24). גם ש', דודתו של המנוח, נשאלה אם המנוח התפרץ לכביש והשיבה "זה לא נכון" (פרו' עמ' 14 ש' 27 - 29). גרסאותיהן תואמות את התיאור שמסרה המערערת בהודעתה הראשונה במשטרה - ת/7 - שנגבתה למחרת התאונה, ביום 5.8.14, ובה מסרה כי הבחינה בהולכי הרגל לראשונה רק אחרי שעברה את מעבר החצייה ועצרה במרחק רב מהולכי הרגל (להלן "הגרסה הראשונה").

12.            בית המשפט קמא דחה את גרסת המערערת בבית המשפט, השונה מגרסתה הראשונה, וקבע כי היא בלתי אמינה. בבית המשפט העידה המערערת כי הבחינה בהולכי הרגל במעבר החצייה הראשון (במקום שסימנה ב X1על גבי התרשים ת/2) לפני שהגיעה למעגל התנועה, המשיכה בנסיעה וראתה את הולכי הרגל עומדים על אי התנועה, ואז ראתה ילד רץ ואחריו כל משפחתו. היא ניסתה לעצור, אך נעצרה "קצת אחרי" לאחר התרחשות התאונה (להלן "הגרסה בבית המשפט"). בית המשפט קמא דחה את ההסבר שנתנה המערערת לשוני בין הגרסה בבית המשפט לבין הגרסה הראשונה אותה מסרה כשהאירוע עוד היה טרי בזיכרונה, וקבע כי העובדה שהמערערת, בגרסה הראשונה, מסרה כי לא ראתה כלל את הולכי הרגל שומטת את הבסיס מתחת לגרסה בבית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע, שהגרסה לפיה הגורם לתאונה הם הולכי הרגל שפרצו לכביש היא כה דרמטית ולו היתה נכונה, מתבקש שהמערערת היתה דבקה בה מהרגע הראשון ולא מעלה אותה רק מאוחר יותר לאחר יעוץ משפטי. אין גם להניח שעדות על עניינים עובדתיים, שלא תלויים בייעוץ משפטי, אינם אמת. בית-המשפט קמא קבע כי "גרסתה של הנאשמת בבית המשפט, לפיה ראתה את הולכי הרגל במרחק קצר ולא הספיקה לעצור בגלל שהילד המנוח ובעקבותיו יתר הולכי הרגל התפרצו לכביש, היא עדות כבושה חסרת כל אמינות ומהימנות..." (פסקה 116 בעמ' 85 להכרעת-הדין).

13.            בית-המשפט קמא קבע, כי אף אם מאמצים את גרסת המערערת בבית המשפט כמות שהיא, אין בכך כדי להקים לה הגנה מפני האישומים המיוחסים לה, שהרי גם לפי גרסה זו (אותה אימץ המומחה וייסמן), מודה המערערת שראתה את הולכי הרגל כבר על מעבר החצייה הראשון, ומכאן שהייתה עליה חובה להיערך למתן זכות קדימה במעבר החצייה השני.

14.            בית המשפט קמא קיבל ואימץ את ממצאיו ומסקנותיו של הבוחן ברק בחוות דעתו ובמסמכים הנוספים שנערכו על ידו לאחר שהתרשם כי " .... עדותו בבית המשפט היתה מהימנה ואמינה, ולפיכך אני רואה לסמוך על עדותו בע"פ ועל הדו"ח שערך בכתב לרבות התצלומים מזירת התאונה וכל יתר הנספחים, לאמץ אותם ולבסס עליהם ממצאים" (פסקה 131 בעמ' 90 להכרעת-הדין).

15.            על יסוד חוות הדעת של הבוחן ברק ועדויות עדות הראיה קבע בית המשפט קמא כי המאשימה הוכיחה כל אחד מהגורמים הבאים:

            א. במועד התאונה היה למערערת שדה ראייה לכיוון מעבר החציה והולכי הרגל החוצים במקום.

            ב. המערערת לא האטה באופן משמעותי ולא בלמה את הרכב הפוגע בהגיעה למעבר החציה ולכן פגעה בהולכי הרגל וגרמה לתוצאה הקטלנית.

            ג. אדם מן הישוב, במקומה של המערערת, היה מספיק לעצור את רכבו בזמן כדי להימנע מביצוע התאונה, ואף המערערת היתה יכולה להימנע מכך אלמלא התרשלה באופן נהיגתה.

            ד. אין בנמצא תרחיש סביר אחר לקרות התאונה פרט לתרחיש המתואר בכתב האישום.

16.            לעניין שדה הראיה פרט בית משפט קמא את ניסוי שדה הראיה (המצולם) שערך הבוחן ברק (ת/5). על פי ממצאי הניסוי ניתן להבחין בהולכי רגל משני צדי מעבר החציה, ממרחק של 22 מטרים (כנחזה מתמונה מס' 14). בעדותו הסביר הבוחן ברק כי "המשמעות היא שאם בכניסה לכיכר היה קצת קשה לראות, ממרחק של 22 מטר אפשר לראות בברור הולכי רגל בשני צידי מעבר החציה" (כנחזה בתמונות מס' 11,12,13).

            ממצאים אלה אושרו גם על ידי מומחה ההגנה וייסמן שאישר כי בדיקת שדה הראיה שנערכה על ידי הבוחן ברק מקובלת עליו ואמר בעדותו: "אנחנו יודעים כי מדובר ב- 22 מטרים".

            עוד ציין בית המשפט קמא כי גם גרסת המערערת, המבוססת על הטענה שהולכי הרגל התפרצו לכביש במפתיע, אינה עומדת בסתירה לקביעה זו.

17.            לענין בלימת הרכב, קבע בית המשפט קמא כי המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמערערת לא בלמה את רכבה לפני מעבר החציה ולא נתנה להולכי הרגל זכות קדימה. מסקנה זו התבססה על הממצא בחוות דעת הבוחן ברק בדבר העדר סימני בלימה על הכביש ועל העובדה (לגביה אין מחלוקת) שרכב המערערת נעצר במרחק של עשרות מטרים ממקום התאונה. בית-המשפט קבע כי ממצאים אלה מתיישבים עם גרסתה הראשונה של המערערת, כשמסרה כי לא הבחינה כלל בהולכי הרגל: "אני לא ראיתי אותם. אם הייתי רואה אותם הייתי עוצרת. זו חובתי לעצור לפני מעבר חציה..... אי אפשר היה לעצור את הרכב.... נעצרתי במרחק מהולכי הרגל, לא יודעת למה כנראה מהפחד לא בלמתי".

