ערעורו של המבקש על חומרת העונש נדחה בפס"ד שניתן ביום 26.6.25 (להלן: פס"ד).

בפס"ד נקבע כי המבקש יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו למשך 10 חודשים ביום 25.9.25, כן ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש, אשר יפקע עם התייצבותו לתחילת ריצוי מאסרו.

מונחת לפנינו בקשת המבקש בגדרה עתר להסרה קצובה של צו עיכוב היציאה מהארץ בין הימים 24.8.25-30.8.25, לשם נסיעתו לחו"ל בטיול שורשים משפחתי לציון הולדת סבו ובהשתתפות כל המשפחה - טיול, אשר כנטען, תוכנן מראש לפני זמן רב.

המשיבה התנגדה לבקשה.

תחילה יוזכר כי בבקשה זו ניתן לדון ולהכריע על יסוד הבקשה והתשובה וללא קיומו של דיון (ע"פ 8658/22 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' נתן פורמן, פסקה 2 (‏5.7.2023)(להלן: עניין פורמן).

בעניין פורמן ביהמ"ש העליון סקר את ההלכה כלהלן:

"נקודת המוצא היא כי מרגע שהורשע אדם בדין ונגזר דינו, עליו להתחיל לרצות את עונשו. גם כאשר נדחה ביצוע גזר-הדין, יש לזכור כי מדובר במי שאמור היה לרצות את עונשו באותה עת, ואך הגיוני ששגרת חייו לא תמשיך להתנהל באין מפריע (ראו: ע"פ 3506/16 הבי נ' מדינת ישראל, פס' 8 (5.11.2013); ע"פ 2329/21 טפירו נ' מדינת ישראל (20.5.2021)). הלכה מושרשת היא כי יציאתו מן הארץ של מי שהורשע בדין וטרם החל לרצות את עונשו תתאפשר במקרים חריגים ומיוחדים בלבד, המעוררים "צורך אישי-אנושי מיוחד", שמתקיים לרוב בעניינים רפואיים דחופים (ראו, מני רבים: ע"פ 5307/09 דיוויס נ' מדינת ישראל, פס' 7 (30.7.2009); ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל, פס' 9 (17.7.2016); ע"פ 338/17 שטרום נ' מדינת ישראל, פס' 15 (15.3.2017))."

לא שוכנענו כי בקשה זו נופלת בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים את ביטול הצו לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ. יציאה מן הארץ לצורך טיול שורשים לא מהווה צורך אישי-אנושי דחוף, הגם שהטענה כי הטיול אורגן מזה זמן רב ובו ישתתפו כל בני המשפחה נטענה בעלמא וללא גיבוי כלשהו.

לאור זאת הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"א תמוז תשפ"ה, 17 יולי 2025, בהעדר הצדדים.