6. על פי הודאת בעלה של המשיבה, הוא הורשע במיוחס לו בכתב האישום, וביום 16.9.24 נגזר דינו.

7. בעניינה של המשיבה, היא הופנתה לקבלת תסקיר שירות מבחן טרם שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, אשר יתייחס בין היתר לשאלת הימנעות מהרשעת המשיבה.

8. תסקיר שירות המבחן התקבל ביום 19.6.24, ובדיון מיום 24.2.25 החלו להישמע טיעוני המערערת בשאלת הימנעות מהרשעת המשיבה. כן הוגשו טיעונים בכתב לעונש מטעם המערערת. בית המשפט מצא מקום להפנות את המשיבה לקבלת תסקיר משלים, אשר יבחן פעם נוספת את נסיבות ביצוע העבירות על ידה וכן יתייחס למידת האחריות והפנמת העבירות מצידה של המשיבה. ביום 21.5.25 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן, וביום 26.5.25 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש.

9. מהתסקיר מיום 19.6.24 עולה כי המשיבה עובדת כמהנדסת עיריית טמרה, אקדמאית (בעלת תואר בהנדסה אזרחית, והכשרה כשמאית מקרקעין ובתחומים נוספים). שירות המבחן התרשם כי המשיבה נוטלת אחריות פורמלית לביצוע העבירות אך טענה כי לא הייתה מעורבת בביצוע העבודות בנכס, וכי ניהולן בוצע על ידי בן הזוג. נטען כי המשיבה לא הייתה מודעת לכך שהעבודות בוצעו שלא כחוק. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון נמוך להישנות עבירות דומות בעתיד, והמליץ להימנע מהרשעתה של המשיבה.

10. גם בתסקיר משלים מיום 21.5.25 עמדה המשיבה על כך שלא הייתה מעורבת באופן ישיר בהליך הבניה, ואף טענה כי לאחר קבלת הצו ביקשה מבעלה להפסיק את העבודות האסורות על פי צו. להבנתה - נמשכו עבודות שאינן דורשות היתר בלבד. שירות המבחן התרשם כי ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע עבור המשיבה, כי היא נעדרת דפוסים עברייניים באישיותה - ושב על המלצתו להימנע מהרשעה ולהסתפק בענישה חינוכית בדמות עבודות לתועלת הציבור.

11. בפתח הדיון מיום 26.5.25 ביקשה ב"כ המאשימה להגיש תגובה נוספת בכתב, לבקשת המשיבה להימנע מהרשעתה, וזאת בהמשך לתסקיר המשלים שהתקבל מאת שירות המבחן. לטענת המאשימה, לא חל שינוי מהותי בתסקיר המשלים, ועולה ממנו כי המשיבה מגלה קושי בנטילת אחריות מלאה על הפרת הצו שנמסר לידיה, וכי עמדתה כלפי העבירות עדיין נשענת על מנגנוני הצדקה והאשמה כלפי אחרים. המאשימה עמדה על חומרת העבירות, ועל משנה החומרה הנעוץ בכך שהמשיבה מכהנת כמהנדסת עיר, ובעלת תפקיד בכיר האמונה על שמירת החוק בתחום דיני התכנון והבניה. מעמדה הציבורי מטיל עליה רף גבוה של ציות לדין ומתן דוגמה אישית. נטען כי קיים פער לא מוסבר בין העולה מהתסקירים לבין המלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעת המשיבה. לא ניתן לקבל את ניסיון המשיבה לטשטש את אחריותה, ונטען כי קבלת בקשת המשיבה להימנע מהרשעה - תעביר מסר ציבורי שגוי. נטען עוד כי עניינה של המשיבה אינו מצדיק סטייה מהכלל, והדברים נכונים באופן מיוחד מקום בו נאשם אינו נוטל אחריות מלאה למעשיו.

12. מנגד טען ב"כ המשיבה כי המשיבה ובעלה נורמטיביים ובעברם פעילות ציבורית ומקצועית ענפה. המשיבה שימשה עשרות שנים בתפקידים ציבוריים בכירים ותרמה רבות לחברה ולקהילה. עוד עמד הסנגור על האילוצים שבגינם עלה צורך דחוף בביצוע עבודות הבניה, להכשרת הבית למגורים. נטען כי בעלה של המשיבה, עו"ד ובעלים של חברת בנייה, קיבל אחריות מלאה על ביצוע העבודות. לא מדובר בבניה שהופק ממנה רווח, אלא בהכשרת גישה לדירה, אשר ללא ביצועה המשיבה לא הייתה יכולה להתגורר בבית. נטען כי הרשעת המשיבה עלולה לפגוע במשיבה ובכהונתה בתפקידים ציבוריים. נטען בנוסף כי הסיכון להישנות עבירות - אפסי, וכי באיזון בין האינטרס הציבורי ונסיבותיה האישיות של המשיבה - נוטה הכף לטובת אי הרשעתה בדין (עוד הוגשו על ידי ב"כ המשיבה מסמכים בנוגע למצבה הרפואי של המשיבה).

13. אף בעלה של המשיבה נשא דברים, והסביר את הנסיבות שהביאו אותו לבצע את העבירות. הלה ציין כי המשיבה לא הייתה מעורבת בביצוע העבודות, כי הוא סיבך במעשיו את עצמו ואת המשיבה, וכי הוא זה שנושא באשמה.

14. המשיבה, בדברה האחרון מסרה כי לא הייתה מעורבת בביצוע העבודות, וכי היא עסוקה בתפקידה הציבורי, ובנוסף פעילה במספר ארגונים, גם בהתנדבות. המשיבה מסרה כי בכל התקופה בה בוצעו השיפוצים במבנה - היא לא הגיעה למקום, וסמכה על בעלה. כשנודע לה על ביצוע העבירות - ביקשה מידית מבעלה כי יופסקו העבודות. לטענתה, היא אינה שותפה לביצוע העבירה.

15. ביום 7.7.25 נגזר דינה של המשיבה. בית המשפט קמא עמד על כך שדרך המלך היא הרשעה, והימנעות מהרשעה היא חריג, אם כי מקום בו מדובר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה, ניתן להחיל את ההלכות בעניין הימנעות מהרשעה - באופן גמיש יותר [רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי (10..13); להלן: עניין שבתאי].

