1.  לפניי שני ערעורים, אשר הדיון בהם התקיים במאוחד. שני הערעורים מתייחסים להחלטת בית משפט השלום בעכו מיום 5.11.24 [בב"נ 13797-10-18], אשר במסגרתה קיבל בית המשפט קמא את בקשת המדינה והורה על הריסת המבנים המפורטים בבקשת המדינה, למעט מבנה אחד (מבנה מס' 21).

 

2.  המדינה מערערת על החרגתו של מבנה מס' 21 מצו ההריסה, וכן על קביעת בית המשפט קמא כי צו ההריסה לא יחול על מבנה זה. עוד משיגה המדינה על תקופת עיכוב הביצוע לצו ההריסה, אותה קבע בית המשפט קמא בהחלטתו [עפ"א 55158-12-24].

 

3.  מנגד, הוגש ערעור על ידי חלק מהמשיבים בהליך בבית המשפט קמא על ההחלטה להרוס את המבנים [עפ"א 51593-12-24]. למען הנוחות תיקרא המדינה להלן: "המערערת", ואילו התושבים יכונו להלן: "המשיבים". אקדים ואציין כי לא כל המשיבים בהליך שהתקיים לפני בית המשפט קמא - הגישו ערעור על ההחלטה, שכן על פי הצהרת בא כוחם, חלקם מכרו את זכיותיהם במקרקעין או עזבו את הישוב לאורך השנים בהן התקיים ההליך לפני הערכאה הדיונית.

 

 

 

 

רקע וטענות הצדדים:

 

4.  ביום 7.10.18 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשה לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, למתן צו הריסה ללא הרשעה. הבקשה התייחסה ל- 34 מבנים שנבנו מבניה קלה על קרקע שייעודה יער טבעי לטיפוח, במקרקעין הידועים כגוש 18895, חלקה 14, בשטח מחוזי (גלילי) ג'ת. המבנים אליהם התייחסה הבקשה מהווים ישוב של קהילת "אדמה", אשר חבריה מקיימים אורח חיים קהילתי אקולוגי. בתי הקהילה ממוקמים סמוך לכפרים יאנוח-ג'ת. הקהילה אינה מוכרת כישוב על ידי רשויות המדינה. על פי מספר תכניות החלות על המקרקעין, הוגדר השטח כיער טבעי המוגן מפיתוח [ר' בין היתר תמ"א 35, תמ"א 1, תמ"מ 2].

 

5.  במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט קמא הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת, נשמעו עדויות של המומחים, הוגשו תצהירים של המשיבים, ובית המשפט אף קיים ביקור במקום על מנת להתרשם מהמבנים ומהסביבה. הצדדים טענו ביחס להתקיימות תנאי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, והגישו סיכומי טענות בכתב.

 

6.  בהחלטתו מיום 5.11.24 פירט בית המשפט קמא את מסקנותיו ביחס למחלוקות בין הצדדים בדבר קיום תנאי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה.

 

7.  נקבע, כי המבנים מושא הבקשה מהווים 'עבודה אסורה'. הצהרת המפקח מטעם המערער, מר שלום לטמן, לפיה מדובר במבנים אשר נבנו ללא היתר כדין - לא נסתרה. על קיום המבנים ניתן ללמוד גם מדו"חות הפיקוח שערך המפקח, והתמונות שצורפו להם. המשיבים, מצדם, לא חלקו על עצם קיומם של המבנים, ואף לא נטען על ידם כי המבנים נבנו על פי היתר כדין.

 

נקבע בנוסף, כי גם אם בעבר ניתן היה לאשר במקום הקמת מחסנים ומבנים חקלאיים (מכוח תכנית ג/6540), הרי שתכנית זו כבר אינה בתוקף, ומכל מקום - המבנים מושא הבקשה למתן צו הריסה - אינם מבנים חקלאיים, אלא משמשים למגורים. כך על פי טענת המשיבים, וכך על פי התרשמות בית המשפט קמא במהלך ביקורו במקום. אף המומחה מטעם המשיבים אישר בעדותו כי על פי התכניות המאושרות - לא ניתן במקרקעין בניה למגורים.

 

8.  עוד קבע בית המשפט קמא בהחלטתו, כי המשיבה הרימה את הנטל להוכיח כי התקיים התנאי שבסעיף 239(א)(1) לחוק התכנון והבניה, לפיו לא ניתן, בשקידה סבירה, למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה.

 

קביעה זו ביסס בית המשפט קמא על עדותו של המפקח שהגיע למקום פעמים רבות בין השנים 2015-2017, ערך דו"חות בהם תיעד את המבנים, שוחח עם השוהים במקום, הדביק על גבי המבנים מכתבי התראה, מסר זימונים לחקירות - אך איש לא התייצב לחקירה. בית המשפט קמא ציין, כי הגם שהמשיבים התנגדו לבקשת המערערת להוצאת צווי ההריסה - הם נמנעו מלקשור את עצמם למבנים. להתרשמות בית המשפט קמא, המשיבים (וכן תושבים אחרים בקהילת 'אדמה') נמנעו באופן שיטתי משיתוף פעולה עם החקירה שהתנהלה מטעם המערערת בנוגע למבנים. נקבע כי איתור מבצעי העבודה האסורה - נותר לוט בערפל. משכך נקבע כי המערערת ניסתה בשקידה סבירה לאתר את מקימי המבנים ואת המשתמשים בהם - ללא הצלחה, נוכח חוסר שיתוף הפעולה.

