1

לפניי בקשת המבקשים, שהוגשה ביום 25/11/15, לעיכוב ביצוע הכרעת הדין וגזר הדין מושא הערעור בתיק זה עד להכרעה בערעורם בתיק זה.

אקדים ואציין, כי בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הכרעת הדין אינה נהירה כלל ועיקר, שכן המבקשים הורשעו בפני בימ"ש קמא (כב' השופט קוטון בבימ"ש השלום בחיפה), מכוח הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן.

כמו כן, אין מקום לעיכוב ביצוע צו ההריסה והצו לאיסור שימוש, שהושתו בגזר הדין מושא הערעור, זאת בהינתן עיכוב ביצועם בגזר הדין לתקופה של שנה. לפיכך, ובהינתן מועד הדיון בתיק זה הקבוע לחודש פברואר 2016, הרי שאין מקום לעכב את ביצוע הצווים הנ"ל עד להכרעה בערעור המערערים בתיק זה.

הקנסות הכספיים, שהושתו בגזר הדין מושא הערעור על המערערים, נפרסו לתשלומים רבים.

2

על מערער 1 הושת קנס בסכום של 30,000 ₪, שנפרס ל-15 תשלומים ועל מערערת 2 הושת קנס בסך 70,000 ש"ח, שנפרס ל-35 תשלומים.

בית המשפט העליון קבע זה מכבר, כפי שעולה, למשל, מההחלטה בע"פ גלם נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.8.13, פסקה 12), כי אין מקום, בדרך כלל, לעכב ביצועו של קנס שהושת על אדם, שכן תשלום הקנס ככלל אינו צפוי לגרום למערער על עונש הקנס נזק בלתי הפיך, כל שכן כאשר עסקינן במערערים שהורשעו, מכוח הודאתם, בביצוע העבירות המיוחסות להם והקנסות שהושתו עליהם נפרסו לתשלומים, כאמור לעיל.

אשר על כן ונוכח האמור בתגובת המשיבה לבקשה זו, לרבות לעניין טענת המערערים להגנה מן הצדק, שלא הועלתה בפני בימ"ש קמא, במסגרת בקשה לזיכוי המערערים או לביטול כתב האישום נגדם, הריני לדחות את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש קמא.

החלטה זו תומצא לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.