בפני

כבוד השופט אהרון משניות

העורר

אמיר אבו אל קיעאן
באמצעות בא כוחו עו"ד נאשף דרוויש

נגד

המשיבה

מדינת ישראל
באמצעות בא כוחה עו"ד שגיא אבינעים

החלטה

א. ההליכים בבית משפט קמא וטענות הצדדים

בפניי ערר על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט דורון), אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה קודמת בדבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

העורר נעצר ביום 29.7.18 בחשד למעורבות בעבירות רכוש, וביום 7.8.18 הוגש נגדו כתב אישום שמייחס לו עבירות של גניבת רכב וקשירת קשר לפשע. למחרת, ביום 8.8.18 דחה בית משפט קמא (כב' השופט פס) את בקשת המשטרה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, שעיקרם מעצר בית מלא, בפיקוח אחד משלושה ערבים שאושרו ע"י בית המשפט, וכן הפקדה כספית, ביחד עם התחייבות עצמית וערבויות צד ג' של הערבים.

בטרם יבשה הדיו על החלטת המעצר, כעבור פחות משבועיים, ביום 20.8.18, הגיש ב"כ העורר בקשה לעיון חוזר, כאשר הטעם העיקרי המוזכר בבקשה הכתובה הוא נסיבותיו האישיות של העורר, והשלכתן על מידת המסוכנות. על גבי הבקשה נרשמה תגובת ב"כ המשיב רפ"ק זיכרמן, אשר טען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מפני שלא חלף זמן ניכר מההחלטה הקודמת, וגם לא התגלו עובדות חדשות שלא היו לפני בית משפט קמא. ייאמר כבר עתה, כי הנימוקים שהובאו בבקשה הם אכן נימוקים בעלי אופי ערעורי, ולא נימוקים שעולים בקנה אחד עם העילות לעיון חוזר שנזכרות בסעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים) .

בדיון הראשון שהתקיים בפני השופט הנכבד קמא ביום 30.8.18, הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם לדחות את מועד הדיון, בכדי לאפשר לעורר למסור גרסתו במשטרה, שאותה לא מסר קודם לכן. המשך הדיון התקיים ביום 5.9.18, לאחר שהעורר מסר גרסתו במשטרה, ובה טען כי הסכים בתמימותו לסייע לחבר בהעברת משאית לשטחים, וכלל לא היה מודע לכך שמדובר באירוע פלילי, עד שנעצר. לכן, טען ב"כ העורר כי נוכח הגרסה החדשה, אין תשתית ראייתית מספקת להמשך התנאים המגבילים שנקבעו לעורר בהחלטה הראשונה של בית משפט קמא. לדבריו, הסכים באותו דיון לקיומן של ראיות לכאורה, מפני שהנאשם לא הציע כל הסבר לראיות הנסיבתיות נגדו, ועתה משהציע הסבר סביר, די בכך כדי לכרסם בראיות, במידה שמצדיקה ביטול התנאים המגבילים שנקבעו לו. אשר לעילה של חלוף הזמן, טען ב"כ העורר כי מדובר בעילה גמישה, שיש לפרשה בהתאם לנסיבות של כל מקרה, ובנסיבות שלפנינו, הפגיעה הקשה בעורר, שעלול לאבד את עבודתו, מצדיקה פרשנות מקילה של עילה זו.

בית משפט קמא דחה את טענותיו של העורר, והתייחס לשני הראשים של הבקשה. בעניין חלוף הזמן, ציין השופט קמא כי בטרם חלפו שלושה חודשים ממועד מתן ההחלטה הקודמת, לא ניתן לומר כי חלף זמן ניכר, במידה שיכולה להצדיק עיון חוזר באותה החלטה. כיוצא בזה גם ביחס לתשתית הראייתית, בית המשפט קבע כי העובדה שהעורר מסר גרסה חדשה במשטרה, אשר שונה מהגרסאות הקודמות שמסר, אינה פוגעת בתשתית הראייתית במידה שיכולה להצדיק כבר עתה לבחון שוב את שאלת תנאי חלופת המעצר של העורר. על החלטה זו של בית משפט קמא לדחות את הבקשה לעיון חוזר, הוגש הערר שבפניי, כאשר שני הצדדים חזרו למעשה על הטיעונים שהעלו בפני בית משפט קמא, ועתה נדרשת הכרעתי בנושא זה.