 

9.  עוד נקבע, כי התקיים התנאי הקבוע בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה, בדבר קיומו של 'עניין ציבורי' למתן הצו. בית המשפט קמא קבע כי האינטרס הציבורי בהוצאת הצו עולה משילוב העובדה כי מדובר בבנייה נרחבת של מבנים רבים, אשר יושביהם הפכו את המקום לישוב קטן, תוך שהבנייה בוצעה ללא היתר, ועל קרקע המיועדת ליער לטיפוח, ללא אופק תכנוני כלשהו להכשרת הבניה. אמנם, המבנים מושא הבקשה הם צנועים, הבניה עשויה חומרים "קלים", והמבנים אינם מחוברת לתשתיות של חשמל ושל ביוב. אלא שקיים אינטרס ציבורי במניעת התיישבות קהילתית נרחבת תוך ביצוע עבירות בניה רבות. לכך יש להוסיף את העובדה שבמקרקעין נסללו דרכים ושבילים (מאספלט ועפר) - עובדה שאינה מתיישבת עם חזון טיפוח היער ושמירת החורש הקיים. בנוסף, קיימת במקום פעילות מסחרית להפקת רווח כלכלי (קיום פעילויות פנאי שונות תמורת תשלום) ובית המשפט לא ייתן יד ויותיר על כנו מצב שבו מופק רווח כלכלי (גם אם צנוע) אגב ביצוע עבירות.

 

10.  נדחתה טענת המשיבים בדבר שיהוי בהתנהלות המערערת. נקבע, ובהתאם לנתונים שמסרו המשיבים באשר למועדי הקמת המבנים, כי חלק מהמבנים אף הוקמו במהלך ביצוע פעולות החקירה בתיק, ומכאן שלא מדובר בשיהוי קיצוני או חריג.

 

11.  בית המשפט קמא לא ראה מקום להידרש לטענות הנוגעות לבטיחות המבנים, שכן המערערת לא ביססה את בקשתה להוצאת צווי ההריסה על ההיבט הבטיחותי.

 

12.  בית המשפט קמא אף דחה את טענת המשיבים בדבר אכיפה בררנית. המשיבים הסתמכו בעניין זה על חוות דעת של מתכנן מטעמם, בה נזכרו שבעה מבנים אשר הרשויות לא נקטו בפעולות להריסתם. נקבע, על פי תשובת המערערת, כי ננקטו פעולות אכיפה ביחס לארבעה מבנים מתוך השבעה, ומכל מקום - עצם קיומם של מבנים בודדים לגביהם לא ננקטו פעולות אכיפה - אינה מוליכה למסקנה בדבר אכיפה בררנית. נקבע בנוסף, כי אין בחוות דעת נוספת שהוגשה על ידי המשיבים (בעניין אי נקיטת הליכים פליליים ביחס לבנייה לא חוקית המבוצעת בשטחי הרשות הפלסטינית) כדי להשליך על ענייננו, בין היתר מאחר ומדובר במערכת דינים שונה.

 

13.  סיכומו של דבר, בית המשפט קמא קיבל את בקשת המערערת, והורה על הריסת המבנים המפורטים בבקשה. נקבע כי מבנה מספר 21 שנכלל בבקשה המקורית - נשרף, ועל כן הצו אינו מתייחס אליו. ניתנה למשיבים שהות בת 6 חודשים להתארגנות, שכן הרוב המוחלט של המבנים מושא צו ההריסה - משמשים למגורים. משכך נקבע כי ניתן יהיה לבצע את ההריסה בתוך פרק זמן של שישה חודשים.

 

מכאן הערעורים.

 

ערעור המדינה - ותשובת המשיבים:

 

14.  טענות המערערת מופנות כנגד שני נושאים בהחלטת בית המשפט קמא.

 

15.  החרגת מבנה מס' 21 מצו ההריסה: לטענת המערערת, בית המשפט שגה בעניין זה, ככל הנראה בהיסח הדעת. מבנה מספר 21 נכלל בבקשה המקורית של המערערת לצו ההריסה. בשל אירוע שריפה במקום, הוגשה על ידי המערערת הודעה במסגרתה ביקשה לגרוע את מבנה מס' 21, וזאת לאחר שהמערערת סברה בשגגה כי זהו המבנה אשר נשרף כליל. בהמשך נערך בירור נוסף, נמצא כי נפלה טעות וכי מבנה זה איננו המבנה אשר עלה באש. המערערת הגישה בעניין זה הודעה לבית המשפט, ביקשה להכליל מחדש את מבנה 21 בבקשתה לצו ההריסה, אך בית המשפט קמא, ככל הנראה בהיסח הדעת, התעלם מהודעה זו של המערערת ובהחלטתו החריג את מבנה 21 מצו ההריסה.

 

16.  משך עיכוב ביצוע צו ההריסה: לטענת המערערת, עיכוב של 6 חודשים טרם ניתן יהיה לבצע את צו ההריסה - מנוגד להוראות החוק, שכן לא התקיים מי מהתנאים הקבועים בסעיף 254ט לחוק התכנון והבניה. נטען בנוסף כי ההליך נמשך תקופה ארוכה, במהלכה המשיכו המשיבים להשתמש במבנים, תוך שהם "נהנים מן ההפקר". משכך, לשיטת המערערת, לא היה מקום להעניק להם תקופה נוספת של 6 חודשים עד לביצוע צו ההריסה.

 

17.  במאמר מוסגר יוער, כי המערערת ציינה בטיעוניה, כי ערעור על החלטה לפי סעיף 254ט' הינו ערעור ברשות. משכך הגישה המערערת הודעת ערעור (בעניין אי הכללתו של מבנה מס' 21 בצו ההריסה) ובצדה בקשת רשות ערעור (בעניין משך עיכוב הביצוע של צו ההריסה).

 

18.  בתשובתם טענו המשיבים, כי המערערת ביקשה להסיר את מבנה 21 מהבקשה למתן צו הריסה, ובית המשפט נעתר לבקשה בהחלטה מיום 30.5.22. כעבור למעלה משנה, ביום 12.7.23, הגישה המערערת בקשה להחזיר את מבנה 21 לבקשתה למתן צו הריסה. בית המשפט קמא הורה כי בקשת המערערת תידון בישיבה הבאה. אלא שמאז ועד למתן החלטת בית המשפט קמא התקיימו מספר לא מבוטל של דיונים, והמערערת לא העלתה את עניינו של מבנה מס' 21, לא נדון דבר בעניינו ולא ניתנה כל החלטה. משכך, הרי שברמה המהותית לא התקיים הליך משפטי בעניינו של מבנה מס' 21, ולא ניתן לתקן רטרואקטיבית את כתב הבקשה באופן שיכלול מבנה נוסף, שלא היה חלק מההליך בערכאה הדיונית.

