עמ"ת 41968-12-25

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרסקי) במ"ת 57112-05-22 מיום 17.11.2025.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1. כתב האישום בעניינו של העורר מיום 26.05.2022 מייחס לו עבירות רבות של מעשי אינוס במרמה; מעשי סדום במרמה; מעשים מגונים במרמה; גרם מעשי אינוס במרמה; וכן עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים ועבירות נוספות. כעולה מעובדות כתב האישום, המעשים המיוחסים לו בוצעו עת ששימש העורר כרב קהילה וראש עמותה, ותוך שהציג בפני המתלוננות מצג שווא וגרם להן להאמין כי המעשים נועדו לצורך "תיקונים רוחניים".

2. ביום 18.07.2022 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, נוכח תסקיר שלילי של שירות המבחן בעניינו, ממנו עלה כי מהעורר נשקף סיכון ברמה גבוהה, וכן חשש מהותי לשיבוש הליכי משפט. בחלוף הזמן, ובעקבות החלטת השופט א' שטיין בעמ"ת 13005-04-25 מיום 10.04.2025 שניתנה נוכח הימשכות ההליך, שוחרר העורר ביום 29.05.2025 למעצר בפיקוח אלקטרוני (להלן: החלטת השחרור), בהתאם לעמדתו העדכנית של שירות המבחן. במסגרת החלטה זו נקבעו תנאי פיקוח הדוקים, בכללם: פיקוח של שני מפקחים בכל עת, לרבות במסגרת חלונות יציאה, אשר נקבע כי יאושרו לצורך נוכחות במשפטו וטיפולים רפואיים בלבד; ואיסור מפגש או יצירת קשר עם כל אדם שאינו נמנה על המפקחים ובני-משפחת העורר. לצורך הבטחת התנאים נקבעה ערבות בנקאית אוטונומית על סך 300,000 ש"ח; התחייבות עצמית על סך 1,000,000 ש"ח; וערבות צד ג' לכל אחד מהמפקחים, בסך 50,000 ש"ח. בהחלטה הודגש, כי "הפרות תנאים אלה ייענו במדיניות של 'אפס סובלנות'" וכי "הדבר יוביל למימוש הערובות והשבת ה[עורר] למעצר בבית המעצר".

3. ביום 01.10.2025 הודיע הממונה על הפיקוח האלקטרוני לבית המשפט על החלטתו להפסקת מעצרו בפיקוח אלקטרוני של העורר, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 22ח(ב) לחוק המעצרים. זאת נוכח הפרת תנאי המעצר שבוצעה ביום 11.09.2025 עת שהה העורר בסופרמרקט במהלך חלון שניתן לו לצרכים רפואיים, בליווי מפקחת אחת בלבד, היא אחת מבנותיו (להלן: המפקחת).

4. בהחלטת בית המשפט מיום 05.10.2025 נקבע כי העורר הפר את תנאי האיזוק האלקטרוני, שעה שהשתמש בחלון ההתאווררות לצורך אחר מזה שעבורו נפתח, ובנוכחות מפקחת אחת בלבד. עם זאת נקבע כי בשים לב לכך שההפרה לא פגעה באינטרס מוגן מלבד עצם החובה לעמוד בתנאי הפיקוח; שנעשתה בגדרי חלון הזמן שנפתח; ושמדובר בהפרה ראשונה - היא נמצאת "ברף הנמוך בתוך ספקטרום ההפרות המהותיות", כך ש-"ניתן להלום את ההפרה באמצעות הכבדה כספית משמעותית". על-כן, נקבע כי המשך מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני יותנה בהפקדת ערבות נוספת בסך 300,000 ש"ח על שמו של העורר.

5. מוקדם יותר באותו היום, הגישה המשיבה בקשה לחילוט כלל הערבויות שנקבעו בתיק, נוכח הפרת תנאי המעצר. בגדרי הבקשה, עמדה המשיבה על החומרה שבהפרת התנאים; וזאת בפרט בראי "עילות המעצר העוצמתיות" הקיימות בעניינו של העורר, שעניינן מסוכנותו והחשש להימלטותו. נטען, שההפרה מלמדת על כך שהערכתו הראשונית של שירות המבחן לפיה המפקחים שהוצעו, יתקשו להוות עבור העורר גורם מציב גבולות ולדווח במקרה של הפרה - אכן התממשה.

