לפני בקשת המערער (להלן: "המבקש") להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שהגיש (להלן: "הבקשה").

המבקש הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון (ת"פ 48340-09-17) וביום 14.11.22 נגזר דינו ובין היתר הוטל עליו עונש מאסר בן 9 חודשים לריצוי בעבודות שירות. בגזר הדין נקבע כי את עונשו יחל המבקש לרצות ביום 29.12.22.

ביום 1.1.23 הגיש המבקש ערעור על גזר הדין ואליו צורפה הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

המבקש טוען בבקשתו כי סיכויי הערעור טובים וכי אין המדובר באדם המסוכן לציבור או שיש חשש כי לא יתייצב במועד שייקבע לריצוי עונשו. אשר על כן, התבקש עיכוב ביצוע.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה בשל מספר טעמים. ראשית, טענה המשיבה, כי הבקשה הוגשה לאחר המועד שבו היה על המבקש להתייצב לריצוי עונשו והמבקש לא התייצב במועד שנקבע. שנית, נטען כי מבירור שנערך מול הממונה על עבודות שירות עלה כי בתאריך 30.12.22, יום לאחר המועד שבו היה על המבקש להחל בביצוע העבודות ויומיים קודם להגשת הערעור, הגיע המבקש לשדה התעופה בן גוריון וניסה לצאת מגבולות הארץ ולבסוף, נטען כי סיכויי הערעור אינם טובים.

אחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, המדובר בבקשה שאיחרה את זמנה, כאשר המבקש עשה דין לעצמו ולא התייצב במועד שנקבע לריצוי עונשו. לא זו אף זו, המבקש הרהיב עוד וניסה לצאת מגבולות הארץ. דומה כי די בשני אלו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת המבקש בבקשתו כי אין חשש שלא יתייצב לריצוי עונשו. הלכה למעשה, המבקש הוכיח כי אינו מתייצב לריצוי העונש.

שנית, המועד שנקבע לדיון בערעור הוא בעוד כחודשיים ואילו עבודות השירות הן לתקופה של 9 חודשים וגם משום הטעם הזה ולאחר שבחנתי את הטענות בערעור ואת סיכוייו, לא מצאתי כי יש טעם כלשהו המצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין או כי עלול להיגרם למבקש נזק כלשהו.

אשר על כן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י' טבת תשפ"ג, 03 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.