4. לאחר שמיעת הראיות בתיק ניתנה ביום 13.10.16 הכרעת דין, במסגרתה הורשע המבקש בעבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי בשני אירועים שונים: באירוע הראשון, היכה המבקש את בנו באמצעות מקל מטאטא, חגורה וכבל של עכבר מחשב; ובמקרה השני היכה את בנו באמצעות חגורה. בית המשפט זיכה את המבקש מעבירה נוספת שיוחסה לו כלפי בן אחר.

5. ביום 18.1.17 ניתן גזר הדין בבית המשפט קמא, במסגרתו הוטלו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל (מהם ינוכו ימי מעצרו) וארבעה חודשי מאסר מותנה. נקבע, שעל המבקש להתייצב לריצוי יתרת עונשו ביום 5.3.17.

6. במעמד שמיעת גזר הדין ביקש ב"כ המבקש עיכוב ביצוע, וב"כ המשיבה הסכים לעיכוב ביצוע עד הגשת הערעור. בית המשפט קמא קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 5.3.17 וכי ככל שיוגש ערעור, על המבקש להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לבית המשפט שלערעור.

7. בשלב מסוים נודע למשיבה כי המבקש שב להתגורר בבית המשפחה, מקום ביצוע העבירות בהן הורשע. לאור האמור, הוגשה מטעם המשיבה ביום 21.2.17 בקשה לקביעת תנאי שחרור בערובה, לפי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. בבקשה נאמר, כי בשל טעות לא ביקש ב"כ המשיבה ביום 18.1.17 כי במקביל לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להגשת הערעור, יוארכו תנאי השחרור בערובה. בשל כך, התבקש בית המשפט לקבוע תנאי שחרור בערובה, הכוללים את הרחקת המבקש מבית המשפחה באופן שיהיה בו כדי להגן על ילדיו הקטינים מפניו.

8. ביום 27.2.17 התקיים דיון בבקשת המשיבה. לדיון לא הוזמן מתורגמן לשפה האמהרית ובשל כך שהסנגורית לא יכלה להתייצב בבית המשפט קמא לפני יום 5.3.17 (הוא יום תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל), קבע בית המשפט כי הבקשה מתייתרת.

9. ביום 1.3.17 הוגש מטעם המבקש לבית משפט זה ערעור על הכרעת הדין, ולחלופין - כנגד חומרת העונש.

בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בתגובתה של המשיבה לבקשה נטען, כי בצד ההחלטה לעיכוב ביצוע גזר הדין, ראוי ונכון לקבוע תנאים מגבילים, אשר יהיה בהם כדי לשמור על שלומם וביטחונם של ילדיו הקטינים של המבקש.

תמצית טענות הצדדים

10. באת כוח המבקש טענה בדיון שלפניי, כי רק בחלוף כ-40 ימים ממועד מתן גזר הדין נזכרה הפרקליטות להגיש בקשה לקביעת תנאי שחרור בערובה. באותה תקופה חזר המבקש להתגורר בביתו ואף מצא מקום עבודה חדש במעלה אדומים. עוד נטען, כי לאחר חזרתו לביתו, המשפחה מתנהלת כשורה ומסלול חייה החל לחזור לקדמותו, מבלי שנטענה כל טענה על אלימות מצדו של המבקש כלפי ילדיו. עוד נטען, כי הרחקתו של המבקש מביתו עד להכרעת בית משפט זה בערעור, תרע את מצבו. נטען, כי כל עוד הליך הערעור תלוי ועומד, הדבר מהווה הרתעה מוחשית כלפי המבקש. עוד נטען, כי משפחתו של המבקש נקלעה למצב כלכלי קשה ביותר והמשפחה הגיעה ממש לסף רעב, תוך הסתייעות בגורמי הרווחה, לאור העדר תנאים בסיסיים בבית. בהקשר זה נטען, כי הרחקתו של המבקש מבית המשפחה תפגע באפשרותו של המבקש להתפרנס ולתמוך במשפחתו.

