לאחר שעיינתי במכלול החומרים שלפניי, בכתבי הטענות, בתיק בית המשפט קמא, בהחלטתו, לרבות באישור המסירה ובדו"ח התנועה ובתמונות המצורפות לו, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ רשאי בית המשפט ששפט נאשם בהעדרו לבטל את פסק דינו אם נוכח שהיעדרותו של הנאשם מהדיון הייתה מוצדקת, או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

עוד טרם שאגש לדון בשתי העילות המפורטות בסעיף 130(ח) לחסד"פ, אציין כי לפי אישור המסירה המצוי בתיק, החלטת בית המשפט מושא הערעור הומצאה למערערת ביום 23.7.25 בשעה 19:23, ואילו הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה לבית המשפט קמא כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 14.12.25.

לפי הוראת סעיף 130(ח) סיפה לחסד"פ, "בקשה לפי סעיף קטן זה [בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר - ש"ב] תוגש תוך 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין. אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה, אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

אין חולק שהבקשה לביטול פסק הדין לא הוגשה בהסכמת התובע, ולוקה בשיהוי משמעותי מבלי שניתן לכך כל הסבר והצדקה, ועל כן רק מטעם זה ניתן היה לדחות את הבקשה, וממילא ניתן היה לדחות את הערעור.

אשר לאישור המסירה, בצדק רב קבע בית משפט קמא שבוצעה מסירה כדין. עיון באישור המסירה הנושא תאריך 9.4.25 מלמד כי הוא כולל את מספר הזהות של המערערת, את מספר הדו"ח, את שמה המלא, את כתובתה המלאה לרבות מיקוד, את ההזמנה למשפט בתאריך 9.7.25 בבית משפט השלום בעכו, כאשר הדוור סימן שדבר הדואר לא נדרש מבית הדואר. במצב דברים זה יש לקבוע כי המערערת זומנה כדין למשפט.

זאת ועוד, בדו"ח שמחזיקה המערערת מצוין מפורשות הזימון והתאריך למשפט (9.7.25 שעה 10:35) בבית משפט השלום בעכו.

אשר לשאלת עיוות הדין, עיון בדו"ח הנסיבות מלמד שאין יסוד לטענת המערערת בדבר "תאונה קשה" שנמנעה עקב כניסתו של הרכב לצומת. בדו"ח ישנן שלוש תמונות בהן נראה של המערערת כשהוא חוצה את קו ההפרדה ונכנס לצומת באור אדום. אין מאחורי הרכב שום רכב שעמד לפגוע בו מאחור, כטענת ב"כ המערערת. השוטר מציין בדו"ח הנסיבות כי במהלך פעילות אכיפה עשה שימוש במצלמה משטרתית אותה בדק טרם האכיפה ומצא אותה תקינה. כמו כן בדק את שעון המצלמה ומצא כי הוא מכוון לזמן אמת. הוא ישב בניידת סמויה שעמדה בכביש שירות ליד חנות "זורי" בכפר נחף, במקביל לכביש 85 לכיוון מזרח, הצופה לכיוון התנועה המתרחקת לכיוון צומת נחף/כביש 85, שם פונים שמאלה לכיוון כפר נחף. הוא הבחין ברכב המערערת מתקרב לצומת בנתיב לפנייה שמאלה, נכנס לצומת כאשר הרמזור הקרוב והרחוק בכיוון הנסיעה דולק בצבע אדום. את הרכב לא הסתיר דבר מהשוטר. כמו כן הוא נעזר בעדשת המצלמה לצורך זיהוי העבירה ותיעודה, כשהוא צופה בעין שמאל שלו בעינית המצלמה. עוד הבחין בתנועה רצופה של הרכב. השוטר הוסיף וציין כי לא היה שוטר בצומת שהכווין את התנועה, הרמזור ברור לעין, לא הסתיר אותו דבר.

אשר לטענת "נהג אחר", חוששני שאף טענה זו לא יכולה לעמוד למערערת. ראשית אזכיר את האחריות שקבע המחוקק לבעל רכב כאשר מבוצעת עבירה באמצעות רכבו המטילה עליו אחריות פלילית אישית מוחלטת (סעיף 27ב לפקודת התעבורה). שנית, ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18) קבע בית המשפט העליון כי לא די בטענה כללית לפיה האדם המואשם בנהיגה ברכב ובביצוע עבירה כופר במיוחס לו כדי להקים חשש לעיוות דין. גם כאשר נטען שאדם אחר נהג ברכב במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם, אין בכך כדי לבסס טענה של עיוות דין כאשר מדובר בתצהיר סתמי שאינו יכול ללמד באיזה נסיבות בוצעה העבירה וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו במועד ביצוע העבירה (ראה שם, בפסקאות 37-38). דברים אלה יפים גם לענייננו, שעה שנטען באופן כללי שנהג אחר נהג ברכב מבלי לפרט את הנסיבות ומבלי לציין כיצד אותו נהג, אחיה של המערערת, זוכר את יום האירוע ואת השעה שנהג בצומת המסוים הזה. אציין בהקשר זה כי האירוע הוא מיום 4.4.24 והתצהיר עליו חתום אחיה של המערערת הוא מיום 14.12.25, כלומר שנה ושמונה חודשים לאחר מכן.

בנסיבות אלה ומשלא הוכחה אף אחת מהעילות הקבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ, לא מצאתי כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו ועל כן אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"ו, 10 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.