 

19.  לעניין מועד כניסת הצווים לתוקף טענו המשיבים כי הוראת החיקוק הרלבנטית אינה סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה, שכן סעיף זה עוסק בפסק דין חלוט, ואילו בענייננו מדובר בפסק דין שאינו חלוט, שכן הוגש עליו ערעור. עוד נטען כי סעיף 254ט' עניינו בבקשה של בעל זכות לעכב את ביצוע צו ההריסה, ואילו בענייננו בית המשפט קמא קבע את מועד כניסת הצו לתוקף, כחלק מפסק הדין.

 

ערעור המשיבים - ותשובת המערערת:

 

20.  לטענת המשיבים, בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי המערערת הוכיחה קיומו של עניין ציבורי מיוחד המצדיק את הוצאת צווי ההריסה. לא מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, הבניה אינה מהווה מכשול או מטרד, לא מדובר בהיקף בניה גדול במיוחד (בשים לב למספר המשיבים). בנוסף, קיים אופק תכנוני ממשי וקיים הליך תכנוני אינטנסיבי. נטען כי קיימות נסיבות המצביעות דווקא על היעדר 'עניין ציבורי מיוחד'. בית המשפט קמא עצמו התרשם, בין היתר לאחר ביקור במקום, כי צורת הבניה אינה מהווה מטרד או מפגע לציבור, אלא דווקא מבקשת להשתלב בנוף החורש הקיים, ולטפח אותו. אין מקום להורות על הריסתו של כפר אקולוגי, אשר המשך קיומו מביא תועלת לציבור. היה על בית המשפט קמא לייחס משקל ראוי לכך שהקהילה האקולוגית 'אדמה' סמוכה גיאוגרפית לישובים אחרים באזור, אשר הוקמו אף הם על קרקעות חקלאיות ואושרו בדיעבד (וביניהם הישוב כליל).

 

21.  בית המשפט קמא שגה כשהתייחס לפעילות ה"מסחרית" בישוב כשיקול המצדיק הריסה של בתי הקהילה. עצם העובדה כי מבנה משמש לפרנסת המשיב - מהווה דווקא שיקול השולל קיומו של "עניין ציבורי מיוחד". מכל מקום - מדובר במבקרים המשלמים תשלום סמלי עבור סיור או סדנה רוחנית. מדובר בפעילות כלכלית בהיקף זניח אשר אין בו כדי להצדיק מתן צו הריסה.

 

22.  לטענת המשיבים, בית המשפט קמא שגה כשהתחשב בקיומם של שבילים במקום כשיקול המקים "עניין ציבורי מיוחד". שאלת הפגיעה ביער מהווה עניין שבמומחיות. המשיבים הציגו חוות דעת של מומחים ואלו לא נסתרו בחוות דעת נגדית. מכאן שהיה על בית המשפט להעדיף את עמדתם של המשיבים, ולדחות את טענת המערערת בדבר פגיעה בחורש, כשיקול להיענות לבקשת המערערת.

 

23.  לטענת המשיבים, בית המשפט קמא שגה משלא פירש את המונח "עניין ציבורי מיוחד" תוך התחשבות בחוקי היסוד, ביניהם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

 

24.  נטען כי בית המשפט קמא שגה משלא נתן משקל לשיהוי הרב בהתנהלות הרשות. לו אכן היה קיים עניין ציבורי מיוחד, חזקה על רשויות האכיפה כי היו פועלות, ולא מותירות את ההתיישבות הקהילתית ב"אדמה" ללא נקיטת הליכי אכיפה מזה שלושה עשורים ויותר.

 

25.  נטען עוד כי בית המשפט קמא התעלם מההשלכות של צו ההריסה על חברי הקהילה, ולא נתן משקל לבחינת האינטרס האישי ביחס לכל מבנה ומבנה.

 

26.  לטענת המשיבים, בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להליך ההסדרה המתקיים בימים אלה. נטען כי ככל שהאופק התכנוני ריאלי וקרוב יותר - אזי התוחלת שבעניין הציבורי בהריסת המבנים - פוחתת. נטען כי הכפר האקולוגי "כליל" עבר הליכי הסדרה ואף אושרה לו תכנית מתאר. המשיבים, הסיקו מכך כי אין למדינה עניין בהריסת קהילות אקולוגיות הבנויות על קרקע פרטית. הקהילה נוקטת במאמצי הסדרה משמעותיים. אין לנקוט בצעד קיצוני של הריסת המבנים, תוך גרימת נזק בלתי הפיך למשפחות רבות.

 

27.  לטענת המשיבים, בית המשפט נמנע מלבחון ביחס לכל מבנה ומבנה אם אכן מדובר ב"עבודה אסורה". נטען כי לא הוצגו ראיות פרטניות לגבי כל מבנה ולא הוכח כי כל אחד מהמבנים הנזכרים בבקשה - הוקם תוך ביצוע "עבודה אסורה". המערערת כרכה בהליך אחד עשרות מבנים אלא שאין התייחסות למיקום מדויק של כל מבנה, לחומרים ממנו נבנו, לשטח העבודה האסורה וכו'. היה על בית המשפט קמא לערוך בירור ודיון ביחס לכל מבנה, בין היתר נוכח טענת המשיבים כי חלות בעניינם תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר). אף חוות הדעת עליה הסתמך בית המשפט קמא, שהוגשה מטעם המערערת - מתייחסת באופן כללי למצב התכנוני של האזור, ואינה מתייחסת באופן פרטני לכל אחד מהמבנים המתוארים בבקשה. מכאן, שגם חוות דעת זו אין בכוחה להוות ראיה לקיומה של "עבודה אסורה". אף המפקח מטעם המערערת אישר בעדותו בבית המשפט קמא כי המבנים במקום בנויים מבניה קלה וכי אין במקום פריסה של צנרת ביוב או חשמל. בכך, לטענת המשיבים, די כדי להביא 'ראשית ראיה' לקיומן של תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), ועל המערערת מוטל הנטל לשכנע כי תקנות אלו אינן חלות בענייננו.