6. ביום 17.11.2025 התקיים דיון בבקשה לחילוט הערבויות. בהחלטה מיום זה, היא ההחלטה מושא הערר שלפניי, התקבלה באופן חלקי בקשת המדינה לחילוט. בגדרי ההחלטה, שקל בית המשפט את נסיבות העניין, לרבות תנאי השחרור המוקפדים שנקבעו בעניינו של העורר, נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו; ואת הקביעה בדבר "גבוליות" החלטת השחרור בעניינו. כן צוין כי בחירתו של העורר להפר את תנאי השחרור, בהינתן הסיכון הכלכלי הנשקף מהאפשרות לחילוט הערבויות הרבות שהופקדו, מלמדת על "כשל בסיסי אצל ה[עורר] אשר נראה כביטול פנימי של מגבלות החוק כלפיו". עוד הודגש, כי בפני בית המשפט עמדה האפשרות להסיק כי "עמדתו הבסיסית של ה[עורר] כלפי החוק אינה מאפשרת את המשך שחרורו בתנאים שכן לא ניתן לתת בו אמון בנושא זה ולסכן את הציבור", ובהתאם - להורות על השבתו למעצר מאחורי סורג ובריח. אולם, חלף זאת בחר בית המשפט לאפשר לעורר "הזדמנות נוספת", שתלווה בביטוי כלכלי למגבלות החוק החלות עליו. נוכח האמור, הורה בית המשפט על חילוט בשיעור 20% מסך ערבות העורר שהייתה מופקדת בעת ההפרה, בסך כספי של 60,000 ש"ח.

7. בנוסף, ולאחר שנקבע כי המפקחת ששהתה עם העורר בעת ההפרה, "הפרה בעיניים פקוחות את חובתה כמפקחת", זו נפסלה מתפקידה, ונקבע כי תמומש מחצית מהערבות עליה התחייבה, בסך של 25,000 ש"ח. עוד נקבע כי מאחר שלא נמסרה זהותם של המפקחים שליוו את המבקש בחלון היציאה בו בוצעה ההפרה - האחריות מוטלת על כלל המפקחים במשותף; ונקבע כי תמומש מכל אחת מערבויותיהם סך של 10% מגובה הערבות, בסך 5,000 ש"ח מכל אחד. אגב כך הודגשה החשיבות באכיפת ערבויות מפקחים ומימושן, תוך שצוין כי "אם לא נתייחס במלוא הרצינות להתחייבות של מפקח, לא נוכל לסמוך על מפקחים שיעשו את מלאכתם ובסופו של יום הדבר יפגע בנאשמים [...]". עוד בגדרי ההחלטה פסל בית המשפט את בתו הנוספת של העורר כמפקחת, בהסתמך על החלטה קודמת שניתנה בעניינה, לפיה זו אינה מהווה דמות סמכותית כלפי אביה; והעביר את עניינם של מפקחים נוספים לבחינת שירות המבחן, תוך שקבע כי אין מקום לבחון שנית את התאמתם של מפקחים שנבחנו בעבר ונמצאו כלא מתאימים.

8. מכאן הערר שלפניי, בו נטען כי הפרת התנאים נבעה מטעות בשיקול הדעת שנעשתה בתום לב. נטען, כי סכומי החילוט עליהם הורה בית המשפט הם סכומים בלתי-מידתיים, החורגים ממדיניות הפסיקה הנוהגת, וזאת בהתחשב בקביעה כי ההפרה לא כללה פגיעה באינטרס מוגן מלבד עצם הפרת התנאים. בתוך כך הפנה העורר להחלטות בהן חולטו סכומים נמוכים יותר, אף שלשיטתו הן נגעו להפרה משמעותית יותר של תנאים מגבילים. עוד נטען, כי חילוט הערבויות, לצד הכבדת ההפקדה על העורר, מהווה "ענישה כפולה" ושאינה מידתית. אשר לפסילת המפקחת, נטען כי מדובר בהחלטה תקדימית, ובפרט שעה שזו מתפקדת כמפקחת העיקרית על העורר, נוכח קרבתה למקום מגוריו; וכי פסילתה מהווה "קריסת מערך הפיקוח". כן עתר העורר לאישור בתו הנוספת כמפקחת, ולחלופין למתן הוראה לבית המשפט שדן במעצרו להתרשם ממנה פעם נוספת נוכח העתקת מקום מגוריה מבית אביה.