            גם בחקירתה השניה, מיום 18.8.14 (ת/8), התייחסה המערערת לעובדה שהרכב נעצר במרחק עשרות מטרים ממקום התאונה ומסרה: "אני לא יודעת מה קרה כנראה אי אפשר היה לעצור את האוטו.... אני לא הבנתי למה האוטו לא עצר... אני זוכרת שהזזתי את ההגה ואני חושבת שבלמתי, הם נפגעו כנראה שלא היתה בלימה מוחלטת". (פסקה 74-77 להכרעת-הדין).

            בית-המשפט הוסיף כי לו היה שמץ של אמת בגרסה הכבושה של המערערת, חזקה עליה שהיתה בולמת את רכבה מיד כשהבחינה בהתפרצות של המנוח ויתר הולכי הרגל לכביש. העובדה שלא עשתה כן אלא המשיכה בנסיעה עוד עשרות מטרים היא הנותנת שאכן לא הבחינה באיש מהם טרם הפגיעה, ולא היתה התרחשות מפתיעה שדרשה בלימת חירום.

18.            בחישובי השחזור שערך הבוחן ברק (ת/4) הוא הניח, בהתאם לעדויות עדות הראיה, כי הולכי הרגל חצו את מעבר החציה בקצב הליכה.לשיטתו הגרסה לפיה המנוח פרץ לכביש וכל משפחתו בעקבותיו הוא תרחיש בלתי אפשרי המניח ששתי הנשים (ס' וש'), לרבות זו שדחפה עגלת תינוק, הספיקו להדביק את מרוצו של המנוח, למרות שעמד לפניהן, והחל, תוך שהוא מפתיע אותן, במרוצה לפניהן. לדבריו (בחוות הדעת) גרסה זו גם "סותרת את דבריה כי הבחינה במשפחה לראשונה כאשר היו על מעבר החציה. אם הילד היה פורץ לכביש, כפי שהנהגת מתארת, לא יתכן מצב שבו כל המשפחה נפגעת יחד מרכבה".

19.            השחזורים וחישובי השחזור שערך הבוחן ברק (ת/4) הובילו למסקנה כי המערערת לא בלמה את רכבה לפני מעבר החציה.

            הבוחן ברק מצא בחזית הרכב מספר סימני פגיעה - ניגובי אבק, מסגרת לוחית שבורה, סימני שריטות מהפגיעה בעגלת התינוק, ותיק יד שהיה תפוס בגלגל הימני קדמי. סימנים אלה מעידים לדעתו על פגיעה ביותר מהולך רגל אחד, וניתן להסיק מהם כי חלק מהולכי הרגל הספיקו לחצות עד לפינה הימנית של חזית הרכב. בהנחה כי הרכב נסע במרכז הכביש אזי פינת חזית ימין של הרכב היתה במרחק 3.3 מ' מאי התנועה. המשמעות היא, שמרחק החציה הארוך ביותר של אחד מהולכי הרגל היה 3.3. מ' לפחות.

            על יסוד הנחה זו וחישובי השחזורים שערך, הגיע למסקנה כי אם היתה המערערת מגיבה מיד עם תחילת החציה של הולכי הרגל היא היתה נעצרת לפני מקום הפגיעה והתאונה היתה נמנעת. השחזורים נערכו על פי שלוש אפשרויות ללא נוכחות המערערת אשר סירבה, בעצת עורך דינה דאז, לבצע את השחזור ושמרה באותו שלב על זכות השתיקה.

            שחזור אחד נערך לפי מהירות נסיעה של 25 ק"מ לשעה, השני לפי מהירות נסיעה של 30 ק"מ לשעה, וזאת בהתאם לאמור בהודעתה הראשונה של המערערת כי נסעה במהירות של 20 - 30 ק"מ לשעה.

            שחזור נוסף (השלישי) נערך לפי מהירות נסיעה של 25 ק"מ לשעה, בהנחה שהמנוח וכל הולכי הרגל בעקבותיו התפרצו לכביש.

20.            בית המשפט קמא דחה את טענת ההגנה כי קיים הסבר אחר לתאונה. טענה ההגנה הסתמכה על חוות דעתו של המומחה וייסמן לפיה המערערת לא היתה יכולה למנוע את התאונה שנגרמה באשמתם של הולכי הרגל שפרצו אל הכביש.

            בית המשפט קמא קבע כי אין לקבוע ממצאים על פי חוות דעתו של המומחה וייסמן אשר נסמכה, במישור העובדתי, על גרסת המערערת בבית המשפט אותה, כאמור, מצא בית המשפט כ"גרסה כבושה", בלתי מהימנה ועל כן יש בה כדי לערער לחלוטין "את היסודות שעליהם נבנתה חוות הדעת של המומחה וייסמן, שהמרכזי שבהם הוא, כאמור לעיל, טענת הנאשמת שהילד המנוח, ובעקבותיו יתר הולכי הרגל, פרצו לכביש בריצה", כיוון שלהנחה זו אין כל יסוד בחומר הראיות, היא מבוססת על הנחות תאורטיות והיא עומדת בניגוד לעדותן של ס' וש' שהכחישו אותה מכל וכל (פסקה 100 בעמ' 82 להכרעת-הדין).

21.            בית המשפט קבע כי חוסר ההגיון בחוות הדעת של המומחה וייסמן משתרע גם לגבי מרחק החציה המינימלי של שני מטר אליו התייחס בחישוביו, ואשר עומד בסתירה לעדות המערערת עצמה שהעידה כי כאשר היא פגעה במנוח הוא היה כבר לפחות במחצית מעבר החציה ולא צמוד לצד השמאלי. לכך מתווספת עדות ש' "אנו עוברים את מעבר החצייה, היו שם שני מעברי חצייה. אחד עברנו. השני גם עברנו לא את הכל היינו באמצע, הילדים כמעט היו כבר במדרכה. הרכב בא ופגע" (פרו' עמ' 14 ש' 9-10).

            בית המשפט קמא עמד על כך שקביעת מרחק חצייה של 2 מ' היא לא רק בלתי הגיונית אלא גם בלתי אפשרית בגלל מבנה מעגל התנועה והכביש במקום שלא מאפשרים היצמדות לצד שמאל בעת הנסיעה, כפי שהעיד הבוחן ברק.