 

28.  לטענת המשיבים, בית המשפט שגה בקביעתו כי קיים קושי באיתור מבצעי העבודה האסורה. מדובר בקרקע מוסדרת, ובעלי הזכויות בה רשומים בפנקס המקרקעין. חלק מהבעלים הרשומים אף התייצבו להליך והגישו תצהירים. לא נעשו מאמצים ראויים על ידי המערערת לאתר את מבצעי העבודה, ורשויות האכיפה ביצעו פעולות מינימליות כדי לנסות ולהיכנס לגדרי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה.

 

29.  המערערת טוענת בתשובה כי ייעוד המקרקעין הוא יער לטיפוח, וכי אין כל אפשרות שישמש למגורים. מגורים ביער משאירים חותם שלילי על הטבע ועל הסביבה, ודי בעיון בתמונות שצורפו לדו"חות הפיקוח כדי ללמד על ההשפעה השלילית של השימוש המבוצע במקרקעין על היער. מגורי המשיבים במקרקעין פוגעים ביער, ולעניין זה הפנתה המערערת לתמונות המתעדות חניית כלי רכב ואשפה במקום. המערערת סבורה כי אין כל ממש בטענת המשיבים, לפיה הבנייה במקום אינה מהווה מכשול או מטרד.

 

30.  לטענת המערערת, אין לדון כלל בטענות המשיבים בדבר קיומו של אופק תכנוני, שכן טענה זו לא נטענה בבית המשפט קמא, ואין מקום להעלותה בשלב הערעור. דין הטענה להידחות אף לגופה שכן על פי חוות דעת האדריכל ירון טוראל - המבנים הוקמו על מקרקעין בייעוד של "יער לטיפוח" ועל כן אין בנמצא תכנית אשר בכוחה להכשיר את הבניה. חוות הדעת לא נסתרה על ידי ההגנה. העובדה כי מדובר במבנה שאינו מתאים כלל לייעוד הקרקע - מקיימת את התנאי של "אינטרס ציבורי" המצדיק את הריסת המבנים. הדברים מתחדדים נוכח היקף הבניה, אשר בהתאם לפסיקה - עצם העובדה כי מדובר במספר לא מבוטל של מבנים - עשויה לבדה להיחשב ל"אינטרס ציבורי" המצדיק את צו ההריסה.

 

31.  אין ממש בטענות המשיבים בדבר שיהוי, ובעניין זה מפנה המערערת לתשובת המשיבים בבית המשפט קמא, לפיה הרוב המכריע של המבנים מושא הבקשה הוקמו או הוקמו מחדש או שופצו לפני שנים ספורות. מכאן, שפעולות האכיפה בוצעו על ידי המערערת סמוך לגילוין, בשנת 2015 ובסמוך למועד בנייתם של מרבית המבנים הנזכרים בבקשה. פעולות האכיפה התארכו על פני שנתיים בשל חוסר שיתוף פעולה מצדם של המשיבים.

 

32.  נטען, כי האינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי של המשיבים, אשר בחרו לקחת את החוק לידיהם, ופוגעים ביער תוך שהם מתהדרים בסיסמאות בדבר טיפוחו.

 

33.  לטענת המערערת, עלה בידה להוכיח כי המבנים מושא בקשתה - הן בגדר "עבודה אסורה". אמנם, מדובר במבנים צנועים שאינם מחוברים לתשתיות חשמל, מים וביוב. עם זאת, המבנים מצריכים קבלת היתר. מהתמונות שצורפו לבקשה עולה כי מדובר במבנים שנבנו בלב היער, הם עומדים על תילם מספר שנים ומתקיים בעניינם יסוד הקביעות שכן אין בכוונת המשיבים לפנות אותם. על פי המצב התכנוני החל על המקרקעין, ייעוד המקרקעין הוא ליער טבעי לטיפוח. אין כל תכנית מאושרת שניתן מכוחה להוציא היתרי בנייה, ומתשובות המערערים עצמם ברי כי המבנים משמשים אותם למגורים.

 

34.  עוד טוענת המערערת כי עלה בידה להוכיח שלא ניתן היה בשקידה סבירה לאתר את מבצעי העבודה האסורה. מטעם המערערת הוגשו לבית המשפט קמא מספר דו"חות של המפקח, בדבר ביקורים שערך במקום בשנים 2015-2016. אלו מלמדים על התנהלות שיטתית של המשיבים, אשר ברחו כשראו את המפקח, או נמנעו מלשתף איתו פעולה, וטענו כי אין להם כל קשר לבניה.

 

35.  ב"כ הצדדים הרחיבו וחידדו את טיעוניהם בדיון שהתקיים בעל פה.

 

דיון והכרעה:

 

36.  לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים נחה דעתי כי דין שני הערעורים - להידחות.

 

ערעור המדינה - עפ"א 55158-12-24

 

37.  אין מחלוקת כי מבנה מס' 21 הוא אחד המבנים המפורטים בבקשה המקורית שהגישה המערערת, שם הוא מתואר כ"מבנה מבניה קלה בשטח של כ- 36 מ"ר, נ.צ. 764267/220468" [סעיף ג.2.יא לבקשת המערערת שהוגשה לבית המשפט קמא].

 

38.  אלא שביום 15.5.22 הודיעה המערערת לבית המשפט קמא כי "ביום 17.4.21 אירע אסון כבד, כאשר שריפה שפרצה במבנה כילתה אותו כליל, כל זאת כאשר בתוך המבנה שהתה מספר בת מספר נפשות, הכוללת זוג הורים וילדים". נוכח האמור, הודיעה המערערת כי יש להסיר את מבנה 21 מרשימת המבנים הכלולים בבקשה. בהחלטה מיום 30.5.22 נעתר בית המשפט קמא לבקשה זו.