16. בית המשפט קמא קבע, כי שיקומה של המשיבה עלול להיפגע פגיעה חמורה אם תורשע. מדובר בנאשמת נעדרת עבר פלילי, אשר הודתה בביצוע העבירות והביעה חרטה על ביצוען. מדובר בנאשמת בעלת השכלה אקדמאית המכהנת כמהנדסת העיר טמרה ושימשה בתפקידים ציבוריים בכירים. הרשעת המשיבה עלולה לפגוע בזכותה להחזיק ברישיון כמהנדסת, ואף בכהונתה בתפקידה כמהנדסת העיר ובתפקידים בכירים ציבוריים. עוד נתן בית המשפט קמא את דעתו לפגיעה המקצועית והפגיעה בדימוי המקצועי. נקבע, כי על פי ההלכה הפסוקה לא די באפשרות ערטילאית לפגיעה עתידית בשיקומו של נאשם, אלא יש להצביע על פגיעה משמעותית וקונקרטית. עם זאת, ניתן להחיל הלכה זו בגמישות רבה יותר נוכח העבירות מושא כתב האישום. נקבע בנוסף כי סוגית שיקומה של המשיבה אינה רלבנטית, שכן בעבירות אסדרתיות, במקרים רבים, הנאשמים העומדים לדין נעדרי מעורבות קודמת בפלילים. עוד נקבע כי המשיבה הייתה אחראית לביצוע העבירות מתוקף היותה הבעלים של הנכס, וכי מי שעסק בפועל בביצוע העבודות בנכס היה בעלה, הנאשם 1, אשר דינו כבר נגזר בשלב מוקדם יותר של ההליך. עוד נתן בית המשפט קמא דעתו לנסיבותיה האישיות של המשיבה, לרבות מצבה הרפואי. שירות המבחן התרשם כי ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע עבור המשיבה, התרשם כי קיים סיכון נמוך להישנות עבירות והמליץ להימנע מהרשעתה של המשיבה.

17. בית המשפט קמא אף מנה, כשיקול נוסף, את העובדה כי על פי תקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - תכנון ובניה) אשר נכנס לתוקף בחודש דצמבר 2018 - ניתן היה להטיל על המשיבה קנס מנהלי, ללא הרשעה. המאשימה אמנם בחרה להגיש כתב אישום ולא אפשרה למשיבה לבחור במסלול של קנס מנהלי ללא העמדה לדין. אולם העובדה כי ניתן היה לנקוט בדרך של הטלת קנס מנהלי, כתחליף להליך הפלילי - מוסיפה למכלול השיקולים המצדדים באי הרשעתה של המשיבה.

18. לעניין העבירות אשר המשיבה הודתה בביצוען - נקבע כי מדובר בעבירות אשר סיווגן, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות - מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי ביתר שיקולי הענישה. לעניין נסיבות ביצוע העבירה נקבע כי בעלה של המשיבה הוא מי שעסק בפועל בביצוע העבודות בנכס, ונראה כי המשיבה לא נכחה בשטח בעת ביצוע העבירות. אף הודגש כי הנאשמים הגישו בקשה להיתר תוך כדי ביצוע העבירות, ולא קפאו על שמריהם. היתר הבניה ניתן בתאריך 29.1.24. הגם שאין בכך כדי לפטור מאחריות בגין התקופה שקדמה למתן ההיתר, הרי שיש לראות בעצם מתן ההיתר כנסיבה מקלה.

19. נוכח האמור לעיל, ולאחר שבית המשפט קמא מצא כי התקיימו שני התנאים המנויים בהלכת כתב [ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337; להלן: הלכת כתב], נקבע כי יש לתת עדיפות לפן השיקומי/אישי. בית המשפט נמנע לפיכך מהרשעת המשיבה בעבירות בהן הודתה.

20. אשר לעונש הראוי למשיבה אימץ בית המשפט קמא את המלצת שירות המבחן ומצא מקום להטיל עליה עבודות לתועלת הציבור, לצד התחייבות כספית משמעותית. עם זאת נקבע כי יש לאמץ את ההמלצה באופן חלקי, ולהטיל על המשיבה עבודות לתועלת הציבור בהיקף נרחב יותר מזה שהומלץ על ידי שירות המבחן - וזאת על מנת שניתן יהיה לתת ביטוי לחרטת המשיבה גם בדרך של תרומה ומעשים. משכך, הוטל על המשיבה עונש של עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 500 שעות. עוד חויבה המשיבה לחתום על התחייבות כספית בסך 100,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות של ביצוע עבודה אסורה במקרקעין ואי קיום צו.

מכאן הערעור, אשר כאמור לעיל - מתמקד אך בשאלת אי הרשעתה של המשיבה.

21. בהודעת הערעור נטען כי בית המשפט קמא סטה מהעקרונות שנקבעו בפסיקה לעניין הימנעות מהרשעה. לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הימנעות מהרשעתה של המשיבה. לא הונחה תשתית מספקת לביסוס הטענה בדבר הנזק שייגרם למשיבה בעקבות הרשעתה. בנוסף, המשיבה התקשתה לקחת אחריות למעשיה, לא הפנימה את חומרת המעשים והעבירות. מנגד, העבירות שבביצוען הודתה המשיבה הן מהחמורות שבדיני התכנון והבניה. הן בוצעו תוך הפרה מודעת של צו הפסקה מנהלי. המניע לביצוע העבירות - כלכלי. נופך של חומרה נעוץ בכך שמדובר במי שנושאת בתפקיד ציבורי בכיר, האמון על אכיפת דיני התכנון והבניה, בהיותה מהנדסת העיר טמרה.

22. נטען בנוסף כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לערכים הציבוריים המוגנים שנפגעו ממעשי המשיבה ולעקרון השוויון בפני החוק והצורך בהרתעה אפקטיבית.