22.            בית המשפט קמא דחה את טענת ב"כ המערערת לפיה החישובים שנערכו על ידי הבוחן ברק אינם אמינים כיוון שהם לא מתייחסים לתנועת הולכי הרגל במקביל לתנועת רכבה של המערערת. נקודת המוצא של הבוחן ברק בחישוביו היתה כי המערערת פגעה בהולכי הרגל במהלך נסיעה רציפה בלי שעצרה את רכבה כי כלל לא הבחינה בהולכי הרגל בטרם פגעה בהם, ובהינתן שאלה הנתונים, השאלה הרלוונטית היא איזה מרחק עמד לרשות המערערת לצורך בלימה כשעל פי בדיקת הבוחן ברק מרחק זה היה 22 מ' לפחות. ממרחק כזה, חישוביו העלו באופן חד משמעי, כי רכב הנוסע במעגל תנועה במהירות סבירה יכול לעצור במרחק בטוח לפני מעבר החציה. המומחה וייסמן לא חלק על שדה הראיה ולא על נכונות החישובים, אלא המחלוקת נגעה לנתונים העובדתיים ששימשו יסוד לחישובים, דהיינו אם הולכי הרגל התפרצו לכביש ומה היה מרחק החציה טרם נפגעו. כדי להגיע למסקנה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת, לא די בהנחה שהולכי הרגל התפרצו לכביש, אלא צריך גם שמרחק החצייה יהיה 2 מטרים ולא 3.3 מטרים, כפי שנקבע בחוות הדעת של הבוחן ברק. מדובר אפוא בשני תנאים מצטברים שכל אחד מהם בעל סבירות כמעט אפסית כשלעצמו.

23.            בית-המשפט קמא דחה את טענות ההגנה בדבר מחדלים חקירתיים שארעו לכאורה במהלך חקירת התאונה ובביצוע השחזור וקבע כי ככל שקיימים מחדלים, אין בהם כדי לשמוט את המארג הראייתי שהציגה המשיבה.

24.            בהתייחס לטענות של "אי מיצוי הליכי חקירה" קבע בית-המשפט כי אין בהן כדי להקים ספק סביר או לקפח את הגנת המערערת או לפגוע ביכולתה להתגונן כראוי אל מול ההאשמות שהעלתה התביעה. בהקשר זה, התייחס בית-המשפט קמא לסירוב המערערת לעריכת שחזור, ושמירתה על זכות השתיקה.

הבקשה לחזרה מהודאה

25.            כשבעה חודשים לאחר שניתנה הכרעת הדין, בעקבות החלפת הייצוג, הוגשה בקשה לחזרה מהודאה על ידי באי כוחה החדשים של המערערת, מטעמים של כשל בייצוג על ידי עורך הדין הראשון שייצג את המערערת, ואי הגשת כלל הראיות לתיק בית-המשפט. בנוסף, הועלו טענות משפטיות שונות לרבות טענות החולקות על המסקנות שנקבעו בהכרעת הדין.

            בתמצית ייאמר, כי המערערת טענה (כפי שהיא טוענת בערעור בפנינו) שהיא נדרשה להשיב לכתב האישום ולהודות בחלק מסעיפי האישום בלא שהבינה את משמעות הדברים וכי הסנגור הראשון ביקש ממנה להודות, כשלדבריו עדיף להודות על מנת לזכות בהקלה בעונש. עוד טענה המערערת כי הסנגור הראשון לא הביא את הדברים שהשמיעה באזניו בדבר רכב נוסף שהיה מעורב בזירת תאונת הדרכים והוא אשר גרם לפגיעה הקטלנית במנוח.

            ביום 22.1.19, לאחר שהתקבלה תגובת המשיבה ותגובת הסנגור הראשון, דחה בית-המשפט קמא, בהחלטה מנומקת, את הבקשה.

26.            הסנגור הראשון שלל בתגובתו מכל וכל את טענות המערערת ולדבריו "ביחס לטענתך בדבר כשל בייצוג ביחס לכך שלא היה בידיעת מרשתך כי הודתה היא בפגיעה בהולכי הרגל הרי שמדובר בטענה שאין בה ממש. מרשתך הגיעה למשרדי לאחר שיוצגה קודם לכך על ידי עורך דין אחר. מרשתך לא הציגה כל טענה כי לא היא שפגעה בהולכי הרגל, כי לא היא שחלפה עם רכבה על פניהם ופגעה בהם...". באי כוחה החדשים של המערערת הודיעו לבית המשפט קמא כי הם מסתפקים בתגובתו של עורך הדין הראשון ואין ברצונם לחקור אותו. לאור זאת קבע בית המשפט קמא בהחלטתו כי אין ביכולתם של באי כוחה החדשים של המערערת לחלוק על גרסתו.

27.            בית המשפט קמא הגדיר את הבקשה כבקשת סרק מופרכת על פניה, היוצרת במכוון מצג שווא שלפיו קיים קשר סיבתי בין ההודאה החלקית של המערערת בשלב הקראת האישום לבין הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין בתום שלב ההוכחות. ההודאה החלקית של המערערת בדבר מעורבותה בתאונה בצד הכפירה ביתר חלקי סעיפי כתב האישום אילצה את המאשימה להוכיח גם את אותן העובדות בהן הודתה המערערת בשלב ההקראה ובכך איבדה למעשה ההודאה את משמעותה כ"הודיית נאשם" ואת משקלה הראייתי, ואין כל משמעות מעשית לבקשה לחזרה מהודאה.

28.            באשר לטענת המערערת כי לא הבינה את משמעות ההודאה והוטעתה על ידי הסנגור, עליו סמכה, קבע בית המשפט קמא כי מאחר ולא ניתן משקל כלשהו להודאתה בהכרעת הדין אזי שאלת ההבנה הופכת להיות בלתי רלוונטית, מה גם שאם לא הבינה את משמעות הודאתה, כטענתה, הדבר לא הגביל אותה למסור גרסת אמת במהלך עדותה וחקירתה בבית המשפט, אותה מצא בית המשפט כגרסה בלתי מהימנה. בית המשפט הוסיף כי "העובדה שהנאשמת, לאחר שכבר הפלילה עצמה בחקירתה הראשונה במשטרה (ת/7), לא העלתה במהלך עדותה וחקירתה בבית המשפט את הגרסה לפיה רכב אחר בזירת התאונה הוא שאחראי לתוצאה הקטלנית, אינה איפה תוצאה של הודאה בשלב הקראת האישום, כי אם ביטוי למציאות כפי שהשתקפה בעיניה של הנאשמת עצמה..." (סעיף 42 להחלטה).

29.            בנוסף דחה בית המשפט קמא את הטענה בדבר כשל בייצוג, שהופנתה כלפי הסנגור הראשון, בכך שמנע מבית המשפט את העדות הקשורה לרכב הנוסף בזירת התאונה, וקבע שאין לה על מה שתסמוך כיוון שהעדות צורפה כראיה לחומר הראיות ועמדה בפני בית המשפט קמא. בתגובתו התייחס הסנגור הראשון לטענה וציין, כי הראיה הוגשה לבית המשפט ומדובר בעדה שלא היתה עדת ראייה ישירה לתאונה. לעובדה שרכב אחר חנה בצד הדרך אין קשר עם כשל בייצוג לנוכח דברי המערערת שלא העלתה טענה שלא היא פגעה בהולכי הרגל.