 

39.  לטענת המערערת, למעלה משנה לאחר מכן, בחודש יולי 2023, נערכה בדיקה חוזרת בה התברר כי המבנה אשר בו פרצה הדליקה - אינו נמנה על מי מהמבנים מושא ההליך, וכי מבנה מס' 21 - עומד על תלו ללא פגע. הודעה בעניין זה הוגשה לבית המשפט קמא ביום 12.7.23, ובית המשפט התבקש לתקן את הבקשה למתן צו הריסה, ולהוסיף בשנית את מבנה מס' 21 לרשימת המבנים לגביהם מתבקש מתן צו הריסה. בית המשפט קמא הורה כי בקשת המערערת תידון בפתח הישיבה הקרובה. הלכה למעשה, התקיימה ישיבה ביום 16.7.23, וישיבה נוספת ביום 26.6.24. בשתי הישיבות - לא נדונה בקשת המערערת, לא התבקשה תגובת המשיבים, ולא ניתנה החלטה בעניין.

 

40.  סיכומי הצדדים בכתב הוגשו במהלך חודש יולי 2024. אף בסיכומים אלו לא התייחסה המערערת למבנה 21, ולא ביקשה כי תינתן החלטה בבקשתה להחזיר את המבנה אל רשימת המבנים לגביהם מתבקש צו ההריסה.

 

41.  מקובלת עלי טענת המערערת, כי בית המשפט קמא, ככל הנראה בהיסח הדעת, החליט בבקשת המערערת למתן צו הריסה - מבלי שהכריע תחילה בבקשת המערערת לתקן את הבקשה ולהחזיר את מבנה מס' 21 לרשימת המבנים אשר לגביהם מתבקש צו ההריסה. ואולם, בעת שניתנה החלטת בית המשפט קמא ביחס לבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה - נגרע חלקו של מבנה מס' 21 מרשימת המבנים. דומה הדבר לכתב אישום הכולל 10 אישומים. בתחילת ההליך מבקשת המאשימה למחוק את אחד האישומים, ובעיצומו של הליך שמיעת הראיות - מבקשת פעם נוספת לתקן את כתב האישום ולהחזיר את האישום שנמחק אל כתב האישום. ברי כי כל עוד לא נעתר בית המשפט לבקשה זו, הרי שהכרעת הדין אינה יכולה לדון ולהתייחס לאישום שנמחק, ולמעשה לא התקיים כל הליך ביחס לאותו אישום.

 

42.  ויודגש: ההחלטה המוחקת את מבנה מס' 21 ניתנה כשנתיים ומחצה לפני הכרעת בית המשפט קמא בבקשת המערערת למתן צו הריסה. במהלך תקופה זו נמשכה שמיעת הראיות, הוגשו סיכומים ונשמעו טיעונים - כל זאת מבלי שהמבנה נכלל ברשימת המבנים הנדונים להריסה.

 

43.  לטעמי, לא ניתן עתה, בהינף קולמוס, לקבל את הערעור וליתן צו הריסה ביחס למבנה זה, מבלי שאפילו ניתנה למשיבים הזדמנות למסור את עמדתם ביחס לבקשה להחזיר את מבנה 21 לרשימת המבנים הנדונים להריסה. ממילא, הצדדים לא טענו דבר וחצי דבר ביחס למבנה זה במסגרת טיעוניהם, ואף החלטת בית המשפט קמא אינה מתייחסת למבנה זה - במישרין או בעקיפין.

 

44.  מקובלת עלי טענת המשיבים, ולפיה מאז שהוסר מבנה 21 מרשימת המבנים הנדונים להריסה - התקיימה כמות לא מבוטלת של ישיבות הוכחות, ומשכך, הרי שלא ניתן לומר כי ההליך המשפטי בנוגע לבקשת המערערת למתן צו הריסה - התקיים גם בעניינו של מבנה זה. לטעמי, לא ניתן להחיל, רטרואקטיבית, את הליך שמיעת הראיות והטיעונים ביחס ליתר המבנים - ולקבוע כי הם חלים כולם גם על מבנה מס' 21.

 

45.  משנגרע מבנה מס' 21 מרשימת המבנים מושא בקשתה של המערערת למתן צו הריסה - פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה מחודשת ביחס למבנה זה. אולם לא ניתן לתקן את הפגם בדיעבד, להוסיף את המבנה לרשימת המבנים שבהחלטת בית המשפט קמא, ומבלי שנשמע כל טיעון המתייחס למבנה זה - ליתן בעניינו צו הריסה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה.

 

46.  אשר על כן - אני דוחה את הערעור, ככל שהוא מתייחס למבנה מס' 21.

 

47.  אף ביחס לטענות המדינה בדבר המועד שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא לביצוע צו ההריסה - סבורני כי דינן להידחות. בית המשפט קמא קבע בסעיפים 32-33 להחלטתו, כי הוא נעתר לבקשה להוצאת צו הריסה לי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אך כיוון שמרבית המבנים משמשים למגורים ועל מנת לאפשר למשיבים פרק זמן ריאלי להתארגנות - הרי שניתן יהיה לבצע את ההריסה בחלוף 6 חודשים ממועד מתן ההחלטה.

 

48.  ראשית יצוין, כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, אשר היגיון בצידה. ר' למשל עתפ"ב (מחוזי- ב"ש) 31739-07-25 אבו פריח נ' מדינת ישראל (15.7.25), שעניינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בעניין עיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי - לאחר שצו ההריסה הפך לסופי. החשוב לענייננו, הוא כי לכתחילה קבע בית משפט השלום כי התקיימו תנאי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, ניתן צו הריסה, אך על מנת לאפשר התארגנות - נקבע כי הצו ייכנס לתוקף תך 6 חודשים.

 

49.  שנית, וזה לטעמי העיקר: במסגרת סמכותו הטבועה, רשאי בית המשפט, המורה על ביצוע פעולה כלשהי (צו הריסה, תשלום קנס, חיוב בפיצוי, הפקדת רישיון נהיגה או התייצבות לריצוי עונש מאסר) - לקבוע את המועד לביצוע אותה פעולה. מועד זה, כל עוד לא קבע בית המשפט קמא אחרת - אינו מהווה "עיכוב ביצוע" של צו ההריסה, ותנאי סעיף 265ט' לחוק התכנון והבניה אינם חלים עליו.