23. המערערת הדגישה כי את הבקשה הראשונה להיתר בניה הגישו המערערת ובעלה רק לאחר שכבר החלו בביצוע העבודות בפועל, ואת היתר הבניה הכולל את העבודות מושא כתב האישום - קיבלו רק ביום 5.6.2024, כשנתיים לאחר ביצוע העבודות האסורות והוצאת צו ההפסקה המנהלי. לא מדובר במחדל בשגגה, אלא בהתנהלות מושכלת ומודעת של המשיבה, בהיותה גורם מקצועי הבקיא בדין. נוכח העובדה כי המשיבה הפרה צו ביודעין, גובר האינטרס בהרשעתה בעבירות שבביצוען הודתה.

24. עוד טענה המערערת כי עיון בתסקיר שירות המבחן מיום 19.6.24 מלמד כי הוא אינו מצביע על נסיבות מיוחדות או חריגות. אדרבא, המשיבה מסרה לשירות המבחן מידע שאינו מדויק. כך למשל טענה כי לא הייתה מודעת לקיומו של צו ההפסקה (טענה זו הופרכה במהלך טיעוני הצדדים, שכן העתק הצו נמסר לידי המשיבה באופן אישי). אף במסגרת התסקיר המשלים עלה כי לטענת המשיבה, העבודות בוצעו בתחומים שאינם דורשים היתר. עובדות אלו מלמדות כי המשיבה אינה נוטלת אחריות של ממש על מעשיה. מסקנה זו מתחדדת נוכח התסקיר המשלים, אשר גם הוא מלמד על קושי בנטילת אחריות ובאופן מיוחד דברי המשיבה עצמה במהלך הטיעונים לעונש, שם טענה כי לשיטתה אינה שותפה לביצוע העבירה.

25. עוד לטענת המערערת, ומבלי להקל ראש בפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם למשיבה בשל הרשעתה, הרי שהיא אינה כה חמורה באופן המצדיק הימנעות מהרשעה. בנוסף, המשיבה לא הוכיחה כי הרשעתה עלולה למנוע ממנה לעבוד. לא הוכח היקף הנזק הנטען. בכל מקרה, היה מקום לאזן את הנזק שייגרם למשיבה בשל הרשעתה - מול הנזק לאינטרס הציבורי הטמון בהימנעות מהרשעה.

26. ביום 8.12.25 התקיים בפניי דיון במהלכו נשמעו טיעוני הצדדים.

27. ב"כ המשיבה טענה כי בעלה של המשיבה נטל על עצמו את האשמה כיוון שהוא זה שהיה מעורב בכל הליך ביצוע העבודות. המשיבה, בשל מצב רפואי - לא יכולה הייתה להגיע למקום ביצוע העבודות. נטען כי על בית המשפט להתחשב בכך שהנאשם אשר חלקו גדול יותר בביצוע העבירות - הורשע בדין.

28. נטען בנוסף כי המערערת לא התנגדה להפניית הנאשמת לקבלת תסקיר אשר יבחן את שאלת ההימנעות מהרשעה, ולא הסתייגה מראש מהמלצות התסקיר. מכאן, שהמשיבה הסתמכה על כך שהמאשימה לא תתנגד לאי הרשעה, ככל ששירות המבחן ימליץ על כך. גם בית המשפט קמא לא הורה בהחלטתו בדבר הפניה לתסקיר, כי אין בהפניה זו כדי לחייב אודות התוצאה הסופית.

29. עוד נטען כי מלכתחילה לא היה מקום לנקוט בהליך פלילי בעניינה של המשיבה, מקום בו ישנה אפשרות למסלול של קנס מנהלי.

30. אשר לנסיבות ביצוע העבירה, הדגישה ב"כ המשיבה כי היא נטלה אחריות מהרגע הראשון, מדובר בחריגה קטנה. את ההיתר קיבלו המשיבה ובעלה עוד בטרם הדיון הראשון בבית המשפט קמא. הגם שאין מדובר בעבירה "טכנית" - יש בה כדי להטות את הכף לטובת אי הרשעה. ב"כ המשיבה הגישה בנוסף מסמכים המלמדים על מצבה הרפואי של המשיבה, ואשר תומכים בטענתה כי לא היה באפשרותה של המשיבה להגיע למקום ביצוע העבודות, ובעלה הוא זה אשר נטל על עצמו את האחריות לביצוע העבודות מושא האישום.

דיון והכרעה:

31. כאמור - נקודה אחת ויחידה עומדת בלב הערעור: האם צדק בית המשפט קמא עת נמנע מהרשעת המשיבה בעבירות אשר בביצוען הודתה?

32. הכלל הא, כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם בפלילים - יש להרשיעו (סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי). ואולם, על פי הדין וההלכה הפסוקה, קיימים מקרים חריגים המאפשרים לבית המשפט להימנע מהרשעה או לבטלה (סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי). על פי קביעת בית המשפט העליון בע"פ 2089/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 - על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים אשר רק אם התקיימו - ניתן לשקול הימנעות מהרשעה. השיקול האחד מתמקד בנזק שעלול להיגרם לנאשם ולהליכי שיקומו, ככל שיורשע בדין. השיקול השני מתמקד בסוג העבירות אשר ביצוען על ידי הנאשם הוכח לבית המשפט; על בית המשפט להשתכנע, כי סוג העבירות מאפשר לוותר בנסיבות העניין על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי ביתר שיקולי הענישה.

33. בפסיקה הודגש, חזור והדגש, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו ויימנע מהרשעה (או יבטלה) רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, וכאשר השתכנע כי עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית בנאשם, לבין התועלת שבהרשעה לאינטרס הציבורי [ר' למשל ע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נ' מדינת ישראל (3.3.13); רע"פ 1949/15 תקרורי נ' מדינת ישראל (2.4.15)].

34. בפתח הדיון אבקש להסיר מעל הדרך שתי טענות שהעלתה ההגנה במהלך הדיון.