נימוקי הערעור על הכרעת הדין

30.            הערעור על הכרעת הדין מכוון רק כנגד הרשעת המערערת בעבירה של גרם מוות ברשלנות, כשלטענת המערערת בית המשפט קמא כשל כשקבע כי הראיות הובילו למסקנה אחת ויחידה לפיה המערערת היא זו שפגעה במנוח.לטענת המערערת, הראיות מלמדות שרכב אחר שנסע בצדו הימני של הכביש, במהירות, וברח מזירת האירוע, הוא זה שפגע במנוח בעוד שהמערערת פגעה בשאר הולכי הרגל זולת המנוח. הדבר נלמד, כך לטענת ב"כ המערערת, מעדותה של עוברת האורח הגב' שרית אריס שעדותה בדבר רכב נוסף מסוג מזדה עם מכה בפינה השמאלית הקדמית, כלל לא נלקחה בחשבון.

            לטענת המערערת "כשלי" בית המשפט באים לידי ביטוי בכך שחלק מהראיות שהוצגו לא קיבלו את המשקל הראוי להן בהכרעת הדין, חלקן לא נבחנו כלל, לחלקן לא היו תימוכין והכרעת הדין נכתבה על פי ההנחות שהניח בוחן התנועה ברק, ולא על פי ממצאים וראיות. בנוסף, חוזרת המערערת על הטענה שהועלתה על ידה בבקשה לחזרה מהודאה בדבר כשל בייצוג.

            לבסוף טוענת המערערת כי טעה בית המשפט קמא כשדחה את גרסתה לפיה המנוח ובני משפחתו התפרצו לכביש, וכשקבע כי גם על פי גרסה זו (לו היתה מתקבלת) עדיין הרשעת המערערת בדין יסודה.

31.            על העובדה שרכב אחר פגע במנוח ניתן היה ללמוד ממספר ממצאים בשטח שעלו בקנה אחד עם טענה זו עימם, לטענת המערערת, לא התמודד בית המשפט קמא. בכלל זה העדר סימני פגיעה בצד ימין של הרכב, עיקום פח, או כתמי דם, שלו היו יכלו ללמד כי המנוח נפגע מרכבה של המערערת; סימני טביעת כף יד ברורה שנמצאו על מכסה המנוע בצד שמאל של הרכב וסימני אבק המלמדים על פגיעות ביתר הולכי הרגל; העובדה שרכבה של המערערת לא הסתובב אלא המשיך בנסיעה ישר, עובדה המחזקת את הטענה כי בין רכבה של המערערת לבין שפת המדרכה בצד ימין היה מקום מספיק למעבר רכב נוסף שפגע במנוח; טענת המערערת לפיה המנוח ובני משפחתו התפרצו לכביש מתיישבת עם העדר סימני בלימה על הכביש; לאור מקום עמידתם של הולכי הרגל על אי התנועה, כפי שטענה המערערת, היא היתה רשאית להוסיף ולנסוע בבטחה ויש בכך חיזוק לטענתה שהמנוח, והמשפחה אחריו, התפרצו לכביש; לא היה מקום לשלול את גרסתה של המערערת ולאמץ את גרסתן של אמו ודודתו של המנוח שהן עדות מעוניינות שאינן אוביקטיביות; סביר להניח כי התיק שנמצא מעל הגלגל הימני ברכבה של המערערת, ונטען כי הוא שייך למנוח (עובדה שלא הוכחה), הגיע לרכבה של המערערת מרכב אחר שפגע במנוח.

32.            בית המשפט קמא קבע ממצאים על פי "שקריה" של המערערת וחוסר האמינות שייחס לה. לטענת המערערת, לא ניתן להרשיע נאשם על פי שקריו. במקום לבחון את ראיות המשיבה ואת דיותן מצא בית המשפט קמא לנכון לכרסם בטענות ההגנה ולהפריכן על רקע גרסת המערערת.

33.            טעה בית המשפט קמא כשדחה את גרסת המערערת וקבע כי היא גרסה כבושה. מחד גיסא, בית-המשפט לא קיבל את גרסתה הכבושה של המערערת (סעיף 116 להכרעת הדין) ומאידך גיסא לעיתים אימץ אותה (כאמור בסעיף 119 להכרעת-הדין).

34.            שגה בית המשפט משקבע ממצאים לחובתה של המערערת על יסוד העובדה שניצלה את הזכויות העומדות לה על פי דין. היה על בית המשפט לבחון את גרסתה כמו גם את גרסתה הכבושה בכלל מארג הראיות.

35.            שגה בית המשפט בכך שדחה את מסקנתו של המומחה וייסמן לפיה המנוח התפרץ לכביש ועמו כל המשפחה.

36.            בית המשפט קמא התעלם ממיקום רכבה של המערערת לאחר התאונה - בצמוד לשפת המדרכה משמאל - מרחק של 25 מ' בלבד ממעבר החציה (כנלמד ממספר אבני השפה בתמונות) וקיבל את האמור בחוות דעתו של הבוחן ברק המבוסס על תובנות כושלות, לפיהם הרכב נמצא במרחק של 62 מ' ממעבר החציה.

37.            טעה בית המשפט קמא כשקבע כי "אין בנמצא תרחיש סביר אחר לקרות התאונה פרט לתרחיש המתואר בכתב האישום" בעוד שמומחה ההגנה העלה תרחיש אחר לפיו רכב אחר פגע במנוח.

38.            הודאת המערערת בישיבת המענה לא באה מפיה אלא מפי בא כוחה הקודם. רק לאחר הכרעת הדין הסתבר למערערת דבר ההודיה.

דיון והכרעה - הכרעת הדין

39.            בפתח הדברים נציין כי הודעת הערעור, ככל שהיא מתייחסת להכרעת הדין, שזורה בטענות עובדתיות חדשות, שאינן מבוססות על עדויות העדים שהעידו, לא נמצא להם תימוכין במוצגים שהיו בפני בית המשפט קמא ואף לא בחוות הדעת ובמסקנות של הבוחן ברק או המומחה וייסמן. לא בכדי לא תמך ב"כ המערערת את טענותיו העובדתיות בעדויות השונות או במוצגים שהוגשו לבית המשפט. כפי שנפרט להלן מדובר בטענות ובעובדות שנטענו בעלמא, לראשונה בהודעת הערעור, מפי ב"כ המערערת, והיה בהם כדי להטעות את בית המשפט.

40.            בראש טענות עובדתיות אלה עומדת הטענה המרכזית עליה נסמך הערעור, שאין לה זכר בהודעות שנמסרו במשטרה, בעדויות או בחוות הדעת שהוגשו -הן מטעם המערערת והן מטעם המשיבה, ולפיה רכב אחר היה מעורב בתאונה, והוא זה שפגע במנוח ואף ברח מהזירה לאחר התאונה, בעוד שהמערערת פגעה בשאר הולכי הרגל.

