לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בהליכים שהתנהלו בנושא זה בפניו, בטענות המערער ובתשובת המשיבה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעתה של כב' השופטת קמא באשר החלטתה מבוססת כדין.

כידוע, לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ, שני תנאים שאינם מצטברים, נדרשים לצורך ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, האחד דן בשאלת ההצדקה להעדרות מהדיון, והשני דן בשאלת עיוות הדין.

אשר לאי ההתייצבות, המערער טען כי לא התייצב לדיון בשל מחלה, אך צירף אישור מחלה אשר הונפק ביום 7.5.25, דהיינו כיממה לאחר שנשפט בהעדרו. אציין, כי באישור המחלה צוין כאב גב תחתון. אין באישור רטרואקטיבי זה כדי לבסס את העדר התייצבותו של המערער לדיון, ואף על פי טיבו לא נראה כי הקים הצדקה של ממש שלא לנכוח בדיון שהתקיים בבית המשפט.

אשר לשאלת החשש לעיוות דין, מדובר בנהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת איסור שימוש, ובלשון עממית "הורדה מהכביש". המערער לא כפר בעובדות כתב האישום בבקשה שהגיש, הוא לא פירט אם יש לו הגנה כלשהי ולא הצביע על שום בסיס לעיוות דין. יתרה מזאת, המערער בעצמו הודה בבית משפט זה בקיומם של ליקויים ברכב, ואף טען שהסיר ותיקן אותם כך שהרכב שהיה אסור לתנועה בכבישים, כשיר עתה כחוק לכך, ועל יסוד זה ביקש התחשבות בעונש שלטעמו הינו מחמיר. בנסיבות אלה, ברי כי אין חשש שנגרם עיוות דין בהרשעת הנאשם בהעדרו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, שעה שמדובר במי שנהג ברכב עם ליקויים אשר הצדיקו את הורדתו מהכביש בשל סיכון יתר משתמשי הדרך.

אשר לעונש, בחנתי את רכיבי העונש שהוטלו על המערער בדגש על רכיב הפסילה, ולא מצאתי כי קיים חשש לעיוות דין גם מצד גזר הדין. בית המשפט קמא הטיל על המערער את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק לצד ענישה נלווית מתונה. בנסיבות אלה אף העונש מצוי ברף התחתון, מבחינת הענישה, ולכן גם בהיבט זה לא נמצא כי ישנו עיוות דין המצדיק התערבות בפסק הדין.

בנסיבות מצטברות אלה ומשלא מצאתי כי נפלה שגגה כלשהי בהחלטת בית המשפט קמא, אני דוחה את הערעור.

ניתנה היום, כ"ד תמוז תשפ"ה, 20 יולי 2025, בהעדר הצדדים.