35. ראשית, אין בידי לקבל את הטענה לפיה בין שיקוליו אם להימנע מהרשעת המשיבה, היה על בית המשפט קמא לשקול את העובדה כי בעלה של המשיבה נטל אחריות, הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

כידוע, הענישה היא לעולם אינדיבידואלית. אמנם, בית המשפט בוחן, בין שיקולי הענישה, גם את מידת אחריותם ואשמתם של נאשמים אחרים באותה פרשה, ואת העונש שהוטל עליהם. אלא שהתנאים להפעלת הסמכות לפי סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי מתמקדים בנזק שייגרם לנאשם הספציפי, וכן בבחינת שיקולי הענישה והאינטרס הציבורי. בית המשפט לא רוקם "עסקת חבילה" ולפיה ככל שישנם כבר נאשמים אשר הורשעו באותה פרשה - מבלי שביקשו את ביטול הרשעתם לפי סעיף 192א' הנ"ל - ייטה יותר לקבל בקשה שכזו מצד נאשמים אחרים. לא בכדי התקשתה ב"כ המשיבה להצביע על מקרה אחד, על פסק דין אחד בו הורה בית המשפט על ביטול הרשעה, ומנה בין נימוקי החלטתו את העובדה כי נאשם אחר בפרשה כבר הורשע. מדובר בטיעון אשר אין לו אחיזה בדין, בפסיקה והוא זר לבסיס ולרציונל של ענישה בפלילים, ושל הכללים המאפשרים להימנע מהרשעתו של נאשם אשר הוכח כי ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

36. שנית, אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה ניתנה הבטחה - מצד המערערת או מצד בית המשפט קמא - כי במקרה של המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערערת - תאומץ ההמלצה על ידי המערערת ועל ידי בית המשפט. אף אין בידי לקבל את הטענה לפיה נוצרה אצל המשיבה ציפייה או הסתמכות כי בעקבות המלצת שירות המבחן - תבוטל הרשעתה.

37. עיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט קמא, כמו גם טיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה, מלמד כי לא ניתנה כל הבטחה, מפורשת או משתמעת, באשר לעמדת המדינה ביחס להימנעות מהרשעת המשיבה. אדרבא, עמדתה העקבית של המדינה הייתה כי יש להרשיע את המשיבה בעבירות אשר בביצוען הודתה. המשיבה הייתה מיוצגת, לאורך כל ההליך ובמהלך כל אחד מהדיונים שהתקיימו בבית המשפט קמא. בשום שלב לא עלתה טענה מצד בא כוחה דאז, כי הובטח למשיבה דבר מה, כי הוסכם על אימוץ המלצת שירות המבחן, או כי המדינה ובית המשפט כבולים להמלצת שירת המבחן. טענה זו עולה כיום לראשונה בשלב הערעור, ללא כל תמיכה עובדתית או ראייתית.

38. נדגיש: בדיון מיום 20.12.23 (דיון בו לא נכחה המשיבה) הודיע בא כוחה כי "נבקש להימנע מהרשעה", ולפיכך הופנתה לקבלת תסקיר אשר יתייחס לשאלת הימנעות מהרשעה. לא נמסר דבר על הסכמה אחרת כלשהיא בעניינה של המשיבה ומשכך לא ברור על מה נסמכת הטענה כי התגבשה אצל המשיבה ציפייה כלשהיא ביחס לעמדת המדינה להמלצה העתידית של שירות המבחן. תסקיר שירות המבחן (אשר כלל המלצה להימנע מהרשעת המשיבה) הוגש כבר ביום 19.6.24. בדיון מיום 4.11.24 הודיעה ב"כ המדינה כי "יש לי טיעונים בכתב לעניין ההרשעה וכן לעניין העונש". בית המשפט קמא קבע מועד "לדיון לעניין ההרשעה ולעניין העונש", והורה לב"כ המדינה להעביר את טיעוניה הכתובים לעיון ההגנה טרם הדיון. במועד זה לא הובעה על ידי הסנגור פליאה על טענת המאשימה או על החלטת בית המשפט קמא. לא הועלתה טרוניה, ולא נשמעה כל טענה מטעם ההגנה כי המדינה התחייבה לקבל את המלצות שירות המבחן. אף בדיון מיום 24.2.25, עת הגישה ב"כ המאשימה לעיון בית המשפט את טיעוניה הכתובים ביחס לבקשת ההגנה להימנע מהרשעתה של המשיבה, והוסיפה בנושא זה טיעונים בעל פה - לא נשמעה מפי ההגנה כל טענה בדבר הסכמות, הבנות או ציפייה של המשיבה שהמדינה תקבל את המלצת שירות המבחן. התסקיר המשלים של שירות המבחן הוגש ביום 21.5.25 לתיק בית המשפט וביום 26.5.25 התקיים דיון נוסף בבית המשפט קמא. אף בדיון זה טענו הצדדים לגופו של עניין בנושא עתירת המשיבה להימנע מהרשעתה. אף בדיון זה, כמו בכל הדיונים שקדמו לו - לא עלתה כל טענה מצד ההגנה לקיומה של הסכמה, להתחייבות של המשיבה לאמץ את המלצת שירות המבחן, או להבנה, ציפייה או הסתמכות של המשיבה כ המלצות שירות המבחן יאומצו על ידי המערערת או על ידי בית המשפט.

39. הנה כי כן - טענות ההגנה כיום, בשלב הערעור, כי היעדר התנגדות מצד המדינה להפניית המשיבה לתסקיר יצרה הסתמכות או ציפייה מצדה של המשיבה - אין לה על מה שתסמוך. ההיפך הוא הנכון. לכל אורך ההליך הבהירה המדינה כי לעמדתה יש מקום להרשיע את המשיבה בעבירות אשר הודתה בביצוען. המשיבה מצדה לא טענה לקיומן של הסכמות כלשהן, לא טענה, נוכח עמדת המדינה, כי מדובר ב"הפרות" של "הסכמות" או להסתמכות של המשיבה כי המלצות שירות המבחן תאומצנה על ידי המדינה. אני דוחה לפיכך את טענת ההגנה בדבר פגיעה באינטרס הסתמכות של המשיבה, ודוחה את טענת המשיבה כי המדינה הייתה מחויבת לאמץ את המלצות שירות המבחן.

אפנה לפיכך לבחון לגופן את טענות הצדדים ביחס להחלטת בית המשפט קמא להימנע מהרשעת המשיבה.

40. כפי שציינו לעיל, בהתאם להלכת כתב, בשאלת הימנעות מהרשעה על בית המשפט לשקול שני שיקולים מרכזיים ולאזן ביניהם - עניינו הפרטני של הנאשם (והנזק שייגרם לו היה ויורשע) ומנגד שיקולי הענישה והאינטרס הציבורי המגולמים בהרשעה, בשים לב לסוג העבירה ולנסיבותיה.