9. בדיון שהתקיים לפניי חזרה באת-כוח העורר על נימוקי הערר, תוך שהדגישה כי חומרת ההפרה היא על הצד הנמוך. מנגד, באת-כוח המדינה טענה כי הטלת ערבויות וחילוטן אינן בגדר 'ענישה'; וכי ההחלטות שניתנו אינן בגדר 'כפילות', שכן הערבות הנוספת הוטלה כתנאי לחידוש מעצרו של העורר.

דיון והכרעה

10.  לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות.

11.  כידוע, בגדרי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, ציווה המחוקק כי נאשם ייעצר רק אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". סמכותו של בית המשפט של המעצר להורות על קביעת ערבויות אגב שחרור לחלופת מעצר כאמור, מעוגנת בסעיף 44(א) לחוק המעצרים; וחלה גם על מעצר בפיקוח אלקטרוני. בפסיקה נקבע כי אפשרות זו מסייעת לעריכת האיזון הנדרש בין הצורך לשמור על תכליות המעצר, לרבות איון מסוכנות הנאשם ומניעת שיבוש הליכי משפט, לבין הצורך להבטיח פגיעה מינימאלית בחירותו של הנאשם - ובפרט כאשר מדובר בהליך הצפוי להימשך זמן רב, כבענייננו (ראו: בש"פ 1902/19 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (02.06.2019) (להלן: עניין אביטן)).

12.  ודוק: הפרה של תנאי השחרור בערובה - נושאת בצדה משמעויות. כך, סעיף 51(א) לחוק המעצרים, שכותרתו "תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה", קובע כך:

"(א) שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע".

13.  סעיף זה מקנה לבית המשפט, במקרה של הפרת תנאי השחרור בערובה, סמכות כפולה: הן סמכות להורות על חילוט הערבויות שהוטלו להבטחת תנאי השחרור; הן סמכות לערוך בחינה מחודשת של תנאי מעצרו של הנאשם, בעקבות ההפרה (ראו: רע"פ 5034/15 פירממדוב נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (31.10.2018) (להלן: עניין פירממדוב); בש"פ 6704/19 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (30.10.2019). כן ראו, למשל: בש"פ 980/12 זוהר נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-14 (08.02.2012) (להלן: עניין זוהר)). הסמכות לבחינה מחודשת של תנאי המעצר כוללת בתוכה גם את הסמכות לקבוע כי הנאשם פגע באמון שניתן בו ובמפקחיו באופן שאינו מאפשר אלא להשיבו למעצר מאחורי סורג ובריח (ראו, למשל: בש"פ 3579/24 אליהו נ' מדינת ישראל (06.05.2024); בש"פ 7853/12 אלעואדרה נ' מדינת ישראל (08.11.2012)); וככלל, אי הקפדה על תנאי השחרור תוביל לתוצאה זו (בש"פ 3775/18 אהרון נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (22.05.2018)). אפשרות זו מתחדדת גם בראי העובדה שהפרת תנאי שחרור מהווה עילת מעצר עצמאית בהתאם לסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. הטעם לכך הוא שהפרת תנאי השחרור על-ידי הנאשם, פוגעת באמון שניתן בו כבסיס להחלטת השחרור בעניינו, ומשכך מצריכה, כנקודת מוצא, לבחון את תנאי השחרור מחדש. כפי שצוין בעניין פירממדוב:

"עילת המעצר של "הפרת תנאי שחרור בערובה" היא פועל יוצא של ההשקפה לפיה השחרור בערובה תלוי, בראש ובראשונה, באמון שנותן בית המשפט בנידון, אשר ביסודו ההנחה כי עמידתו בתנאי השחרור, או הערובה, תאיין את החשש מפני הישנות העבירה על-ידו, שיבוש הליכי משפט, או מעשה עבירה אחר שיבוצע על-ידו. מכיוון שהאמון הוא שמבסס את קיומה של עילת מעצר זו, הרי שאם "נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" וממילא נדרשת בחינה מחודשת של תנאי השחרור המתאימים לנידון-מפר תנאי השחרור [...] " (ראו: שם, בפסקה 48; והאסמכתאות שם).