ב. שינוי הנסיבות

אדון תחילה בטענה של שינוי נסיבות שנובע משינויים בתשתית הראייתית. כידוע, הרף הראייתי שנקבע זה מכבר בפסיקה, בהלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)133 (1996)), לעניין קיומן של ראיות לכאורה, הוא סיכוי סביר להרשעה, שבמסגרתו נדרש בית המשפט לבחון את הפוטנציאל הראייתי להרשעה לאור חומר הראיות הגולמי. מדובר ברף ראייתי נמוך יותר מהרף שנדרש להרשעה בפלילים - מעל לכל ספק סביר. על רקע זה, טענתו העיקרית של ב"כ העורר, כי משנתן העורר את גרסתו במשטרה, יש בכך שינוי נסיבות שמצדיק לא רק עיון חוזר במעצר, אלא ביטול כל התנאים המגבילים, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה האמורה, שהרי עצם מתן הגרסה במשטרה, אינו פוגע באופן ממשי בפוטנציאל הראייתי שיש במכלול הראיות, ובקיומו של סיכוי סביר להרשעה. בסופו של דבר, הערכאה הדיונית תצטרך להכריע באיזו גרסה לתת אמון, והדברים אמורים ביתר שאת, כאשר מדובר בגרסה כבושה.

עם זאת, אני סבור כי יש בגרסה שמסר העותר כדי להחליש במידה מסוימת את המסוכנות שנשקפת מהעורר. לטעמי, מבלי להקל ראש בחומרת העבירות המיוחסות לעורר, מדובר במסוכנות שבלאו הכי אינה נמצאת ברף הגבוה של עילה זו. זאת, מפני שמדובר בעבירת רכוש חד פעמית שלא היה בה תחכום מיוחד, כשלפי הנטען בכתב האישום, העורר שהואשם בגניבה ובקשירת קשר לפשע, נהג ברכבו, כרכב מוביל לפני המשאית הגנובה שבה נהג נאשם מס' 1. כמו כן, מדובר ככל הנראה, לכאורה, במעידה חד פעמית של אדם נורמטיבי, בלא עבר פלילי, ולא בעבריין מועד, שעברו יכול ללמד גם על מסוכנות ממשית בעתיד. לכן, החליט בית משפט קמא שלא להמתין לתסקיר מעצר, והורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בלא תסקיר.

יתירה מכך, הראיות נגד העורר הן בעיקרן ראיות נסיבתיות, והעורר הציע באמרה האחרונה שמסר במשטרה, הסבר כלשהו לנסיבות הללו, שאינו נראה מופרך על פניו, מבלי לקבוע כמובן מסמרות בעניין זה, שיידון בבוא העת בפני המותב הדיוני. כאמור, אין בעצם מסירת הגרסה, כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה, אולם כאשר עסקינן בנסיבות שבהן המסוכנות היא בלאו הכי לא ברף הגבוה, אני סבור שמסירת הסבר שאינו בלתי סביר בעליל, מחלישה במידה מסוימת את חומרת החשש מפני מסוכנותו של העורר.

ג. חלוף הזמן

אשר לנושא של חלוף הזמן, אכן פרק זמן של שלושה חודשים שהוזכר בהחלטת השופט קמא, נזכר בכמה החלטות של בית המשפט העליון, כפרק זמן שאין די בו כדי להוות זמן ניכר לעניין העילה של "עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה", שבסעיף 52(א) לחוק המעצרים. כך נאמר בבש"פ 4497/15 בעניין חיימוב שהוזכר בהחלטה, וכך גם בבש"פ 5965/14 בעניין עתאמנה (פורסם בנבו, 21.9.2014) ובהחלטות נוספות. אולם, פרק זמן זה לא נזכר בחוק, ואין לראות בו פרק זמן קטיגורי - הלכה פסוקה שזולתה אין.

נהפוך הוא, נקבע בפסיקה כי "... הדרישה באשר לחלוף זמן ניכר מעת מתן ההחלטה, היא גמישה, והפרשנות הניתנת לה מותאמת לנסיבות כל מקרה ומקרה, תוך יצירת איזון ראוי בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי..." (בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.8.2007). הלכה זו באה לידי ביטוי מעשי בבש"פ 441/14 בעניין אבו ג'מאע (פורסם בנבו, 26.1.2014), כאשר בית המשפט העליון הורה לשירות המבחן לערוך בחינה מחודשת של אפשרות לחלופת מעצר, לאדם שהואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לפשע ועבירות נוספות, בשל התקדמות בהליכי סולחה בין הצדדים, אף שעבר רק חודש וחצי ממועד ההחלטה על מעצרו של הנאשם שם, עד תום ההליכים.

על השיקולים שיש לשקול בהקשר זה, נאמרו בעניין פלוני הדברים הבאים: "... במסגרת מאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות" (בש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.8.2006)).

עוד נקבע בפסיקה כי גם כשאדם נמצא בחלופת מעצר, ראוי לאפשר לו במקרים מתאימים לעבוד לפרנסתו, וכך נוסחו הדברים בעניין סואעד: "ההכרה בחשיבות יכולתו של אדם להתפרנס ולדאוג לצרכי מחייתו ניצבת בבסיס התפישה לפיה אף כשמדובר בנאשם המשוחרר לחלופת מעצר, יש לנסות, במקרים הראויים, לבחון את אפשרות השתלבותו במסגרת עבודה, אשר תבטיח לו פרנסה ותעסוקה..." (בש"פ 6709/13 סועאד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.11.2013)). לכן, בעניין פלוני שנזכר לעיל, אישר בית המשפט העליון לנאשם, שהואשם בכתב אישום חמור בהרבה מהעורר שבפנינו, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, לצאת ממעצר הבית שבו היה בכדי לחפש עבודה, במשך 7 שעות מדי יום, בימים א - ה.

