1

השופט י' נועם:

2

1.         לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר א' גורדון), בת"פ 40404-09-15, מיום 14.1.16, לפיו נידון המשיב לששה חודשי מאסר בפועל, לשני מאסרים על-תנאי ולקנס בסך 1,500 ₪; זאת בשל הרשעתו, על-יסוד הודאתו, בעבירות תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות - לפי סעיפים 274(2) ו-152 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.          הודאתו של המשיב ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הוגש נגדו כתב-אישום מתוקן. הסדר הטיעון חל רק על תיקון עובדות כתב-האישום, ולא על העונש.

2.         להלן עובדות כתב-האישום העומדות ביסוד הודאת המשיב והרשעתו. במהלך חג ראש השנה התשע"ו, ביום 14.9.15, בסמוך לשעה 7:30 בבוקר, אירעו התפרעויות בהר-הבית, שבמהלכן חסמו מתפרעים את "שער 7" של מסגד אל-אקצא - באמצעות ברזלים, סולמות, חוטי תיל וחפצים נוספים. המתפרעים ביצעו את החסימה, באופן שתימנע סגירת השער ויתאפשר להם לפגוע בשוטרים מתוך תחום המסגד. במהלך הפעולות שנקט כוח שוטרי יס"מ לפינוי המחסום, זרקו המתפרעים לעבר הכוח - מתוך המסגד - אבנים, בלוקים ומוטות ברזל. כוח היס"מ הגן על עצמו באמצעות מגנים וביגוד מגן הכולל קסדות ושכפ"צים. לאחר שעלה בידי שוטרי היס"מ לפנות חלק מהמחסום, נכנס הכוח המשטרתי אל תוך המסגד והחל בסריקות אחר המתפרעים. גם במהלך כניסת השוטרים למסגד, המשיכו המתפרעים ליידות אבנים בכוח, ואחת מהן פגעה בפניו של שוטר שנזקק לטיפול רפואי. המשיב השתתף בהתפרעות האמורה, בכך שיידה אבנים לעבר כוחות המשטרה, זאת כאשר היה רעול פנים. בגין המעשים האמורים הורשע המשיב, כאמור, הן בעבירת התפרעות; והן בעבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, זאת מכוח דיני השותפות, כאשר לא נטען כי האבנים שהשליך המשיב פגעו במי מהשוטרים, וכי האבן שפגעה בשוטר הושלכה על-ידי אדם אחר. יצוין, כי כתב-האישום בבית-משפט קמא הוגש נגד שני נאשמים נוספים, אשר זוכו מאשמה על-פי הכרעת-דין שניתנה בעניינם ביום 29.12.15

3

3.         המשיב הִנו צעיר בן 19, תושב ירושלים. הוא הבן הבכור למשפחה המונה זוג הורים וארבעה ילדים. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-משפט קמא עולה, כי המשיב סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה, וכי עובר למעצרו היה סטודנט באוניברסיטה האמריקאית בג'נין. אין לחובתו הרשעות קודמות ומדובר במעידה פלילית ראשונה ויחידה. בשיחתו עם קצינת המבחן הכחיש המשיב את ביצוע העבירות; והוסיף וציין, כי הגיע למסגד לצורך תפילה, כי ניסה להתרחק מן ההפגנה וכי כיסה את פניו מחמת ריח הגז. בנוסף, הביע המשיב עמדות המסתייגות מאלימות ואת קשייו בבית המעצר מחמת הריחוק מבני משפחתו. נוכח עמדתו האמורה של המשיב, התקשה שירות המבחן להעריך את הסיכון מפני ביצוע עבירות נוספות; והמליץ, על-רקע חומרת העבירה והיעדר הפנמה של הפסול שבמעשים, להטיל על המשיב עונש מוחשי. יצוין, כי בעקבות האמור בתסקיר, בירר בית-משפט קמא במועד מתן גזר-הדין - הן עם המשיב והן עם בא-כוחו - את פשר ההסתייגות מביצוע העבירה; והמשיב ובא-כוחו הבהירו כי המשיב עומד על הודאתו ואינו חוזר בו ממנה.