 

טענת המערערת, לפיה קביעת המועד הראשוני לביצוע הפעולה מהווה עיכוב ביצוע של הצו, וכי קביעה זו כפופה לתנאי סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה - מוקשית בעיניי. קבלת טענה זו משמעותה, כי מקום בו לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 254ט'(ד) הרי שמרגע מתן ההחלטה בדבר צו הריסה - לא זכאי המתנגד לצו אף לא לדקה אחת של חסד, ואף לא לשעה אחת לשם התארגנות. דומני כי המערערת לא הייתה מחזיקה בעמדה כה נוקשה, ולא הייתה טוענת שבית המשפט קמא שגה - לו, למשל, היה קובע בהחלטתו פרק זמן בן 21 יום לצורך התארגנות לקראת ביצוע ההריסה.

 

50.  שלישית, גם מבחינה לשונית, סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה אינו חל על החלטת בית המשפט קמא. סעיף 254ט(א) קובע כי: "בעל זכות לגבי מקרקעין שניתן לגביהם צו מינהלי... או צו שיפוטי לפי פרק זה... רשאי לבקש מבית המשפט ... לעכב את ביצוע הצו כאמור". בהמשך נקבעו הוראות לגבי הערכאה המוסמכת והשיקולים שעל בית המשפט לשקול בעניין זה. אלא שבענייננו - המצב שונה. אין המדובר במצב שבו נקבע בהחלטה קודמת מועד לביצוע ההריסה, והמשיבים פנו לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע הצו. כמבואר לעיל - בית המשפט קבע, בד בבד עם מתן צו ההריסה, את המועד בו תיכנס החלטתו לתוקף. מכאן, שאין המדובר בהחלטה בבקשה לפי סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה, וממילא הוראות סעיף זה לא חלות על קביעת בית המשפט קמא בדבר המועד לביצוע ההריסה.

 

51.  אוסיף, כי פרשנות המשיבים את הוראת סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה - מקובלת עלי. תכליתו של סעיף זה היא לשים קץ לנוהג שהפך לחזון נפרץ טרם תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, ובמסגרתו הוגשו לבית המשפט פעם אחר פעם בקשות להאריך את המועד לביצוע צווי ההריסה כאשר עצם ביצוע ההריסה - אינו שנוי במחלוקת. לצורך כך הגביל המחוקק, בסעיף 254ט את שיקול דעתו של בית המשפט. ואילו ענייננו שונה - כמפורט לעיל.

 

52.  סיכומו של דבר - גם בעניין ערעור המדינה בכל הנוגע למועד כניסת צו ההריסה לתוקף - לא מצאתי ממש בערעור, ולטעמי דינו להידחות.

 

עפ"א 51593-12-24 - ערעור המשיבים

 

53.  אף לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, בכל הנוגע לקביעתו כי התקיימו בענייננו הוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה.

 

54.  אבהיר תחילה - החלטת בית המשפט קמא יסודית, מנומקת ומפורטת. בית המשפט הקדיש זמן ומשאבים לשמיעת טענות הצדדים, שמע עדים ומומחים, ביקר במקום והתרשם באופן בלתי אמצעי מהקהילה ומסביבתה, כמו גם מהעבודה האסורה מושא החלטתו. אף סיכומי טענות הצדדים לא הותירו אבן לא הפוכה. קביעות בית המשפט קמא מבוססות בראש ובראשונה על התרשמותו מהעדים שנחקרו לפניו. כך למשל התרשם מעדותם של המשיבים (ותושבים אחרים בקהילה שהעידו בבית המשפט קמא) בכל הנוגע להימנעותם השיטתית משיתוף פעולה, כמו גם מהמאמצים שהשקיעה רשות האכיפה לאתר את מקימי המבנים ואת המשתמשים בהם.

 

55.  כידוע, על פי ההלכה הפסוקה, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות, ומקום בו ממצאי הערכאה הדיונית אינם עומדים במבחני השכל הישר, מופרכים על פניהם, או כאשר אין לעובדות שנקבעו בסיס בחומר הראיות [השווה רע"פ 372/17 ח'ורי נ' מדינת ישראל (18.1.17)]. החלטת בית המשפט קמא אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בקביעות אלו. אף לגופו של עניין, סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא - לא בניתוח הוראות הדין הרלבנטיות ולא ביישום העובדות בענייננו.

 

56.  כידוע, לאחר תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, תחומה הסמכות למתן צו הריסה ללא הליך פלילי - בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה, לפיו:

"239. (א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד במתן הצו ומתקיים אחד מאלה:

(1) לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה;

(2) לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה;

(3) לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה;

(4) מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה;

(5) התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'."

 

57.  מכאן, שבהתאם לדרישות סעיף 239 הנ"ל, על מנת לעמוד בתנאי הסף לצו הריסה שיפוטי - יש להוכיח כי בוצעה 'עבודה אסורה', כי קיים 'עניין ציבורי מיוחד' במתן הצו, וכן כי מתקיים לפחות אחד התנאים המפורטים בס"ק (1) עד (6).

 

58.  תכליתו של סעיף 239 הנ"ל זכתה לפרשנות מאת בית המשפט העליון עוד בטרם תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, בנוסחו הקודם של הסעיף (סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, דאז). הובהר, כי בליבת האכיפה של הסעיף לא מצויה ענישת המתנגד להריסה, אלא החשיבות הציבורית שבהריסת המבנה, חרף הפגיעה בזכויות בעל הנכס [ר' למשל ע"פ 8338/09 כדר נ' מדינת ישראל (31.10.2010)]. סעיף זה נועד כדי להתגבר על מקרים בהם אכיפה פלילית אינה אפשרית, ובית המשפט העליון קבע כי על בתי המשפט לתת יד לרשויות כדי "שההפקרות לא תשרור, וכדי להבטיח שמרשת האכיפה המעשית לא יחמוק מבנה שלגביו ישנה "יתמות" אכיפתית..." [רע"פ 3072/11 קרבסי נ' מדינת ישראל (27.4.11)].

