לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת עידית פלד) בתיק המ"ש 6653-12-25 מיום 13.1.26.

הערעור מופנה כנגד החלטות בית המשפט אשר דחו את בקשת המערער להארכת מועד להישפט וכן את בקשתו לעיון חוזר.

למערער נרשם דו"ח בגין נהיגה במהירות מופרזת - עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המערער טוען כי הדו"ח לא נמסר לו מעולם, לא הובא לידיעתו בכל דרך שהיא, לא במישרין ולא בעקיפין. לדבריו, נודע לו על הדו"ח לראשונה רק כאשר קיבל דרישת תשלום מהמרכז לגביית קנסות בשלב בו כבר נצברו לחובתו פיגורים והוצאות (סעיפים 2-3 להודעת הערעור). עוד הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין, מדובר באיחור קצר באופן יחסי ומן הראוי לתת לו להישפט על הדו"ח.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בתיק בית המשפט, בטענות הצדדים בכתב ועל־פה, חוששני שאין בידי להיעתר לערעור.

מעיון בתיק עולה שבניגוד מוחלט לטענת המערער, קיים אישור מסירה הכולל פרטים רבים של המערער, שמו, מספר הזהות שלו, כתובתו, אך המערער לא דרש את דבר הדואר מבית הדואר. בנוסף הוצג לפניי פלט השתלשלות דבר הדואר, ממנו עולה באופן דומה כי המערער לא הגיע לבית הדואר על מנת לקבל את דבר הדואר. אציין כי גם בדיון ציין המערער שדבר הדואר הגיע לבית הוריו.

בנסיבות אלה קיימת חזקת מסירה שלא נסתרה על ידי המערער, הוא לא הראה שלא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו ועל כן לא עמד בנטל לסתור את חזקת המסירה, ומכאן שמסקנתו של בית המשפט קמא בעניין ההמצאה כדין מעוגנת בראיות שהיו לפני בית המשפט.

אשר לשאלת עיוות הדין, הטענה כי מדובר באיחור קל של כשבועיים שניתן לפצות בגינה בהטלת הוצאות ממשיות, היא שובת לב אך היא לא הוכרה בפסיקה כעילה לקבל בקשה מהסוג הזה רק בשל כך, אלא אם קיים פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. לאמור, לו היה המערער מראה לבית המשפט כי יש סיכוי ממשי לקבלת טענת הגנה שלו, לכך שבדו"ח נפלו כשלים ראייתיים או כל טענה אחרת שבכוחה להצביע על סיכוי ממשי לשינוי התוצאה המשפטית, כי אז הייתי סובר שבצירוף האיחור הקל ניתן היה לרפא את הפגם בהטלת הוצאות על בזבוז זמנו של בית המשפט, אך אין זה המקרה.

בנסיבות אלה לא מצאתי כי החלטת בית המשפט קמא שגויה, ועל כן אני דוחה את הערעור.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ו, 02 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.