4.         בערכאה קמא עמדה ב"כ המערערת על חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וטענה כי מתחם הענישה ההולם נע בין 18 לבין 36 חודשי מאסר, בצד מאסר על-תנאי וקנס. היא עתרה להטלת עונש "ברובד התחתון (של המתחם) אך לא בקצהו"; זאת בהתחשב במכלול הנסיבות, ובין-השאר - נסיבותיו האישיות של המשיב והודאתו במיוחס לו, אם כי התסקיר אינו מעיד על נטילת אחריות מלאה. ב"כ המשיב טען בערכאה הדיונית, כי מתחם הענישה שלו עותרת המערערת אינו הולם את מדיניות הענישה הנוהגת, אף לא את המדיניות העדכנית המחמירה הננקטת על-ידי בתי-המשפט בעת האחרונה בעקבות החרפת אירועי האלימות בירושלים. על-כן טען ב"כ המשיב בערכאה קמא, כי עונש מאסר בפועל לתקופה של כחצי שנה יהלום את מכלול השיקולים לחומרה ולקולא.

4

5.         בגזר-דינו ציין בית-משפט קמא, כי המשיב "כשל בעבירות בעלות חומרה ניכרת", עת "נטל חלק במהלך של התפרעות אלימה בהר-הבית, אירוע מתוכנן שכלל "ביצור" שער המסגד בחפצים שונים כדי למנוע מהשוטרים לסוגרו, ומתקפה בעצמה לא מבוטלת של המתפרעים את השוטרים שנדרשו להתגונן בפני אבנים, בלוקים ואלמנטים נוספים, בעודם מנסים להסיר את חסימת השער ולהשתלט על ההתפרעות". בית-משפט קמא הוסיף וציין, כי "בתקיפה מעין זו קיים פוטנציאל של ממש לפגיעה בגוף, והמשתתף בה מעיד על עצמו כמי שנכון להזיק לנציגי החוק הממלאים את תפקידם"; כאשר, "אחד השוטרים, כאמור, אף נפגע במהלך ההתפרעות". בית-משפט קמא הוסיף, כי מדובר באירועים "שאינם נדירים במקומותינו", וכי מדיניות הענישה הנוהגת היא הטלת מאסרים בפועל, אף על נאשמים נעדרי עבר פלילי. בית-משפט קמא נתן דעתו לעתירת המערערת, להחמיר בענישה הנוהגת ולקבוע מתחם גבוה משמעותית מהמתחמים שנקבעו בעבר, אך לא מצא מקום לעשות זאת במקרה דנן. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי "הענישה בפלילים מבטאת, אמנם, גם את שיקולי ההרתעה, אך אין מדובר בשיקול יחיד והוא אינו יכול להביא להחמרה של הכפלת העונש ומעבר לכך, לה עותרת המאשימה"; והוסיף, כי הפסיקה הנוהגת מגלמת התחשבות ראויה גם באינטרס הציבורי שבהוקעת התופעה הנדונה ובמאבק עִמה. לאור האמור, ועל-רקע מדיניות הענישה שהובאה על-ידו, קבע בית-משפט קמא, כי מתחם העונש ההולם בעבירות שבהן הורשע המשיב, בנסיבות ביצוען, כולל מאסר בפועל הנע בין ארבעה חודשים לבין שנים-עשר חודשים, זאת בצד מאסר על-תנאי וקנס. בכל הנוגע לקביעת העונש המתאים בתוך המתחם, התחשב בית-משפט קמא לקולא - בגילו הצעיר של המשיב, בנסיבותיו האישיות ובעובדה שמדובר במי שניהל אורח חיים נורמטיבי עד לביצוע העבירה. כן זקף בית-משפט קמא לקולא את הודאת המשיב, שהביאה לייעול ההליך. בכל הנוגע להודאה, ציין בית-המשפט כי נטילת האחריות הייתה מוגבלת, נוכח התפניות שחלו בעמדתו של המשיב לפני שירות המבחן, ובהמשך - בבית-המשפט, כמפורט לעיל. מנגד, הביא בית-משפט קמא בכלל שיקולי קביעת העונש בתוך המתחם, את הגינוי למעשיו של המשיב וההכרח בהרתעת הפרט והכלל מפני השתתפות במעשים דומים. מטעם זה גזר בית-משפט קמא את עונשו של המשיב, כאמור, לששה חודשי מאסר בפועל, בצד מאסרים על-תנאי וקנס.