ד. מן הכלל אל הפרט

על רקע כל האמור לעיל, אבחן שוב את הנסיבות שלפנינו. כאמור לעיל, הדיון בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים התקיים בבית משפט קמא ביום 8.8.2018, ובאותו דיון, ב"כ העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה, ומיקד את טיעוניו ביחס לעילת המעצר. בית המשפט קבע שקיימת עילה של מסוכנות, אף שמדובר בעבירות רכוש, אולם הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, שכוללים בין היתר מעצר בית מלא, אף בלא להיזקק לתסקיר מעצר. בית המשפט נימק החלטתו שלא להמתין לקבלת תסקיר, בנסיבות המיוחדות של העורר וחברו, ובכלל זה גילם הצעיר יחסית, וכן היותם "ללא עבר פלילי, עובדים למחייתם, בעלי משפחות נורמטיביות" כלשונו.

כעבור זמן קצר, פחות משבועיים, הוגשה בקשה לעיון חוזר, ולאחר הגשתה, בהסכמת הצדדים, העורר מסר גרסה עדכנית במשטרה, והציע הסבר לראיות הנסיבתיות שיש נגדו. בנוסף לכך, מתברר כי לעורר יש בן בעל צרכים מיוחדים, שמאושפז לעיתים תכופות, ולדברי ב"כ העורר אף אושפז סמוך לפני הדיון בערר. בנוסף לכל אלה, היעדרותו הממושכת של העורר ממקום עבודתו, שבו הוא עובד כבר 8 שנים, עלולה לגדוע את מטה לחמו ולגרום לו להפסיד את פרנסתו.

אכן, בעת שהוגשה הבקשה לעיון חוזר, לא הייתה לה כל הצדקה, לא רק בשל הזמן הקצר מאוד שעבר מאז ניתנה ההחלטה בעניין חלופת המעצר בתנאים מגבילים, אלא גם בשל העובדה שהעורר לא הראה בבקשתו, כי מתקיימת בעניינו ולו עילה אחת מהעילות שיכולות להצדיק עיון חוזר בהחלטה הקודמת. אולם בזמן שחלף מאז הגשת הבקשה, השתנו נסיבות מסוימות, כפי שפורט בפסקה הקודמת, וגם משך הזמן שעבר מאז ניתנה ההחלטה הקודמת, התארך באופן משמעותי, בהשוואה לזמן הקצר שעבר ממועד אותה החלטה ועד למועד הגשת הבקשה.

בנסיבות הללו, כאשר מדובר במסוכנות שאיננה ברף הגבוה, אשר מתייחסת לעבירות רכוש ולא לעבירות אלימות, מבלי להקל ראש בכך, וכאשר מדובר בעורר נורמטיבי נעדר עבר פלילי, בעל יציבות תעסוקתית של שנים אחדות, אשר זו לו פעם ראשונה שהוא מוצא את עצמו מעורב בהליכים פליליים, והוא עלול לאבד את מטה לחמו אם ימשיך להיעדר ממקום עבודתו, ובשים לב להיותו אב לילד נכה, ובהינתן העובדה שהעורר מסר גרסתו לראיות הנסיבתיות שקיימות נגדו, נראה לי שהאיזון הנכון בין הפגיעה הנגרמת לעורר בשל התנאים המגבילים נגדו, ובין האינטרס הציבורי של הגנה מפני מסוכנותו של העורר, מטה את הכף לטובת הקלה בתנאי מעצר הבית של העורר, באופן שיאפשר לו לחזור ולעבוד לפרנסתו, במפעל שבו הוא עובד כבר 8 שנים.

ה. סוף דבר

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל באופן חלקי את הערר, ומורה על שינוי תנאי מעצר הבית בימים א - ה, שיהפוך להיות מעצר בית לילי, לפרק הזמן שבין השעה 18:00 ועד השעה 07:00. בימים ראשון עד חמישי העורר יהיה רשאי אפוא לצאת למקום עבודתו, בדרך הקצרה ביותר, החל מהשעה 07:00, ויהיה עליו לשוב לביתו עד לשעה 18:00. בדרכו למקום העבודה ובשובו, העורר יהיה מלווה ע"י אחד מהערבים שאושרו ע"י בית משפט קמא. יתר התנאים המגבילים שקבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 8.8.2018, יעמדו בתוקפם, והם יהיו בתוקפם גם בסופי שבוע וכן בימים שאינם ימי עבודה במקום עבודתו של העורר.

ההקלה בתנאים המגבילים שנקבעה בהחלטה זו תחל ביום 2.10.2018 בשעה 07:00.

המזכירות תעביר החלטה זו ללא דיחוי לב"כ הצדדים.