            אפשרות זו לא עלתה על ידי מי מעדות הראיה לתאונה (לרבות המערערת), לא בחקירתן במשטרה ולא במהלך עדותן בבית המשפט. גם בחוות הדעת מטעם שני הצדדים (של הבוחן ברק ושל המומחה וייסמן) שגובשו על בסיס הממצאים הראייתיים ו/או העדויות, לא הועלתה היתכנות או אפשרות ששני כלי רכב נסעו במקביל זה לזה בכביש שבו קיים רק נתיב אחד.

41.            ב"כ המערערת העלו נתונים נוספים שאין להם זכר בחומר הראיות, ולגביהם נטען בהודעת הערעור כאילו הוצגו בפני בית המשפט או שראוי היה להעלותם, ולהלן מקבץ חלקי:

            נטען כי היו ראיות שלימדו שלא המערערת פגעה במנוח (ראה סעיף 2).

            נטען כי נמצאו סימני טביעת יד בצד שמאל של הרכב (ראה סעיף 3א).

            נטען כי בין רכבה של המערערת אשר היה בצד שמאל לבין שפת המדרכה בצד ימין היה מרחק מספיק למעבר רכב נוסף "כפי שטענה ההגנה" (ראה סעיף 3ב).

            נטען כי המערערת טענה פעמים רבות כי לא היא פגעה במנוח (ראה סעיפים 3, 23).

            נטען כי הגב' שרית אריס מסרה בהודעתה שהרכב הנוסף (אותו ראתה חונה בצד הדרך) האיץ ונמלט מזירת התאונה (ראה סעיף 23).

            נטען כי המערערת ראתה את ס' וש' עומדות על מעבר החציה מסתכלות אחת על השניה וכנראה משוחחות ביניהן (ראה סעיפים 12, ו -38).

42.            הטענה בדבר רכב אחר שפגע במנוח עלתה לראשונה בבקשה לחזרה מהודיה, על ידי באי כוחה החדשים של המערערת, חודשים רבים לאחר שניתנה הכרעת הדין, מבלי שהוצגה כל ראיה חדשה. די היה בכך כדי לדחות את הטענה.

43.            יתרה מכך, בחינת "הראיות התומכות לכאורה" בהימצאותו של רכב פוגע נוסף בזירת התאונה מעלה כי אלו אינן בנמצא. על קיומו של רכב נוסף שפגע במנוח מבקשת המערערת ללמוד ממספר ממצאים: הודעתה של הגב' אריס שרית (ת/11); תיק שנמצא מעל הגלגל הימני של רכב המערערת; היתכנות נסיעתו של כלי רכב נוסף לימין רכבה של המערערת, על אף שבכביש בו התרחשה התאונה קיים נתיב נסיעה אחד בלבד לכל כיוון; העובדה כי בצד ימין ברכבה של המערערת לא נמצאו סימני פגיעה כלשהם בהבדל מצד שמאל שם נמצאו טביעת יד וסימני אבק המלמדים על פגיעה ביתר הולכי הרגל; חוסר המהימנות שיש לייחס לממצאי בוחן הרכב ברק ועדות הראיה.

            אין דבר בממצאים הנטענים כדי לתמוך בטענה. המקום היחיד בו מוזכר רכב נוסף נמצא בהודעתה של הגב' אריס שרית שנגבתה כשבועיים לאחר התאונה (ביום 17.8.14) והוגשה לבית המשפט (ת/11). הודעה זו אינה תומכת, אף לא לכאורה, בטענה כי רכב אחר פגע במנוח. הגב' אריס לא ראתה את התרחשות התאונה והגיעה למקום התאונה לאחר התרחשותה. בהודעתה מסרה: "ראיתי רכב טויוטה כחולה בהמשך הרחוב ורכב מזדה כסף שעמד בצד הדרך ראיתי שיש לו מכה בפינה הקדמית שמאלית באזור הפנס. נשארתי במקום עד שהגיעה המשטרה ופינתה את כולם". בניגוד לנטען בהודעת הערעור, לא נאמר בהודעתה כי רכב המזדה "האיץ ונמלט מחוץ לזירה" אלא "עמד בצד הדרך" ומהודעתה לא עולה כי רכב זה היה קשור לתאונה באופן כלשהו, כפי שאף הבהיר סניגורה הראשון של המערערת בתגובה לטענה בדבר כשל בייצוג.

44.            כפי שפורט לעיל, הולכות הרגל שראו את התאונה ונפגעו בה, ובית-המשפט קמא מצא את עדויותיהן כמהימנות, העידו כי המערערת פגעה עם רכבה בכל הולכי הרגל לרבות המנוח. למעשה, כך גם העידה המערערת עצמה, אשר הודתה מפורשות בכך שפגעה במנוח, לא רק במסגרת המענה לכתב האישום, אלא גם במהלך עדותה בבית המשפט:

                        "ש. אם לוקחים את מעבר החציה של התאונה, איפה בערך היה הילד במעבר בזמן שפגעת בו?

                        ת. כמעט באמצע. מה שאני זוכרת. זה היה מפחיד אימים.

                        ש. איפה היתה המשפחה כולם כאשר פגעת בו.

                        ת. הם היו אחרי הילד.

                        ש. כלומר בהתחלת מעבר החציה.

                        ת. משהו כזה.

                        ש. את אמרת שהוא היה ראשון ובאמצע.

                        ת. כן". (פרוט' עמ' 16 ש' 6-14).

45.            לפיכך, אף מבלי להידרש לעיתוי העלאת הטענה, הרי בהעדר כל ראיה לכך שרכב נוסף היה מעורב בתאונה, ובשים לב לראיות המוצקות לפיהן הייתה זו המערערת שפגעה במנוח, אנו דוחים אותה לגופה.

46.            יתרה מכך, אין מחלוקת כי במקום בו התרחשה התאונה קיים בכביש נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. בהודעת הערעור נטען כי המערערת המשיכה בנסיעה ישר, בצד שמאל של הנתיב באופן שהיה מרחק מספיק גדול למעבר רכב נוסף שפגע במנוח, כשכלל לא ברור מה הבסיס לכך. טענה זו אינה מתיישבת עם הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא על יסוד חוות הדעת של הבוחן ברק ועדויות הולכות הרגל והמערערת, שבית המשפט לערעור אינו מתערב בהם אלא בנסיבות מיוחדות שאינן קיימות בענייננו. יתרה מכך: גם אם נניח שרכבה של המערערת נסע בצד שמאל של הנתיב, היה על המערערת להציג חוות דעת המצביעה על היתכנות לכך שבכביש בעל נתיב נסיעה אחד ובמעגל תנועה יכולים שני כלי רכב (טויוטה ומזדה) לנסוע זה לצד זה. למותר לציין שחוות דעת כזו לא הוצגה לא במהלך ההוכחות ולא כצרופה לבקשה לחזרה מהודאה, ולעומת זאת היתכנותה הטכנית נשללה על ידי הבוחן ברק. התוצאה הכוללת היא כי יש לדחות מכל וכל את הטענה החדשה שהעלו ב"כ המערערת לאחר מתן הכרעת הדין, בדבר מעורבות רכב נוסף בתאונה. מדובר בטענה שאין לה כל בסיס ראייתי, ואשר אינה מתיישבת עם תוואי הדרך במקום התאונה, עם הודעות העדים ועם גרסתה של המערערת עצמה בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט.