6.         המערערת מלינה בהודעת הערעור על קולת העונש. לטענתה, על בית-המשפט להחמיר את מדיניות הענישה בתיקים שעניינם התפרעות ויידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון, בהתחשב במציאות הביטחונית הקיימת בירושלים בעת האחרונה; ומכל מקום, העונש שהושת על-ידי בית-משפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת ולא הולם את חומרת מעשיו של המשיב. בכל הנוגע למתחם הענישה, גורסת המערערת כי המתחם שנקבע אינו הולם את הנסיבות המחמירות של ביצוע העבירה, ובכללן - ביצוע התפרעות בהר-הבית בתוככי מסגד אל-אקצא, היקף ההתפרעות הנרחב, מועד ההתפרעות - ראש השנה היהודי, וכן תוצאת יידוי האבנים - פציעתו של אחד השוטרים והיזקקותו לטיפול רפואי. ממילא טוענת המערערת כי העונש המתאים שנקבע בעניינו מופרז בקולתו ומצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

7.         ב"כ המשיב מבקש לדחות את הערעור. לגרסתו, אין עילה להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא - הן במתחם הענישה שהותווה על-ידו, והן בעונש המתאים שנקבע בגדרו של המתחם; והכל, מטעמיה של הערכאה הדיונית. עוד טען ב"כ המשיב, כי אין כל בסיס או הצדקה להחמיר את מדיניות הענישה הנוהגת, כמבוקש על-ידי המערערת; וטען כי החרפת המצב הביטחוני בירושלים בחודשים האחרונים הִנהבעיקר בביצוע פיגועי טרור, ולא בהפרות סדר המוניות כמו זו הנדונה במקרה שלפנינו. בנוסף ולחלופין טען הסנגור, כי אף אם היה מקום להחמיר בדינו של המשיב, ודעתו הִנה כאמור כי לא נפלה טעות כזו, הרי שאין לפנינו מקרה חריג שבו נפלה טעות מהותית בגזר-הדין, או שהעונש סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה, באופן המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור.

5

8.         לאחר בחינת טיעוני הצדדים, דעתנו שונה מדעתו של בית-משפט קמא, וסבורים אנו, כי דין הערעור להתקבל.

            בעניינו מדובר, כאמור, בעבירות חמורות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות במהלך התפרעות המונית אלימה וקשה במתחם הר-הבית. על הצורך בהטלת ענישה מחמירה ומרתיעה בגין ביצוע עבירות של תקיפת שוטרים או ניסיון לתקיפת שוטרים, אגב השתתפות בהתפרעות רבתי, באזור ירושלים - בכלל, ובאזור מתחם הר-הבית - בפרט, עמדנו בשני פסקי-דין שניתנו על-ידינו בעבר, ובהקשר זה נחזור על מקצת הדברים (עפ"ג 30191-02-15 מדינת ישראל נ' אמג'ד אגרוף (31.3.15); ועפ"ג 21523-08-15 מדינת ישראל נ' עיסאם ענאתי (14.10.15)). יוער, כי בשני פסקי-הדין האמורים - האחד בעניין עבירות במתחם הר-הבית, והשני בדבר עבירות שבוצעו באזור שער שכם - נדון עניינם של נאשמים שהורשעו בעבירה של ניסיון לתקיפת שוטרים, ולא בעבירה המושלמת של תקיפת שוטרים, כמו בעניינו של המשיב.