 

59.  בענייננו, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, לפיה התנאי הראשון - קיומה של "עבודה אסורה" - מתקיים. המדובר במקרקעין אשר ייעודם 'יער טבעי לטיפוח'. ייעוד זה אינו מאפשר בניה למגורים. בעניין זה הסתמך בית המשפט קמא בין היתר על עדותו של האדריכל טוראל, לפיה גם בעשר השנים הקרובות לא ניתן יהיה לקבל היתרים להקמת מבנים במקרקעין מושא הליך זה. למעשה, לא הובאה על ידי מי מהמשיבים כל ראיה הסותרת קביעה זו.

 

60.  אף אין ממש בטענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא דן והכריע ביחס לכל אחד מהמבנים בנפרד. בית המשפט קמא ציין כי לתצהירו של המפקח לטמן צורפו מסמכים ביחס לכל אחד ואחד מהמבנים מושא הבקשה. הוא הדין ביחס לדו"חות הפיקוח והתמונות. מנגד, לא הועלתה כל טענה ביחס למבנה מסוים כי קיים בעניינו היתר כדין. אף לא חלה על המקרקעין תכנית מפורטת כלשהי, נוכח מיקומם. על פי חוות דעתו של האדריכל טוראל - התכניות אשר חלות על המקרקעין אינן מאפשרות הקמת מבנים למגורים. חוות דעת זו לא נסתרה בראיה כלשהי מטעם המשיבים. למעשה, גם המומחה מטעם המשיבים מר שנהר, אישר בעדותו כי במקרקעין לא ניתן לבנות ולגור בהתאם לתכנית מאושרת.

 

61.  די באמור כדי להוליך למסקנה, לפיה קביעת בית המשפט קמא כי הוכח לפניו קיומו של התנאי הראשון בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה (לפיו המבנים מושא הצו מהווים "עבודה אסורה") - בדין יסודה.

 

62.  אשר לתנאי השני - קיום אחת החלופות הקבועות בסעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, הרי שבית המשפט קמא מצא כי התקיים בענייננו התנאי הקבוע בסעיף 239(א)(1) - לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה. יש לזכור בהקשר זה: התנאי הקבוע בסעיף 239(א)(1) לחוק מחייב את המערערת לפעול "בשקידה סבירה" על מנת לאתר את האדם שביצע את העבודה האסורה. אין חובה לפעול בכל דרך אפשרית ואין לחייב את הרשות להשקיע תעצומות ומשאבים בלי גבול. מאידך, ברי כי לא די בהדבקת הזמנה לחקירה על מנת שהמערערת תצא ידי חובתה. על הרשות להצביע על מאמצים שנעשו לאיתור מבצע או מבצעי העבודה. נראה כי אין לקבוע רשימה סגורה של פעולות איתור שכאלה, וכל מקרה ייבדק על פי נסיבותיו.

 

63.  בענייננו, נתן בית המשפט דעתו לביקורים שנערכו במקום, זימונים לחקירה - אשר לא זכו לשיתוף פעולה מצד מי מהמשיבים או יתר התושבים בקהילה. בהקשר זה, ר' למשל דו"חות שנערכו על ידי המפקח ואשר מתעדים ביקורים שערך במקום בין השנים 2015-2016 (פירוט הדו"חות מפורט בסעיף 68 לתגובת המערערת לערעור המשיבים). עוד התרשם בית המשפט קמא מעדותו של המפקח באשר לאותם ביקורים שערך במקום, המלמדים על חוסר שיתוף הפעולה של התושבים. בית המשפט קמא אף התרשם בעצמו מעדויות של המשיבים ושל תושבים אחרים. מסקנת בית המשפט כי תנאי זה התקיים בענייננו - מקובלת עלי, היא מבוססת על התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהעדויות שנשמעו בפניו, ולא מצאתי עילה להתערב בהתרשמות זו. הרושם המתקבל, למקרא העדויות, הוא כי מדובר ב"התחמקות קולקטיבית ומאורגנת" במסגרתה נמנעו המשיבים מלהזדהות בפני המפקח בעת ביקוריו במקום, ונמנעו מלהיענות לזימונים שקיבלו לחקירה. בנוסף, דומה כי אין ראיה טובה יותר מאשר עצם העובדה, כי המשיבים אינם מתכחשים לעובדה כי הם מתגוררים במקום, מתנגדים לביצוע צו ההריסה - אולם עד לרגע זה איש מהם לא נטל אחריות לבניית מי מהמבנים ולביצוע העבודה האסורה.

 

64.  ייתכנו כמובן מקרים בהם על פני הדברים יעלה, כי ניתן לאתר את מבצע העבודות האסורות בביצוע פעולות אכיפה פשוטות וקלות ליישום. אלא שבענייננו - אלו אינם פני הדברים. אני סבור לפיכך כי לא נפלה טעות בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה התקיים התנאי הקבוע בסעיף 239(א)(1) לחוק התכנון והבניה, שכן לא עלה בידי המערערת לאתר בשקידה סבירה את מבצעי העבודה האסורה.

 

65.  ואילו בעניין התנאי השלישי הקבוע בסעיף 239 הנ"ל - קיומו של "עניין ציבורי במתן הצו" נזכיר את שנקבע ברע"פ 6136/12 בן זקן נ' מדינת ישראל (4.9.12): מקום בו מדובר בבניה בלתי חוקית, הרי שההריסה היא הכלל, והימנעות מהריסה הוא החריג.

 

66.  אשר לנטל המוטל על המדינה להוכחת התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה, הרי שעיון בפסיקה מעלה כי ייתכנו מקרים בהם השיקולים התומכים במתן הצו - מתחדדים מנסיבות המקרה. במצבים מסוג זה - הנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל. שיקולים ומקרים אשר בכוחם להוות "עניין ציבורי מיוחד" הם שיקולים כלליים (כגון - מניעת אנדרלמוסיה שיוצרת בניה בהיקף רחב ללא היתר; בניה המהווה מטרד, בניה בתוואי דרך או בניגוד לתכנית אשר מעכבת יישום פרויקט אחר שתוכנן, בניה הטומנת סיכון בטיחותי). כך גם במקרה של בנייה בהיקף רחב ללא היתר, במקרקעין אשר ייעודם שטח ציבורי פתוח - נקבע בפסיקה כי מדובר במקרה המקים 'עניין ציבורי מובהק' [השווה רע"פ 8309/07 עבאסי נ' מדינת ישראל (29.11.07)].

