1

ביום 6.08.18 עתרה המשיבה בבית משפט השלום בתל- אביב להארכת מעצרו של העורר למשך 4 ימים לצורך השלמת ומיצוי החקירה בעניינו.

בית המשפט קמא קבע כי ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר גם בדרך של שחרור בחלופה , והורה על שחרורו של העורר בתנאים.

נציג המשיבה ביקש להורות על עיכוב ביצוע החלטת השחרור על מנת לאפשר למשיבה לערור על החלטת השחרור. ב"כ העורר התנגדה לעיכוב הביצוע. חרף התנגדות ב"כ העורר נעתר בית המשפט קמא לבקשה והורה על עיכוב ביצוע החלטת השחרור עד ליום 7.08.18 בשעה 10:00.

ב"כ העורר הזדרזה להגיש ערר על החלטת בית המשפט קמא, המורה על עיכוב ביצוע השחרור עד למחר, הוא הערר נשוא החלטה זו.

2

כאשר ניתנת החלטת שחרור בבית משפט קמא והיחידה החוקרת מודיעה על כוונה להגיש ערר, בית המשפט קמא יעכב את ביצוע השחרור כדי לאפשר הגשת ערר, וכך אכן נהג בית המשפט קמא ונהג נכון.

החלטת בית המשפט קמא לפיה ראוי להורות על שחרורו של חשוד היא החלטה הנתונה לערר, ונכון וראוי הוא כי בית המשפט קמא יתן הזדמנות לבית המשפט של ערעור להדרש לערר המדינה, בלא שיווצר סיכון אך בשל שחרורו של החשוד ממעצר עד לשמיעת הערר.

זאת ועוד, מקובלנו כי בדרך כלל ראוי להורות על עיכוב ביצוע של החלטת שחרור לפרק זמן של 48 שעות, כפי שמאפשר החוק. במקרה דנן בית המשפט קמא נתן דעתו לנסיבותיו של התיק והורה על עיכוב ביצוע ההחלטה לפרק זמן קצר יותר.

אינני רואה כל פסול בהחלטת בית המשפט קמא בעניין עיכוב הביצוע לפרק זמן של פחות מ-24 שעות, והחלטת בית המשפט קמא בעניין זה הינה סבירה וראויה.

עיכוב ביצוע החלטת השחרור לפרק זמן של שעות ספורות בלבד עלול לפגוע בתכלית העיכוב ועלול להקשות על המשיבה לכלכל את צעדיה בתבונה וכנדרש.

הבקשה שמשמעותה להורות למשטרה להגיש את הערר עוד היום אינה במקומה, שכן לצורך הגשת הערר קצב בית המשפט קמא פרק זמן של כ-24 שעות.

מכל האמור הערר המתייחס לעיכוב הביצוע נדחה.

ניתנה היום, כ"ה אב תשע"ח, 06 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.