6

            לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, יש להתייחס תחילה למהות העבירות והסיכון הנשקף מהן לביטחון הציבור; וכן לערכים החברתיים המוגנים שביסוד העבירות - שמירת החיים ושלמות הגוף, ההגנה על שלום הציבור וביטחונו ושמירה על הסדר הציבורי. ערך חברתי מוגן אחר, הוא השמירה על המקומות הקדושים, שכן האירוע התרחש בהר-הבית. בנוסף, יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות. הנסיבות חמורות מחמת אופי הפעילות העבריינית, מיקומה ועיתויה. למותר להכביר מילים על הצורך החיוני בשמירה על הסדר הציבורי במתחם הר-הבית, זאת נוכח קדושת המקום וייחודו. להתפרעויות המוניות במתחם הר הבית - בכלל, ובתוככי מסגד אל-אקצא - בפרט, השלכות חמורות מעבר לסיכון הקונקרטי לשוטרים. להתפרעויות אלימות וקשות אלו אופי "נפיץ" ביותר, היות שהדבר עלול להביא ל"הבערת" המקום, תרתי משמע, ולגרום להשלכות הרות אסון, הן בזירה עצמה, והן במקומות אחרים - על-רקע ייחודו של המקום וקדושתו. נסיבות העבירות הקונקרטיות שביצע המשיב חמורות; הואיל והמשיב נטל חלק פעיל בהתפרעות המונית אלימה וקשה, בתוככי מסגד אל-אקצא, עת השליך אבנים לעבר כוחות הביטחון, כשהוא רעול פנים. הנסיבות חמורות אף לנוכח העובדה שהמשיב ביצע את המעשים במסגרת התפרעות ממושכת, שבהמלכה הושלכו על השוטרים אבנים, בלוקים ומוטות ברזל; כאשר אחד מהשוטרים אף נפגע ונזקק לטיפול רפואי. היבט מחמיר נוסף יש לראות בביצוע העבירות מתוך מניע לאומני-אידיאולוגי; וכן לעיתוי ביצוע המעשים - בראש השנה, על כל המשתמע מכך. בהתחשב בעיקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים המוגנים שביסוד העבירות, ברמת הענישה הנהוגה בעבירות הנדונות ובנסיבות הקונקרטיות של ביצוע העבירות החמורות במתחם הר-הבית ובתוככי מסגד אל-אקצא - סבורים אנו, כי מתחם הענישה ההולם בגין העבירות שבהן הורשע המשיב, גבוה במידה משמעותית מזה שנקבע על-ידי הערכאה קמא, ונע בין שמונה חודשים לבין עשרים חודשים.

            ומכאן לבחינת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם. בקביעת העונש המתאים, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות. שיקולי הענישה הרלבנטיים בקביעת העונש המתאים נמנו על-ידי בית-משפט קמא: מחד גיסא - הצורך בגינוי מעשי המשיב וההכרח בהרתעת הפרט והכלל מפני השתתפות במעשים קשים וחמורים דומים; ומאידך גיסא - גילו הצעיר של המשיב, נסיבותיו האישיות, תפקודו הנורמטיבי עד היום, וכן הודאתו במיוחס לו, אם כי נטילת האחריות הייתה מוגבלת נוכח התפניות שחלו בעמדתו לפני שירות המבחן ובהמשך בבית-המשפט, כמצוין לעיל.

7

8

9.         על-יסוד האמור לעיל, ערעור המדינה מתקבל; ואגב יישומו של הכלל, לפיו ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם נאשמים, יועמד רכיב המאסר בפועל על תשעה חודשי מאסר (חלף ששה חודשים). יתר רכיבי הענישה יוותרו על כנם.

ניתן היום, ט"ו באדר א' תשע"ו, 24 בפברואר 2016, במעמד ב"כ הצדדים, המשיב ומתורגמן בית המשפט לשפה הערבית.