41. לעניין סוג העבירה ונסיבות ביצועה, הרי שככלל - עבירות ממדרג חומרה נמוך, אשר נסיבות ביצוען מצוי אף הוא על רף נמוך מתאימות יותר להיכנס תחת כנפי הלכת כתב, שכן על פי רוב, האינטרס הציבורי ושיקולי הענישה יכול ויתיישבו גם עם הימנעות מהרשעה.

42. בהקשר זה ראוי לציין: בעשרות רבות של פסקי דין עמד בית המשפט העליון ההכרח באכיפתן של עבירות על דיני התכנון והבניה, על החומרה שבביצוען ומעל לכל - על שכיחותן, עד שהוגדרו לא אחת כ"מכת מדינה". ר' למשל רע"פ 8482/10 חלאילה נ' מדינת ישראל (28.11.2010) שם נקבע כי:

"עבירות תכנון ובניה הן תופעה רחבת היקף, והרתעת עברייני החוק בתחום הבניה אשר נוטלים לידיהם את הדין ומקימים מבנים בלתי חוקיים, מחייבת טיפול מתמיד, יעיל וללא פשרות."

43. אף תיקון 116 לחוק התכנון והבניה מלמד על מגמת המחוקק ומטרתו להגביר את האכיפה ואת הטיפול של רשויות האכיפה בתופעת הבניה הבלתי חוקית. עמדה ברורה זו של המחוקק אושרה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון. ר' למשל רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין ואח' (7.4.25), וכן רע"פ 7316/21 אמאם נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה (23.10.22), שם נקבע כי:

"תיקון 116 נולד כתוצאה מהמלצותיו של צוות מיוחד אשר מוּנה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בחודש פברואר 2015, למטרת מיפוי המצב הקיים ביחס לתופעת הבנייה הבלתי חוקית והדרכים השונות להתמודדות עמה. כעולה מהדוח שערך הצוות המיוחד שמוּנה (הצוות להתמודדות עם תופעת הבניה הבלתי חוקית דין וחשבון (2016)), ברקע למינוי עמד הצורך להתמודד עם התופעה המתמשכת של בנייה בלתי חוקית במקרקעי ציבור ובקרקעות פרטיות, לצד קושי עליו הצביעו גופי הפיקוח והאכיפה השונים במיגור התופעה ובפרט בביצוע צווי הריסה ופינוי ... במסגרת תיקון 116 הוחלפו כאמור ההוראות הנוגעות לאכיפה ועונשין בתחום עבירות תכנון הבנייה, והורחבו והועמקו מגוון הסמכויות הנתונות לרשות מכוחו... המכנה המשותף לכלל התיקונים שהוטמעו בחוק במסגרת תיקון 116 הוא ברור: שאיפת המחוקק לייעל אף יותר את הליכי האכיפה על מנת לחזק את האפקטיביות של הלחימה בתופעת הבנייה הבלתי חוקית עד למיגורה."

44. על רקע מגמה ברורה זו וכהמשך לתיקון 116 לחוק התכנון והבניה, נראה כי אין מקום, ולא יהיה זה ראוי שבתי המשפט ינקטו במגמה הפוכה של הקלה בענישתם של עברייני בניה. להבנתי, האינטרס הציבורי מחייב החמרה בענישתם של עברייני הבניה, אשר מעשיהם מגלים הפרה גסה של החוק, לעתים אף באופן מתריס ולעיני כל. הנזקים מביצוע עבירות אלו - פוגעים באיכות חייהם של הציבור בכללותו, ובהיבטים שונים. לעתים מתמצים נזקי העבירה "רק" בפגיעה בסדר הציבורי. אך לעתים מתרחבים מעגלי הפגיעה והנזק. בין אם מדובר ביצירת מטרדי זיהום או רעש, בין אם מדובר בהשלכה ישירה על נראוּת המרחב הציבורי ובין אם מדובר בפגיעה בתשתיות, סיכוני בטיחות שונים - ופגיעה באפשרות של רשויות התכנון להשתמש באופן מיטבי במשאבי הציבור.

45. בהחלטתו להימנע מהרשעת המשיבה נסמך בית המשפט קמא על פסק הדין שניתן ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי (10.9.13) [להלן: עניין שבתאי]. החלטת בית המשפט קמא שזורה בהפניות לעניין שבתאי - הן ביחס לאפשרות להחיל בגמישות את הלכת כתב על עבירות רגולציה (עבירות אסדרתיות) של אחריות קפידה (סעיף 18 לפסק דינו של בית המשפט קמא); הן ביחס להקלה בהוכחת הנזק הצפוי להיגרם בשל ההרשעה (סעיף 23 לפסק דינו של בית המשפט קמא); הן ביחס לבחינתם של שיקולי גמול והרתעה בעבירות מסוג אחריות קפידה (סעיף 31 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

46. ראוי לטעמי להתעכב על עובדות המקרה שנדון בעניין שבתאי, שכן יש בהן כדי להבהיר את שנקבע שם. דובר בקבלני משנה אשר ביצעו עבודת חפירה (מותרת), לשם הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים. במהלך ביצוע החפירה - נפגע קו סניקה ראשי האוסף שפכים, והתפרץ ביוב גולמי אל אפיק נחל סמוך. במסגרת פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי (בשלב הערעור) הותיר בית המשפט על כנה את קביעת הערכאה הדיונית לפיה המשיבים ביצעו עבירות לפי חוק שמירת הניקיון, אולם הורה על ביטול הרשעתם. נקבע, כי לא הוכח שהמשיבים פעלו ביסוד נפשי של מודעות (לגבי הסיכון כי עבודות החפירה עלולות לפגוע בקו הסניקה). ביטול ההרשעה, בין היתר, הסתמך על כך שמדובר בעבירות אסדרתיות המצדיקות נקיטת גישה שונה מזו הנוהגת בהלכה הפסוקה בשאלת הימנעות מהרשעה בפלילים. במוקד הדיון בבית המשפט העליון עמדה ההחלטה להימנע מהרשעת המשיבים, הגם שנקבע כי עברו עבירות על חוק שמירת הניקיון.