14.  יחד עם זאת, במסגרת הבחינה המחודשת של תנאי המעצר, בית המשפט עשוי לקבוע כי, על-אף פגיעת הנאשם באמון שניתן בו, ניתן לאפשר לו להמשיך ולשהות בתנאי שחרור - כפי שנעשה בענייננו. זאת, בראי עקרון המידתיות החולש על דיני המעצרים בכללותם, ולעתים תוך קביעת תנאים נוספים כתנאי לשחרור מחדש. הבחירה בין האפשרויות השונות נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט הדן במעצר, בהתאם לנסיבות העניין. בתוך כך, על בית המשפט לשקול את נסיבות ביצוע העבירה, נסיבות הנאשם וטיבה של ההפרה (בש"פ 2155/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.03.2016)). אשר לטיב ההפרה, עליו לשקול את חומרתה, לרבות מידת המסוכנות הגלומה בה, הן כלפי קורבנות העבירה, הן כלפי האינטרס הציבורי בכללותו; ואת נסיבות ביצועה בכללותן, לרבות השאלה האם מדובר בהפרה ראשונה וחד-פעמית - או שמא בהפרה נמשכת - של תנאי השחרור. בצד זאת, בפסיקה הודגש כי על בית המשפט להיזהר מנקיטת "סלחנות מוגזמת" ביחס להפרות; משזו עלולה לעודד בעקיפין הישנות הפרות, ובכך אף להוביל להשלכות רוחב על מוסד השחרור בערובה בכללותו, לרבות פגיעה ביעילותו (ראו: עניין זוהר, בפסקה 15).

15.  כאמור, הסמכויות הנתונות לבית המשפט כתוצאה מהפרת תנאי שחרור בערובה, מכוח סעיף 51(א) לחוק המעצרים, כוללות גם את הסמכות לחילוט הערבויות שהוטלו להבטחת תנאי השחרור. ערבויות אלו נועדו להרתיע את הנאשם ומפקחיו מפני הפרה של תנאי השחרור, בראי האפשרות לחלטן (ראו: עניין פירממדוב, בפסקה 51). בהקשר זה, ערבויות המפקחים נועדו להבטיח שאלו יעמדו בהתחייבות הכפולה שנטלו על עצמם, שעניינה פיקוח על המשוחרר, והתחייבות שיקיים את תנאי השחרור במלואם (עניין אביטן, בפסקה 44). על-כן, במקרה של הפרת התנאים על-ידי הנאשם, נקודת המוצא היא שנדרש חילוט ערבויות הנאשם והמפקחים, לצורך מימוש תכליתן ההרתעתית. בפרט לעניין ערבויות המפקחים צוין ברע"פ 8768/07 אלוג' נ' מדינת ישראל (20.05.2008)), כי:

"משמונה אדם לשמש כמפקח במסגרת חלופת מעצר, כאמור, עליו להצדיק את האמון שנתן בו בית המשפט ולעשות כל הניתן על מנת למנוע מן הנאשם להפר את תנאי השחרור. אדם המקבל על עצמו לערוב לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר צריך לצפות, אפוא, כי אם נאשם המצוי תחת פיקוחו יפר את תנאי השחרור ימצא הוא, הערב, נפגע בכיסו בגובה סכום הערבות שעליה התחייב" (שם, בפסקה 6).

16.  יחד עם זאת, אף הסמכות לחילוט ערבויות היא סמכות הנתונה לשיקול הדעת הרחב של בית המשפט של המעצר, וממילא כוללת גם את האפשרות להורות על חילוט חלקי של הערבויות (בש"פ 6033/19 דכה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.10.2019)). בקביעת שיעור החילוט על בית המשפט לשקול את נסיבות העניין, לרבות מהות האישומים, חומרת העבירות, וטיב ההפרה - כמו גם אחריות הערבים להפרה, וגובהן של הערבויות שהוטלו מלכתחילה (עח"ע 58431-01-25 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (13.02.2025); עניין אביטן, בפסקה 46; ע"פ 6978/09 מטודי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (02.03.2010) (להלן: עניין מטודי)).

17.  במקרה שלפנינו, העורר מואשם בעבירות מין חמורות ביותר, ובנסיבות מהן עולה כי המסוכנות הנשקפת ממנו, למתלוננות ולציבור בכלל, היא בדרגה גבוהה ביותר - כאשר בהחלטה מושא הערר נקבע לגביו כי הלה "מצטייר כאדם מניפולטיבי עם יכולות חריגות ביותר להנעת אנשים (ובעיקר נשים) להתמסר לרצונותיו". לא בכדי, החלטת השחרור בעניינו של העורר קבעה תנאי שחרור קפדניים, וכן הטילה ערבויות גבוהות להבטחת תנאים אלו. בכך ביקשה לאזן בין חומרת המעשים המיוחסים לו והנסיבות החריגות העולות בעניינו, לבין הימשכות ההליכים וזכותו לחירות. אף מלכתחילה הוזהר העורר כי כל הפרה תיענה במימוש הערבויות והשבתו למעצר. לאחר שנקבע כי העורר הפר את התנאים, בית המשפט בחן את האפשרות להורות על השבתו למעצר מאחורי סורג ובריח, בהתאם לסמכותו שבסעיף 51(א) לחוק המעצרים, אך קבע כי בנסיבות ביצוע ההפרה, כהפרה ראשונה שבוצעה במסגרת חלון היציאה, ללא אינדיקציות להפרות נוספות וללא עבירות שנלוו לה - ניתן להסתפק ב"הכבדה כספית משמעותית" כתנאי לשחרור העורר מחדש.

