החלטה

המערער הגיש ביום 5.10.25 הודעת ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 14.9.25 [בב"נ 7316-08-22], במסגרתה נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה והאריך את המועד לביצוע צו הריסה מנהלי של נכס בו מחזיק המערער.

בהחלטתי מיום 8.10.25 הוריתי לצדדים להגיש עמדתם באשר למקור הנורמטיבי להגשת ערעור במקרה דנן (בזכות או ברשות), שכן בחוק התכנון והבנייה אין הסדרה של הליך ערעור על החלטה שניתנה לפי סעיף 224 לחוק זה.

בתגובתה מיום 26.10.25 הודיעה המשיבה כי לטעמה, על החלטה שניתנה לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה - קמה זכות להגיש ערעור בזכות. נטען כי חוק התכנון והבניה אינו קובע אם החלטה בבקשה לפי סעיף 224 היא בגדר "פסק דין" או "החלטה אחרת", ומשכך חלות הוראות סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, לפיו מקום בו לא נקבע סדרי דין - יידונו ההליכים בהתאם לדין החל על הליכים פליליים מאותו סוג, בשינויים המחויבים. לשיטת המשיבה, בשים לב לתיקון 116 לחוק התכנון והבניה, לשון החוק ותכליתו, הרי שהחלטה בבקשה לפי סעיף 224 איננה "החלטה אחרת", ולפיכך ערעור עליה הוא בזכות, ולא ברשות.

אף המערער סבור כי הדרך להשיג על החלטה לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה היא בהגשת ערעור בזכות, ולא ברשות. לטענתו, עסקינן בבקשה עצמאית ובהליך נפרד שהוגש על ידי המשיבה, המנותק מכל החלטה או הליך קודם בין הצדדים. מכאן, שהחלטת בית המשפט קמא היא החלטה סופית, אשר הדרך להשיג עליה היא בהגשת ערעור בזכות, ואין המדובר ב"החלטה אחרת".

נוכח עמדתם הברורה של הצדדים, ואף כי לטעמי הנמקתם אינה נקיה מספקות, אני קובע כי הליך זה יישמע כערעור בזכות.

אני מורה לפיכך למשיבה להגיש תגובתה לערעור עד יום 27.11.25.