47. בית המשפט העליון הבהיר בעניין שבתאי הנ"ל, כי בשל חשיבות הערכים המוגנים העומדים בבסיס חוק שמירת הניקיון, הרי שככלל - אכיפת החוק מכתיבה גם שימוש בכלים שהעמיד המחוקק לשימוש רשויות האכיפה, לרבות אכיפה באמצעות הדין הפלילי (ההדגשה אינה במקור):

"אכיפת הוראות הדין היא כלי מרכזי בהגנה על הסביבה ואין להקהות את חודו. עם התגברות המודעות הציבורית לחיוניות ההגנה על הסביבה, קבע המחוקק הוראות חוק רבות בתחום איכות הסביבה, לרבות במישור הדין הפלילי... הימנעות מהרשעה מגבילה, כאמור, את משרעת הסנקציות העומדת לרשות בית המשפט, ועלולה גם לשדר מסר מקל כלפי הציבור, שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה להחמרת הענישה בגין עבירות אלה".

עוד נקבע, כי מקום בו נוקטות רשויות האכיפה בהליך פלילי - הכלל היה ונותר כי הימנעות מהרשעה היא החריג, וכי:

"קביעת כלל הפוך בדבר הימנעות מהרשעה תגביל את אפשרויות הענישה העומדות לרשותו של בית המשפט, תכביד על רשויות אכיפת החוק ותפגע בתכלית ההרתעתית החשובה שעליה עמד בית משפט זה ביחס לעבירות אסדרתיות בכלל, ועבירות איכות הסביבה בפרט".

48. ואולם, נוכח המאפיינים הייחודיים של עבירות אסדרתיות, הרי שניתן להקל על הנטל המוטל על כתפי נאשמים להראות את עוצמת הפגיעה שתיגרם להם כתוצאה מההרשעה, ואת ההלכה לפיה הרשעה בפלילים היא הכלל והימנעות ממנה היא חריג - ניתן להחיל בגמישות רבה יותר כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה (סעיף 39 לחוות דעתו של כב' השופט (כתארו אז) ע' פוגלמן).

49. יישום האמור בעניין שבתאי הנ"ל על ענייננו מוליך למסקנה כי אכן יש תחולה להלכת שבתאי על עבירות על דיני התכנון והבניה - מקום בו העבירה בוצעה בנסיבות של אחריות קפידה, קרי: ללא יסוד נפשי של מודעות או רשלנות. ניתן להעלות על הדעת מקרים ועבירות שבהם לא מתקיים יסוד נפשי של מודעות. כך למשל, כאשר אחריותו של נאשם היא מכוח היותו הבעלים הרשום של המקרקעין, והעבירה בוצעה על ידי שוכר, ללא כל מודעות בפועל לביצוע העבירות. או, דוגמת המקרה שלפנינו, כאשר מבוצעות עבודות על ידי שני בני זוג, ואחד מבני הזוג הוא האחראי לביצוע העבודות, מבלי שבן הזוג האחר מודע לביצוע העבירות. בשני המקרים, ניתן לומר כי העבירות בוצעו בנסיבות של "אחריות קפידה" (או רשלנות במדרג נמוך). אלה המצבים בהם, לטעמי, ניתן לשקול הפעלת 'מבחן גמיש' להימנעות מהרשעה, בהתאם להלכת שבתאי הנ"ל.

50. שונים הם פני הדברים מקום בו העבירות מבוצעות תוך מודעות בפועל. במצב דברים שכזה, להבנתי - אין מקום להחלת מבחנים גמישים להימנעות מהרשעה, הלכת שבתאי אינה עוסקת במצבים אלו, ויש להפעיל את המבחנים הקבועים בהלכת כתב, כבכל תיק פלילי אחר.

51. בענייננו, נראה כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל המתאים לפער בין שני האישומים, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנפשי העולה מנסיבות ביצוע העבירות. שכן בעת יישום הלכת שבתאי על עניינה של המשיבה - התחשב אך בעבירה של ביצוע עבירה אסורה במקרקעין. כך הדברים באים לידי ביטוי בהחלטתו, בסעיפים 30-31:

"אכן, העבירה העיקרית שאותה ביצעה הנאשמת - ביצוע עבירה אסורה במקרקעין - היא עבירה מסוג עוון... יתרה מכך, אין להתעלם מאחריות של הנאשמת על ביצוע העבירות, בהיותה בעלת הנכס המתואר בכתב האישום... אולם, מצאתי כי סוג העבירה, בהתחשב בנסיבות ביצועה, מאפשר במקרה הנדון לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, ובכלל זה שיקולי הגמור וההרתעה. כך, כפי שקבעתי קודם לכן, המדובר בענייננו בעבירה אסדרתית מסוג אחריות קפידה".

52. אלא שבכך לא סגי. המשיבה הודתה גם בביצוע עבירה של אי קיום צו, עבירה על סעיף 246 לחוק התכנון והבניה. הצו נמסר למשיבה באופן אישי, במועד הוצאתו (8.11.22). אלא שביצוע העבודות - לא נפסק. ובעניין זה - נסיבות ביצוע העבירה מלמדות כי העבירה בוצעה תוך מודעות של המשיבה, וכי אין המדובר במעשים שבוצעו ביסוד נפשי של אחריות קפידה. למעשה, העבודות האסורות עמדו על תילן עד לקבלת היתר ביום 5.6.24, קרי כשנה ומחצה לאחר שנמסר למשיבה צו ההפסקה המנהלי - וחודשים ארוכים לאחר שהוגש נגד המשיבה כתב אישום. ודוק: המשיבה לא פעלה להסרת הפגמים עם קבלת הצו, אלא בחרה להותיר את המצב על כנו ולפעול להסדרה בדיעבד של העבודות האסורות.