47.            טענה נוספת של ב"כ המערערת, אשר גם בה לא מצאנו ממש, נוגעת לתיק שנמצא מעל הגלגל הימני קידמי של רכב המערערת, ולפיה בית-המשפט לא ייחס חשיבות למקום הימצאו של התיק, לא איפשר להגנה לבחון את הממצא ולא הוכח כי תיק זה שייך למנוח. לשיטת ב"כ המערער, גם אם היה מוכח שהתיק שייך למנוח, הרי שהדבר מחזק את הטענה שרכב אחר פגע במנוח שכן, אם המערערת פגעה עם חזית ימין רכבה במנוח, הוא היה אמור לעוף קדימה ותיקו עמו בקדמת הרכב. אם פגע רכב המערערת במנוח עם צד ימין קיצוני של הרכב, היה המנוח אמור ליפול בימין הרכב ועמו התיק. לעומת זאת, רכב חולף אחר שפגע במנוח היה מעיף אותו אחורנית לכיוון רכב המערערת והתיק היה נופל לאחור לכיוון רכבה של המערערת.

            כפי שניתן לראות, מדובר בטענות בעלות אופי ספקולטיבי מובהק. כל ההנחות השונות שפורטו לעיל לגבי כיוון נפילת התיק והמנוח הן הנחות הטעונות חוות דעת של מומחה. שני העדים המומחים שהגישו חוות דעת והעידו במשפט לא התייחסו לאפשרויות הנטענות. הבוחן ברק לא נחקר עלכך והמומחה וייסמן לא חיווה דעתו עליהן, כיוון שהטענה בדבר קיומו של רכב אחר בזירה שפגע במנוח "עוד לא נולדה" במועד שהם ערכו את חוות-הדעת והעידו בבית המשפט.

            גם הטענה שבית-המשפט לא איפשר להגנה לבחון את הממצא אינה ברורה, שכן המערערת לא צירפה לבקשה לחזור מהודיה חוות-דעת שיהא בה ראשית ראיה לאפשרות שיש במיקום התיק כדי "להאיר" דבר מה.

48.            לטענת ב"כ המערערת, בית המשפט קמא אימץ את חוות דעת הבוחן ברק למרות כשלים שקיימים בחוות הדעת ולא ניתן לבסס עליהם הרשעה. הכשלים שמונה המערערת בהודעת הערעור הם: העדר ייחוס של סימני הפגיעה ברכב למקום עמידתן של הנפגעות בזמן התאונה; עריכת שיחזור בחלוף שלושה חודשים, דבר שהביא ל"הזדהמות הזירה" וחסר בממצאים אותנטיים, דבר שהיה צריך להוביל לאי קבילות השחזור ולקביעה כי הצילומים הם אלו שצריך להתייחס אליהם; שדה הראיה של 22 מ', כפי שקבע הבוחן, תומך בעדות המערערת כי ראתה את הולכות הרגל כשהן עומדות לצד המדרכה ומשוחחות ולא חוצות את הכביש, והתפרצותן לכביש היא זו שגרמה לתאונה; הבוחן ברק התעלם מהעובדה כי בזמן האירוע היה בזירה רכב נוסף ולא ערך שחזור עם רכב הדומה לרכב הנוסף מסוג מזדה.         

49.            אין ממש בטענות אלה ויש לדחותן. באשר לרכב נוסף, כבר קבענו לעיל כי אין כל עדות בדבר קיומו של רכב נוסף שפגע במי מהולכי הרגל לרבות המנוח, אפשרות זו כלל לא עלתה במהלך שמיעת הראיות, ועל כן אין כל פסול בעובדה שהבוחן ברק לא התייחס בחוות דעתו לרכב נוסף, כפי שהמומחה וייסמן לא התייחס אליו.

            אשר לסימני הפגיעה ברכב ולשחזור מדובר בהשערות סתמיות ובלתי ברורות שלא ניתן להתייחס אליהן מעבר לכך.

50.            במטרה להביא לפסילת חוות הדעת של הבוחן ברק נטען בהודעת הערעור כי בוחן התנועה "ערך שחזור רשלני" ולא אסף ראיות כפי שהיה צריך (סעיף 41 להודעת הערעור). ככל הנראה, ב"כ המערערת התכוונו לטעון לקיומם של כשלים ורשלנות באיסוף הראיות ובחינת הממצאים בזירת האירוע .

            נטען בהודעת הערעור כי עיון בתמונות מעלה שנמצאו כתמי דם על הכביש, שלא ברור של מי הם ומה המיקום המדויק שבו נמצאו; לא צולמו זוויות הרכב ולא תועדו ממצאים שאמורים היו להיבדק; לא ידוע מה מקור התיק שנמצא תלוי על הגלגל הימני, הוא לא נבדק בדיקה שהיתה יכולה לתרום באשר למידת מעורבותה של המערערת בתאונה; על אחד המבנים בסמוך למעגל התנועה בתמונות שצולמו על ידי הבוחן ברק נראה כי ישנה מצלמה ואיש לא בחן אם ניתן למצוא בה תיעוד של התאונה. לטענת ב"כ המערער, יש בכשלים אלה כדי להביא לפסילת חוות הדעת של הבוחן ברק.

51.            גם בטענות אלו אין ממש. בהתחשב בזירת המחלוקת שהוצגה בבית-המשפט קמא, לא ברור כיצד השיוך של כתמי הדם למי מהפצועים או מידע נוסף לגבי התיק יכולים היו לתרום לטענה שלא המערערת היא שפגעה במנוח.

            שאר הטענות שהועלו מתבססות, שוב, על השערות ועל אמירות כוללניות, כשלא ברור אלו זוויות לא צולמו ובאיזו מצלמה מדובר, אם בכלל.

