1

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' מינטקביץ) מיום 21.12.21, בו נגזר על המערער עונש מאסר למשך שנתיים וחצי וכן מאסרים על תנאי.

המערער הודה והורשע בארבעה אישומים שעניינם עבירות אלימות קשות ואיומים בסכין כלפי אשתו וילדיו. האישום הראשון והמרכזי מתמקד בעיקר באירוע אחד מפורט ומתאר סאגה מזעזעת של אלימות קשה כלפי אשתו של המערער, שכללה בין היתר גרירתה על הרצפה על ידי משיכה בשערותיה, איום על חייה של המתלוננת מספר פעמים באמצעות סכין, איום לעוור את עיניה על ידי מחט, מניעת אפשרות להזעיק משטרה או שכנים, ועוד. כמו כן הואשם המערער והודה באלימות כלפי ילדיו, שהתבטאה בין היתר בהשלכת תינוקת בת שנה וחצי על מיטה והידוק שמיכות מסביבה באופן שלא אפשר לה לנשום, והכאה של ילד כבן חמש באמצעות חגורה. באישומים נוספים הורשע המערער בכך שנהג להכות את אשתו במהלך תשע שנות נישואיהם אחת לכמה חודשים, ובתקיפת הילדים במספר רב של הזדמנויות.

לאחר ששמענו בקשב רב את טיעוני ב"כ המערער, בעל פה ובכתב, החלטנו לדחות את הערעור מנימוקים אלו:

2

מדובר בעבירות חמורות שבוצעו לאורך זמן. כעולה מעובדות כתב האישום, המערער הטיל את אימתו על המתלוננת ועל ילדיו, ובבית שררה אווירה של טרור. כתב האישום בכלל, והאירוע העיקרי נשוא האישום הראשון בפרט, מתארים רצף של מעשי התעללות קשים ואיומים על המתלוננת, עד כדי חשש אמיתי לחייה שלה ולחיי ילדיה. הבחירה בהוראות החיקוק שנכללו בכתב האישום והגשת כתב האישום לבית משפט השלום עשו חסד עם המערער, והעונש שנגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב בחומרת מעשיו.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"פ 5458/09 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010), לפיהם יש לראות במעשי אלימות כלפי בת זוג משום פגיעה  " מוסרית וערכית במידה רבה בגדרי כבוד האדם - השפלת הנשים המתלוננות, ופגיעה פיסית ונפשית בהן באופן מחפיר ומכוער. משיכת השיער וגזירתו, המכות והבעיטות, הכליאה, גזירת הבגדים, האיומים. האם באדם מן היישוב עסקינן, שכך יעשה בבנות זוגו? רוב דברים אך למותר, שכן הדברים נמצאים בבסיס האלמנטרי של כבוד הזולת בגדרי יחסי זוגיות קצרים או ממושכים, מה שמחמיר ומייחד אל מול עבירות פליליות אחרות באותם סעיפים. דברינו אינם "רטוריקה של כבוד", אלא זיהוי מציאות כואבת של אי כבוד המתבטא באלימות ובהשפלות" (פסקה ח' והאסמכתאות שם).

טענותיו העיקריות של ב"כ המערער, לפיהן לא ניתן משקל ראוי להודאתו של הנאשם ולכך שהכיר בטעותו והחל למעשה בהליך של שיקום, הובאו בחשבון על ידי בית משפט קמא. לנוכח חומרת העבירות והימשכותן על פני שנים, איננו סבורים שניתן היה להקל בעונשו של המערער ולהפנותו לאפיק שיקומי בעיקרו. זאת גם אלמלא הקושי שבהעדרן של מסגרות מתאימות בשל היותו של המערער תושב השטחים.

שמענו את דברי אשת המערער, המתלוננת, אשר תיארה תלות כלכלית ורגשית במערער, חזרה על כך שהנאשם מבין את הפסול במעשיו ולא יחזור עליהם, וביקשה להקל בעונשו. אולם גם אלו אינם שקולים כנגד חומרת המעשים והצורך בענישה הולמת.

מקובלים עלינו דברי בית משפט קמא בגזר הדין נשוא הערעור, כי "מדובר ברצף של מעשים אשר פגיעתם בילדיו של הנאשם ובאשתו קשה וחמורה, ולא ניתן לגלות גלפיהם סלחנות או סובלנות. לא ניתן לקבל שדוקא בבית המשפחה, המקום בו אמור אדם להרגיש מוגן ובטוח, שם יהיה חשוף לאלימות קשה וחסרת פשר... לא ניתן להסכים עם התנהגות אלימה ושלוחת רסן מעין זו וחובה להציב בצידה תג מחיר מכביד אשר יבטא את חומרתה, יבהיר את הפסול שבה וירתיע את הנאשם ואחרים מלבצע מעשים דומים".

3

לאור האמור החלטנו לדחות את הערעור.

גזר דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"ב, 09 מאי 2022, במעמד הצדדים.