53. במלים אחרות - גם אם אניח כי העבירה של ביצוע עבודות האסורות נעברה תוך יסוד נפשי של אחריות קפידה, הרי שלא ניתן לקבל גישה זו ביחס לעבירה הנוספת שבביצועה הודתה המשיבה. העבירה של אי קיום צו נעברה על ידי המשיבה תוך מודעות מלאה, והמשיכה להתקיים שבועות וחודשים ארוכים לאחר שצו ההפסקה המנהלי נמסר לידיה. קשה להלום אפשרות כי תקום הצדקה להימנע מהרשעה במצב שכזה. הדברים נכונים ביתר שאת בעניינה של מי שמכוח הכשרתה המקצועית והתפקיד הציבורי שהיא ממלאת - מחזיקה בידע ובמיומנות להבנת המשמעות של צו הפסקה מנהלי, ולמעשה - אמונה מכוח תפקידה הציבורי על אכיפה ויישום של דיני התכנון והבניה.

54. נוכח העובדה כי לכל הפחות העבירה של אי קיום צו נעברה מתוך מודעות, סבורני כי לא התקיים בענייננו התנאי הראשון שבהלכת כתב, לפיו סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.

55. אשר לתנאי השני שבהלכת כתב - קיומו של נזק מוחשי, ככל שלא תבוטל ההרשעה: מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, בהמשך לפסיקת בית המשפט העליון (סעיף 23 לפסק דינו של בית המשפט קמא), לפיה אין די בהצגת אפשרות ערטילאית לפגיעה עתידית בנאשם, אלא יש להצביע על קיומה של פגיעה ממשית וקונקרטית. אלא שנראה כי קביעה זו לו יושמה כהלכה על נסיבות המקרה, וזאת מכמה טעמים.

56. ראשית, בית המשפט קמא קבע כי ניתן להחיל תנאי זה בגמישות רבה יותר, ולהקל בנטל להוכיח את עוצמת הפגיעה במקרה של הרשעה - וזאת מאחר ועסקינן בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה. כפי שפירטתי לעיל - בית המשפט קמא לא דק פורתא בעניין זה. אכן, ניתן היה לקבל את טענת המשיבה כי העבירה הנוגעת לביצוע עבודה ללא היתר - היא עבירה אשר בנסיבות המקרה בוצעה על ידה תוך קיומו של יסוד נפשי של אחריות קפידה. אלא שלא ניתן לקבל טענה דומה ביחס לעבירה של אי קיום צו. עבירה זו בוצעה על ידי המשיבה בנסיבות המלמדות על מודעות לביצוע העבירה. מכאן, שאין מקום בעניינה של המשיבה להחלה "גמישה" של תנאי הלכת כתב.

57. שנית, וגם לו היה מקום להחיל מבחן "גמיש" ביחס להוכחת הנזקים העלולים להיגרם בשל ההרשעה הצפויה - עדיין אין משמעות הדבר ויתור מוחלט על הדרישה להוכחת נזק ופגיעה. ובענייננו לא ניתן שלא לתהות אילו ראיות הובאו בפני בית המשפט קמא, ועל סמך אילו ראיות מבוססת קביעתו לפיה "אין המדובר באפשרות ערטילאית לפגיעה עתידית בנאשמת, אלא בפגיעה ממשית בעיסוקה כמהנדסת, ובדגש על תפקידה הציבורי כמהנדסת העיר טמרה" (סעיף 23 לפסק דינו של בית המשפט קמא). עיון מעמיק מלמד, כי במובחן מטענות בדבר נזק - לא הובאה בפני בית המשפט קמא כל ראיה שהיא:

- בתסקיר מיום 19.6.24 צוין כי המשיבה "הביעה חשש מפני השלכות ההליך המשפטי על מצבה התעסוקתי באם תורשע, או באם תוטל עליה ענישה שתפגע ביכולתה לשמש בתפקיד הנוכחי". שירות המבחן העריך כי הרשעת המשיבה בפלילים עלולה לסכן את מצבה בתעסוקה - אם כי לא ציין כי הובאה בפניו אסמכתא או ראיה כלשהיא (מלבד כאמור החשש שהביעה המשיבה בפני קצין שירות המבחן).

- אף בתסקיר המשלים מיום 21.5.25 לא נוסף כל נתון ביחס לנזקים האפשריים בשל הרשעת המשיבה.

- במסגרת טיעוני הצדדים מיום 26.5.25 טען ב"כ המשיבה כי המשיבה מכהנת כמהנדסת עיר, שמאית ומורשית נגישות, וכי הרשעתה יכולה לפגוע בזכותה להחזיק ברישיון ולכל הפחות - לפגוע בכהונתה בתפקיד ציבורי ולהשתתף במכרזים "כאלה ואחרים". במהלך הטיעונים לא הונחה כל ראיה התומכת בטענות אלו.

58. ניתן אם כן לומר, בזהירות ובמלוא הכבוד והענווה, כי בית המשפט קמא הניח קיומה של פגיעה בעיסוקה של המשיבה כמהנדסת. אלא שהנחה זו התבססה על טיעוני ההגנה, ולא על מסד ראייתי. סבורני כי בכך שגה. על מנת שבית המשפט ינקוט במהלך חריג של הימנעות מהרשעה - נדרש כי יונחו בפניו ראיות משכנעות המלמדות על נזק קונקרטי. אין זה המצב בעניינה של המשיבה. לא ניתן להסתפק באפשרויות תיאורטיות בדבר אפשרות לנזק כלשהו בעתיד [השווה ע"פ 8528/12 ציפורה נ' מדינת ישראל (3.3.13)].

59. שלישית, ולעניין מידת הפגיעה הנטענת במשיבה, בכל הנוגע לאפשרויות העסקתה: יש לזכור כי כל הרשעה בפלילים כרוכה בפגיעה בנאשם, אשר לעתים בכוחה לבוא לידי ביטוי גם במגבלה או בהצרה של מגוון אפשריות התעסוקה הפתוחות בפני הנאשם המורשע. הדברים נכונים שבעתיים במקרים בהם קיים קשר בין סוג העבירה לבין סוג העבודה בה עוסק הנאשם. כך, לשם הדוגמה, במקרה בו מורשע מורה לנהיגה בביצוע עבירות בתלמידותיו - סביר להניח כי הותרת ההרשעה על כנה תפגע בסיכוייו להמשיך ולעסוק בתחום הוראת הנהיגה. אלא שבדוגמה הנ"ל - ספק אם ניתן לראות בפגיעה האפשרית בהמשך עבודתו של הנאשם בהוראת נהיגה ככזו העונה על התנאי של הלכת כתב הנ"ל.