52.            הכרעת הדין של בית המשפט קמא מנומקת, מפורטת ומעוגנת היטב בראיות שהוצגו בפניו. הטענות המופנות כלפיה בהודעת הערעור נטולות יסוד, ואין בהן כדי לפגום באיתנותה של הכרעת הדין, המקובלת עלינו באופן מלא. סוף דבר הוא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

גזר-הדין של בית משפט קמא

53.            לבית-המשפט קמא הוגש תסקיר, ממנו עולה כי המערערת בת 63, ילידת מרוקו, עלתה לארץ בשנת 1964 עם משפחתה כשהייתה כבת 9, גרושה מזה ארבע שנים ואם לילדה בגיל 18. מאז שנת 2012 עובדת באופן עצמאי כיועצת משכנתאות, מתנדבת במרכז ההדרכה ברמלה ומתגוררת עם בתה ואמה ברמלה. מסרה, כי בשנים האחרונות עברה טלטלות ומצוקות רגשיות על רקע הפרידה מבעלה, מצבה הבריאותי ובעיקר סביב מעורבותה בתאונה, אותה חוותה באופן משברי ביותר. שלושה חודשים לאחר התאונה פנתה המערערת לטיפול במרפאה לבריאות הנפש ברמלה, טיפול בו לקחה חלק במשך שלוש שנים. מדיווח שהתקבל מהפסיכיאטר במרפאה עולה כי המערערת הגיעה כשהיא סובלת מתסמיני חרדה מובהקים כתוצאה מהפרעת דחק פוסט טראומתית, מתמודדת עם תחושות אשמה ופגיעה בערך העצמי, סובלת מקשיי הירדמות ותפקוד בשעות הבוקר, נמנעת מנהיגה ונסיעה במכוניות וכן מחציית כבישים, כשפעילויות אלה גורמות לעלייה חדה בתחושות מתח וחרדה, המקשות על תפקודה. בנוסף, יש לה תסמינים של עוררות יתר, המתבטאת בתגובה חרדתית לרעשים, מתח וחרדה כלליים, תגובה רגשית של דכדוך ומצב רוח ירוד. המערערת תיארה כי עדיין מלוות אותה מחשבות אודות המנוח והשתלשלות האירועים שגרמה לתאונה, עסוקה בבחינת יכולתה למנוע את הפגיעה כשבחווייתה מדובר באירוע ששינה את חייה. בהתייחסותה למעורבותה בתאונה, מסרה כי היא מכירה את הדרך היטב ומדובר במסלול מוכר, ציינה כי נהגה במהירות איטית ביותר, במיוחד כשהתקרבה למעבר החציה, כשלא הבחינה במנוח ובני משפחתו. הדגישה את הניגוד בין תוצאות התאונה הקשות לבין תפיסתה את עצמה כנהגת זהירה וערנית לאורך השנים. ביטאה חשש כבד מהאפשרות כי תידרש לשאת בעונש מאסר בפועל, בחברת נשים עוברות חוק, ביטאה תחושת זרות לעולם הפלילי והייתה עסוקה בהשפעת ענישה מסוג זה גם על בתה ואמה.

            למערערת אין עבר פלילי ולחובתה 8 הרשעות בתעבורה שאינן בבחינת עבר מכביד לאור השנים הרבות שהיא מוסמכת לנהיגה (משנת 1985). לאחר שקילת גורמי הסיכוי והסיכון, מסוכנות המערערת הוערכה כנמוכה יותר, לא כל שכן נוכח תקופת הפסילה שתוטל עליה. ההתרשמות היא כי ענישה בדרך של מאסר בפועל תוביל להתדרדרות נוספת ונסיגה במצבה הנפשי הירוד. הומלץ על ענישה בדרך של מאסר לנשיאה בעבודות שירות, לצד הטלת צו מבחן למשך שנה ושילובה בטיפול ייעודי לאנשים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות בתאונות.

54.            בגזר דינו קבע בית-המשפט קמא כי האינטרס הציבורי שנפגע כתוצאה ממעשי המערערת הוא השמירה על קדושת חיי אדם ושמירה על תחושת הביטחון של כלל ציבור משתמשי הדרך בכבישי הארץ, והפגיעה בערך המוגן היא במידה המרבית האפשרית לאור הפגיעה בחיי אדם.

            עוד נקבע, כי על מדיניות הענישה בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לבטא את הצורך במאבק בנגע תאונות הדרכים והעברת מסר באמצעות הטלת עונשי מאסר על מי שגרם בהתנהגותו לתוצאה קטלנית.

55.            מידת הרשלנות של המערערת הנלמדת מאופן נהיגתה בנסיבות העניין הוא ברף גבוה. בהסתמך על הפסיקה הרבה שפירט בית המשפט קמא, ונוכח התוצאות הקשות של האירוע - ילד צעיר שאיבד את חייו וחמישה הולכי רגל נוספים להם נגרמו חבלות - קבע בית-המשפט קמא מתחם עונש הולם שנע בין 10 עד 20 חודשי מאסר בפועל, וביחס לרכיב הפסילה בפועל, נקבע מתחם שנע בין 8 עד 15 שנות פסילה.

56.            לא נמצאה הצדקה לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, ואף לא בשל נסיבות חייה של המערערת כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שרות המבחן. נקבע כי המלצת שרות המבחן להטיל על המערערת עונש מאסר לנשיאה בעבודות שרות והטלת צו מבחן לשנה אינם מצדיקים סטייה מהכלל של ענישה בדרך של מאסר בפועל.

57.            בית המשפט קמא היה ער לכך ששליחתה של המערערת למאסר בפועל יכולה לשבש את מהלך חייה, לחשוף אותה לגורמים שליליים ואף לגרום להשלכות הרסניות, אולם מצא שאין להעדיף את צערה על צער אובדן חיי אדם ולהסתפק בענישה חינוכית בלבד. יחד עם זאת, בית-המשפט קמא התחשב בהתדרדרות במצבה הנפשי של המערערת, בעברה הנקי ובתרומתה לחברה. כמו כן ציין בית-המשפט קמא, כי לא זקף לחובתה של המערערת את החלטתה לנהל הוכחות בתיק, אך גם לא מצא לראות בכך נסיבה לקולה.

58.            לבסוף, קבע בית-המשפט קמא כי אין מקום להטיל על המערערת עונש מקל בדמות עבודות שרות - הן לאור רף הרשלנות, הן משום שנסיבותיה האישיות אינן יוצאות דופן. נקבע, כי העדפת ההליך השיקומי על פני האינטרס הציבורי של שמירת בטחון המשתמשים בדרך, יש בו כדי להעביר מסר לא נכון לציבור במובן זה, שעבירות חמורות תוכלנה להימחל באם הנאשם יבחר בהליך שיקומי.

נימוקי הערעור על גזר הדין

59.            המערערת אינה צעירה וזו לה הרשעתה הראשונה, היא אינה רצידיביסטית והותרת המאסר בפועל על כנו לא תצמיח תועלת לחברה. מנגד, ענישה בדרך של עבודות שרות, תהווה ענישה מידתית העומדת בהלימה לאינטרס הציבורי, ואינה פוגעת באופן בלתי מידתי במערערת.