 

 

67.  בענייננו, כאמור, קבע בית המשפט קמא כי האינטרס הציבורי המיוחד עולה נוכח העובדה כי מדובר בבניה נרחבת של מבנים רבים, אשר הפכו את המקום לישוב קטן - כל זאת ללא היתר, על קרקע המיועדת ליער לטיפוח, וללא אופק תכנוני כלשהו.

 

לטעמי, קביעה זו בדין יסודה, ואין כל מקום להתערב בה או לשנותה.

 

ייתכן, כי בחינת כל מבנה לבדו עלולה לטעת את הרושם כי מדובר בעבודה אסורה בהיקף צנוע, ללא חיבור לרשת ביוב וחשמל, ותוך שימוש בחומרים "אקולוגיים". אלא שלא ניתן להתעלם מהתמונה הכוללת, ולפיה מדובר בקהילה שלמה, על כל המשתמע מכך לעניין ההשלכה של מגורי קבע של חבריה במקום המיועד לנוף חורש, ללא מגורים. עם כל ההבנה, ואולי גם האמפטיה, לרצונם של חברי הקהילה "להתמזג ולהיטמע" בנוף החורש הקיים - מדובר בהתיישבות שאינה עולה בקנה אחד עם ייעוד המקרקעין: "יער לטיפוח". נוף החורש, מעצם טיבו וטבעו, אינו כולל נוכחות אנושית קבועה הכוללת מבנים של קבע, מערכת דרכים ושבילים, חניה קבועה של כלי רכב, ועוד.

 

68.  הדגש, לטעמי, אינו בשאלה אם תושבי הקהילה מקיימים במקום פעילות פנאי תמורת תשלום אם לאו. הדגש הוא השפעת החותם האנושי של פעילות שכזו, ביחד עם נוכחותם הקבועה של תושבי הקהילה במקום, על נוף החורש ועל התכלית שלשמה הוגדר מלכתחילה ייעוד המקרקעין כ"יער לטיפוח".

 

69.  ייעוד מקרקעין כ"יער לטיפוח" אינו מתיישב עם מגורי קבע במקום, של קהילה שלמה. ערכי הטבע העומדים בבסיס הגדרת החורש במקום כ"יער לטיפוח" - נפגעים מעצם נוכחותה הקבועה של קהילה שלמה. אף אם כוונותיהם של המשיבים טובות, ועם כל ההבנה לרצונם לקיים במקום קהילה אקולוגית - התמונה המצטיירת מהדו"חות של ביקורי המפקחים במקום - מלמדת כי נוכחותם הקבועה של המשיבים ומגורי הקבע שלהם במקום - אינה יכולה להיחשב כעולה בקנה אחד עם טיפוח נוף החורש [ר' בהקשר זה, ולשם הדוגמה בלבד, את התמונות שצורפו לסעיף 12 ולסעיף 33 לתגובת המערערת לערעורם של המשיבים].

 

זאת ועוד: "יער" או "נוף חורש" הם מושג רחב יותר ממספר העצים הנטועים בקרקע. מדבר במערכת אקולוגית שלמה, הכוללת גם אדמה, מים וסלעים, צמחיית בר ובעלי חיים - וזיקות גומלין ביניהם. נוכחות קבועה של קהילה שלמה - והתבססותם במקום תוך בנייה של בתי מגורים, הכשרה של מערכת שבילים וחיים במקום - משליכה על האיזון האקולוגי במקום, פוגעת בייעוד הקרקע וסותרת את עצם תכליתו של המושג "יער טבעי לטיפוח".

 

70.  עוד יובהר - לעת הזו לא קיימת כל תכנית מאושרת שניתן מכוחה להוציא היתרי בניה אשר יכשירו בדיעבד את העבודות האסורות. וכפי שעלה גם מעדותו של המומחה מטעם המערערת (אשר לא נסתרה) - היתרים שכאלה אף אינם צפויים להינתן בעשור הקרוב (בהקשר זה גם לא עלתה טענה בדבר קיומו של "אופק תכנוני בהישג יד" במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ולא מצאתי מקום לדון בטענה זו, לראשונה, במסגרת ההליך שלפניי).

 

71.  לסיכום נקודה זו: בדין קבע בית המשפט קמא כי בעניין הבקשה שלפניו התקיים התנאי בדבר קיומו של "עניין ציבורי מיוחד" המצדיק היענות לבקשת המערערת ולמתן צו הריסה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה.

 

72.  הוא הדין ביחס לקביעת בית המשפט קמא, אשר דחה את טענת המשיבים לשיהוי בפעולת הרשות. כפי שהובהר במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא - חלק מהמבנים הוקמו גם בין השנים 2015-2016, היינו בעת ביצוע פעולות של המערערת לחקירה ולאכיפה, ומכאן שהמערערת לא השתהתה יתר על המידה בביצוע פעולות האכיפה בתיק זה. מכל מקום, ונוכח היקף העבודות האסורות, מידת אי החוקיות, ייעוד הקרקע והיעדרו של אופק תכנוני שבכוחו להכשיר את העבודות האסורות - הרי שגובר משקלו של האינטרס הציבורי באכיפה ובהריסת המבנים, וזאת אף אם היה ממש בטענת המשיבים בדבר שיהוי בהתנהלות רשויות האכיפה.

 

סוף דבר:

73.  נוכח האמור לעיל, אני סבור כי לא קמה עילה להתערב במי מקביעות בית המשפט קמא. דין שני הערעורים להידחות, וכך אני מורה.

 

74.  על מנת לאפשר למשיבים התארגנות טרם ביצוע צווי ההריסה, אני קובע כי ניתן יהיה לבצע את צווי ההריסה בעוד 3 חודשים מהיום.

 

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום, כ"ח כסלו תשפ"ו, 18 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.