60. וכך גם בענייננו. המשיבה מכהנת בתפקיד ציבורי בכיר, אשר במסגרתו היא אחראית בין היתר על אכיפת דיני התכנון והבנייה בתחומי טמרה. ברי כי מי שהודה בביצוע עבירות על דיני התכנון והבניה, לרבות ביצוע עבודות ללא היתר ואי קיומו של צו שיפוטי - ייתכן כי יהיו לכך השלכות אפשריות גם בתחום המשך כהונתו בתפקיד זה. אלא שהגבלת אפשרויות העסקה אינה בגדר חזות הכל. שיקולי שיקום ופגיעה באפשרויות שיקום - משתרעים מעבר לשאלת העסקתו של נאשם במקום עבודה כזה או אחר.

61. אף קביעת בית המשפט קמא כי ייתכן והרשעת המשיבה תפגע בשמה הטוב - אינה נימוק משכנע להימנעות מהרשעה. הנחת המוצא היא כי בכל הרשעה טמונה פגיעה: בשמו הטוב של הנאשם, בדימויו העצמי, ולעתים גם באפשרויות התעסוקה העומדות בפניו. עם זאת, אל מול הפגיעה האישית עומד האינטרס הציבורי, המחייב (למעט מקרים חריגים) הטבעת חותם פלילי על מבצע המעשה הפוגעני והאסור.

62. בענייננו, נראה כי בפסק דינו של בית המשפט קמא לא ניתן המשקל הראוי למשמעות הציבורית של הימנעות מהרשעה בנסיבות העניין. לטעמי, על ממלאי תפקידים ציבוריים בכירים בתחום התכנון והבנייה, דוגמת המשיבה, מוטל עול כפול ומכופל להישמר ולקיים אחר הוראות הדין. הימנעות מהרשעה של מהנדס עיר אשר כשל וביצע עבירות מהותית על חוק התכנון והבניה - עלולה להעביר לציבור מסר סלחני ושגוי בכל הנוגע לאופן בו הרשויות אוכפות את הדין.

63. עוד ראוי לזכור בעניין זה כי המשיבה נטלה אחריות פורמלית לעבירות שבביצוען הודתה. באותה נשימה, טענה בפני שירות המבחן כי לא קיבלה לידיה את צו ההפסקה המנהלי (ר' תסקיר מיום 19.6.24), ובהמשך - כי לאחר קבלת הצו נמשכו עבודות רק בתחומים שאינם דורשים היתר (ר' תסקיר מיום 21.5.25). אף שירות המבחן התרשם כי המשיבה מתקשה להכיר במלוא המשמעות של מעשיה וכי היא מתקשה לקחת אחריות מלאה על העבירות שבביצוען הודתה. נראה כי אף בדברה האחרון בבית המשפט קמא - ניתן למצוא הדים לקושי של המשיבה ליטול אחריות מלאה למעשיה.

64. לטעמי, במסגרת שיקולי בית המשפט ובחינת האפשרות להימנע מהרשע - בית המשפט אינו יכול להתעלם מעמדתו של הנאשם כלפי העבירות מושא ההליך. יחסו של הנאשם לעבירה, נטילת אחריות מלאה והבעת חרטה - הם שיקול במסגרת מלאכת האיזון בין הנזק הצפוי לנאשם לבין האינטרס הציבורי והשמירה על שיקולי הענישה השונים (ר' חוות דעתו של כב' השופט ש' לוין בהלכת כתב הנ"ל). ומקום בו נטילת האחריות היא מן השפה אל החוץ, הרי יש בכך כדי להטות את הכף לטובת דחיית הבקשה להימנע מהרשעה.

65. סיכומו של דבר: סבורני כי בנסיבות העניין אין מנוס אלא מלהורות על ביטול קביעתו של בית המשפט קמא, אשר נמנע מהרשעתה של המשיבה בעבירות שבביצוען הודתה. קביעת בית המשפט קמא בדבר התקיימותם של שני התנאים שבהלכת כתב - מעוררת קושי. הנמקת בית המשפט קמא ביחס לקיומו של נזק מוחשי שעלול להיגרם למשיבה במקרה של הותרת ההרשעה על כנה - מבוססת על הנחות, ומבלי שהובאו לפניו ראיות המבססות הנחות אלו. ואילו ביחס לתנאי המתמקד בסוג העבירות ונסיבות ביצוען - הרי שבית המשפט קמא ביסס את קביעותיו על הלכת שבתאי. אלא שהלכה זו חלה על עבירות אסדרתיות אשר בוצעו תוך יסוד נפשי של אחריות קפידה. עם זאת, וכמבואר לעיל, הלכת שבתאי אינה חלה על עבירה שבוצעה כאשר המעשים בוצעו תוך יסוד נפשי של מודעות. בענייננו, העבירה של אי קיום צו בוצעה על ידי המשיבה תוך מודעות בפועל. לא ניתן לייחס לה מידה פחותה של אשמה, המצדיקה הפעלת "מבחן גמיש" להחלת השיקולים המצדיקים הימנעות מהרשעה. בנוסף, בענייננו חברו מספר שיקולים הנוגעים לנסיבות ביצוע העבירות (תפקידה של המשיבה, העובדה כי מדובר במעשים אשר נמשכו ובעבודות שהמשיכו לעמוד על כנן אף לאחר שהוגש כתב אישום - עד לקבלת היתר בניה, חודשים ארוכים לאחר שנמסר צו הפסקה מנהלי לידי המשיבה) ולנטילת האחריות הפורמלית אשר מטים אף הם את הכף לעבר המסקנה, כי בעניינה של המשיבה לא התקיימו החריגים המצדיקים הימנעות מהרשעה.

66. לאור האמור - הערעור מתקבל. אני מרשיע את המשיבה בעבירות בהן הודתה [ביצוע עבודה אסורה במקרקעין, עבירה לפי סעיף 243 (ב)+(ג) לחוק התכנון והבניה, וכן אי קיום צו, עבירה לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה). נוכח עמדת המערערת, אשר מיקדה כאמור טיעוניה אך בסוגיית ההחלטה להימנע מהרשעת המשיבה - אין שינוי ברכיבי הענישה.

ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"ו, 12 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.