11. באת כוח המשיבה טענה בתגובה, כי במעמד הקראת גזר הדין נפלה טעות בידי באת כוח המשיבה וכתוצאה מכך לא נתבקשה קביעת תנאי שחרור בערובה. באת כוח המשיבה הפנתה לתסקיר שירות המבחן למבוגרים מיום 2.1.17. בתסקיר נאמר כי נוכח הכחשה גורפת מצד המבקש של כל הבעייתיות במצבו ובהתנהלותו ושלילת נכונות להשתלב בטיפול בתחום האלימות או הדרכה הורית, ההתרשמות היא מקיומו של סיכון להישנות התנהגות אלימה בעתיד. שירות המבחן ציין, כי המבקש מכחיש כל גילוי אלימות כלפי ילדיו והוא מאשים את גורמי הטיפול ואף את ילדיו בדיווח שקרי לגורמי אכיפת החוק. צוין, כי הוא אינו מגלה אמפתיה לילדיו והכרה בפגיעתו בהם. בתסקיר צוין, כי מספר גורמים שפורטו בו, מגבירים להערכת שירות המבחן את הסיכוי להישנות התנהגות אלימה מצד המבקש כלפי ילדיו, כאשר להליכים המשפטיים והסנקציות הצפויות אין השפעה ממתנת ומרתיעה עבורו. עקב כך, העריך שירות המבחן כי נדרשת ענישה קונקרטית ומוחשית אשר יתכן ותגביר את יכולתו של המבקש להכיר בהשלכות התנהגותו האלימה ותהווה גבול ברור למניעת הישנות התנהגות אלימה.

דיון והכרעה

12. כפי שיוסבר להלן, יש לקבל את עמדת המדינה.

13. כל עוד נהנה המבקש מחזקת החפות, נקבע כי עליו לשהות במעצר בית מלא בתל-אביב, הרחק מבית המשפחה, וכן נאסר עליו ליצור קשר עם ילדיו. כאשר עתר המבקש לשנות את מקום מעצר הבית מתל-אביב לביתה של חמתו במעלה-אדומים, בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט קמא.

14. כיום, לאחר הגשת הערעור, נקודת האיזון השתנתה. ראשית, הורשע המבקש בשתיים מתוך שלוש העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; ושנית, נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בנסיבות אלה, לא יעלה על הדעת כי המבקש יחזור וישהה בבית המשפחה עם ילדיו, בתנאים שנאסרו עליו עוד בטרם הורשע וכאשר נהנה מחזקת החפות.

15. אמנם המבקש חזר לבית המשפחה לאחר מתן גזר הדין ביום 18.1.17 ושם שהה עד לדיון שבפניי, אולם הדבר אירע כתוצאה מטעות, כאשר ב"כ המשיבה נמנע מלבקש קביעת תנאי שחרור בערובה במעמד גזר הדין. את תוצאות הטעות הזו לא יכולים לשלם ילדיו הקטינים של המבקש, בנסיבות המפורטות בתסקיר שירות המבחן ובגזר דינו של בית המשפט קמא.

16. כפי שצוין על ידי בית המשפט קמא בגזר הדין, המבקש לא קיבל אחריות למעשיו, אף לאחר הכרעת הדין בעניינו. המבקש אף סירב בתוקף ליטול חלק בהליך טיפולי, אשר יכול היה לסייע לפתרון הקשיים עליהם עמד שירות המבחן בתסקירו. לנוכח הערכת הסיכון בידי שירות המבחן, בדבר אפשרות של הישנות התנהגות אלימה מצד המבקש כלפי ילדיו, איני רואה אפשרות כי המבקש יחזור בשלב זה ויתגורר בביתו, במקום בו בוצעו העבירות בהן הורשע.

17. לנוכח עמדת המשיבה, לפיה בצד ההחלטה לעיכוב ביצוע גזר הדין ראוי לקבוע תנאים מגבילים, התוצאה היא, שניתן להתנות את עיכוב הביצוע בתנאים שנקבעו והיו בתוקף עד ליום גזר הדין.

18. אשר לטענות באות כוח המבקש, בדבר משמעות הרחקתו של המבקש מבית המשפחה, ככל שהדבר נוגע ליכולתו להתפרנס, ניתן להפיג חשש זה, במידה ותוגש הצעת עבודה קונקרטית במקום המרוחק ממעלה-אדומים, או בקרבת אזור המרכז, במידה ומעסיקו יערוב לו, או במידה ובית המשפט יקבע תנאי אחר, לפי שיקול דעתו, במידה ותוגש בקשה מסוג זה.

19. אשר על כן, ניתן בזה צו לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן הכרעה בערעור, המותנה בקיום התנאים הבאים:

א. המבקש ישהה במעצר בית מלא בביתם של מולו וטוביה קיטאו (להלן - "המפקחים"), ברח' סונקן 7 תל אביב.

ב. מעצר הבית יהיה בפיקוח מלא של המפקחים, כאשר בכל עת ישהה המבקש עם אחד מהם. המפקחים יחתמו על ערבות צד ג' על סך של 5,000 ₪ כל אחד.

ג. נאסר על המבקש ליצור קשר עם ילדיו.

ד. נאסר על המבקש לצאת מן הארץ.

20. במידה ולא יעמוד בתנאים, המבקש יתחיל בריצוי מאסרו ביום 9.3.17.

ניתנה היום, ז' באדר תשע"ז, 5 במרץ 2017, במעמד הצדדים.