60.            כניסתה של המערערת לכלא תמוטט אותה כלכלית ומקצועית, ותפגע בה ובמשפחתה באופן בלתי סביר. המערערת סובלת מבעיות נפשיות בעקבות התאונה והיא מטופלת.

61.            למערערת ותק של 34 שנים בנהיגה ועברה התעבורתי דל ומלמד על נהיגתה הזהירה לאורך השנים.

62.            בית-המשפט קמא התעלם לחלוטין מהאמור בתסקיר שרות המבחן, שהצביע על סיכויי שיקום גבוהים ולא המליץ על מאסר בפועל אלא על ריצוי מאסר בדרך של עבודות שרות ושילוב המערערת בטיפול ייעודי.

63.            רמת הרשלנות של המערערת אינה ברף גבוה, מהירות נסיעתה היתה נמוכה, ועובדת קרות התאונה על מעבר חציה אינה הופכת כשלעצמה את רף הרשלנות לגבוה. גם אם רף הרשלנות הוא גבוה האיזון הנכון אינו מחייב השתת מאסר בפועל.

64.            קביעת מתחם ענישה של 10 חודשי מאסר מינימום, יוצרת אי שוויון בין נאשמים, שכן על-פי הפסיקה הנוהגת, בתאונות קטלניות עם ריבוי נפגעים, נדונו נאשמים לעונשים של עבודות שרות. ראוי כי רף הענישה יתחיל מעבודות שרות של 6 חודשים. גם אם מתחם הענישה יעמוד בעינו, יש מקום לחרוג לקולא מן המתחם, וודאי שלא להטיל על המערערת 13 חודשי מאסר בפועל.

65.            רכיבי הענישה האחרים שהוטלו על המערערת - משך המאסרים המותנים ואורך הפסילה בפועל - מחמירים במידת מה וניתן להסתפק בפסילה קצרה מ-10 שנים.

דיון והכרעה - גזר הדין

66.            אף אנו כבית משפט קמא סבורים, כי רף הרשלנות בנסיבות מקרה זה הוא גבוה. על פי ממצאי בית המשפט קמא, בהם לא מצאנו להתערב, המערערת נהגה באור יום, בתנאי מזג אויר טובים כשלפניה שדה ראיה רחב דיו לכיוון מעבר החציה על שני חלקיו והולכי הרגל החוצים את מעבר החציה. בהגיעה למעבר החציה השני לא הבחינה המערערת בהולכי הרגל מבעוד מועד, לא האטה את רכבה לפני מעבר החציה, הוא "הממלכה" של הולכי הרגל, ולא בלמה בהתקרבה אליו. המערערת עצרה את רכבה רק במרחק עשרות מטרים ממקום התאונה.

67.            גזירת הדין במקרים של תאונות דרכים הגורמות למוות ברשלנות היא בין המלאכות הקשות המוטלות על בית המשפט. לא אחת עומד בפני בית המשפט אדם נורמטיבי נעדר הרשעות קודמות שבהתנהלות רשלנית, חד פעמית, הביא אסון בראש ובראשונה על משפחת הנפגע, אך גם על משפחתו ועל עצמו.

            כפי שפירט בית-המשפט קמא, מפסיקת בית-המשפט העליון עולה באופן עקבי, כי העונש היחיד שיכול לתת ביטוי לערך קדושת החיים הוא מאסר בפועל, ורק במקרים נדירים כאשר מידת הרשלנות היא ברף נמוך והנסיבות האישיות הן חריגות ביותר ניתן להסתפק בעונש לנשיאה בעבודות שרות.

68.            בית המשפט קמא סקר פסיקה ענפה בה נקבעו רמות רשלנות שונות ומצא, כי מתחם העונש הספציפי, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בנסיבות של דריסת הולך רגל על מעבר חצייה נע בין 8 ל- 24 חודשי מאסר בפועל לצד פסילת רישיון נהיגה לשנים רבות. על כן, לא ראינו מקום להתערב במתחם שקבע לאור התוצאה הקשה של התאונה, כשבנוסף למנוח הצעיר נפגעו באורח קשה שתי נשים אשר נזקקו לאשפוז ושיקום ממושך, וכן נפגעו שלושה אנשים באורח פחות קשה, לרבות פעוטה.

69.            בקביעת העונש בתוך המתחם התחשב בית המשפט קמא בכל השיקולים הרלוונטיים לקולה ולחומרה ואיזן ביניהם כראוי. בית המשפט קמא התחשב בשיקולים הפרטניים של המערערת שבאו לידי ביטוי בתסקיר שרות המבחן המפורט שהוגש בעניינה, אשר הרחיב גם בעניין מצבה הנפשי בעקבות התאונה והטיפול הנפשי לו היא נזקקת בעקבות כך. בית המשפט קמא התחשב בנזק שיגרם למשפחתה של המערערת (בתה ואמה) ובנזק הכלכלי שיגרם לה כתוצאה מהמאסר.

70.            על כן, אנו מורים גם על דחיית הערעור לעניין העונש, כאשר לא מצאנו שנפלה כל שגגה בגזר-הדין, והעונש שהוטל על המערערת הוא מתון ומאזן נכונה בין כל השיקולים.

71.            לא נוכל לסיים את פסק הדין מבלי לשוב על מה שהערנו לבאי-כוח המערערת בפתח הדיון ולהביע פעם נוספת את מורת רוחנו מהסגנון הלא ראוי (בלשון המעטה) בו נקטו באי-כוח המערערת בהודעת הערעור. אמנם, לאור הערותינו, הם התנצלו וטענו כי לא היה בכוונתם לפגוע במאן דהוא ובוודאי שלא בבית המשפט. עם זאת, ביטויים כמו "בית המשפט עיקם את הראיות בשטח לטובת קבלת תובנות כושלות..."; אמירה כי קביעה של בית-המשפט היא "איוולת משפטית", או "בית המשפט קמא בהכרעת הדין סימן את הרשעתה של המערערת ודחה כל טענה אפשרית..."; ואף אמירה כמו "טענות ב"כ המערערת נפלו על 'אוזניים ערלות' " הם ביטויים שמקומם לא יכירם בכתבי טענות.

72.            לאור כל האמור לעיל, אנו מורים על דחיית הערעור על כל חלקיו.

            המערערת תתייצב לנשיאת מאסרה בבית סוהר נווה תרצה, ביום 1.4.2020 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותה תעודת זהות, גזר-הדין של בית-המשפט קמא ופסק דין זה.

            על ב"כ המערערת לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.

            התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע עונש המאסר יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המערערת לנשיאת עונשה.

דנה מרשק מרום, שופטת

זהבה בוסתן, שופטת עמיתה

חגי טרסי, שופט