18.  גם בגדרי החלטת בית המשפט בעניין חילוט ערבויות העורר ומפקחיו, נמנע בית המשפט מלנקוט בחילוט מלא של הערבויות, וחלף זאת הורה על חילוטן החלקי, בראי נסיבות ההפרה. החלטה זו נומקה ובוססה כדבעי וניתנה בהתאם לשיקול הדעת הרחב של בית המשפט של המעצר בעניינים מסוג זה, ולא מצאתי כל טעם מבורר להתערב בה. כך, במסגרת הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט ביחס לשיעור החילוט החלקי, שקל בית המשפט את המסוכנות הרבה של העורר, הנשקפת ממעשיו כמו גם ממאפייני אישיותו; וכן את "גבוליות" החלטת השחרור בעניינו. כן נשקלה אחריותה של המפקחת שנמצאה עם העורר בעת ההפרה, למול אחריותם הקולקטיבית של שאר המפקחים; והדבר מתבטא גם בשיעורי החילוט השונים שנקבעו מתוך ערבויות המפקחים. מנגד, ולזכות העורר, התחשב בית המשפט בכך שעסקינן בהפרה ראשונה, שחומרתה על הצד הנמוך, ושלא נלוו לה עבירות נוספות או פגיעה בערכים מוגנים אחרים. עיון בנימוקי ההחלטה ותוצאתה מעלה כי זו מאוזנת ומידתית, ולא מצאתי כל פגם שנפל בה. אף לא מצאתי כי סכומי החילוט שנקבעו בה חורגים מהפסיקה במקרים דומים, כטענת העורר (ראו, למשל, סכומי החילוט שנקבעו בעניין מטודי).

19.  אשר לטענתו של העורר ל'כפל ענישה' בעניינו - ראשית, וכאמור בטיעוני המשיבה, בפסיקה נקבע כי הסמכויות הקבועות בסעיף 51 לחוק המעצרים כלל אינן בגדר סנקציות 'עונשיות' אלא נועדו לצרכי הרתעה וסיכול (ראו: עניין פירממדוב, פסקאות 51-47 (31.10.2018)). שנית, וכמתואר לעיל, עיון בסעיף 51(א) לחוק המעצרים ובפסיקה בנדון מעלה כי ביחס להפרת תנאי שחרור מוקנית לבית המשפט סמכות כפולה: הן לחילוט הערבויות שהופקדו, הן לבחינה מחדש של החלטת השחרור בערובה. על-כן, לא מצאתי כל קושי בהחלטת בית המשפט של המעצר לנקוט בשני הצעדים במקביל - וזאת גם בהתחשב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לו בנושאים אלו. אף לא מצאתי כי סכומי החילוט, בצירוף ההכבדה הכספית שנקבעה בהחלטה מיום 05.10.2025, מובילים לתוצאה שאינה מידתית (ולא למותר לציין כי ההחלטה הראשונה שניתנה כלל אינה עומדת לפתחי בערר זה).

20.  גם בכל הנוגע להחלטה על פסילת המפקחת מלהמשיך ולפקח על העורר לא מצאתי להתערב. ברי, כי גם החלטה זו היא חלק מהשינוי בתנאי השחרור; ומצאתי כי זו מידתית, בייחוד בהשוואה לחלופה האפשרית של פסילת מערך הפיקוח כולו והחזרת העורר למעצר מאחורי סורג ובריח, נוכח הפגיעה באמון שנתן בית המשפט בעורר ובמפקחיו, כמתואר לעיל. אשר לעתירת העורר לאישור בתו הנוספת כמפקחת - לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט לשלילת התאמתה לתפקיד; וזאת בפרט כאשר עיון בתיק המעצר מעלה כי הדיון בעניינם של המפקחים הנוספים עודנו מתנהל.

21.  נוכח מכלול האמור, בנסיבות העניין, סבורני כי החלטת בית המשפט המחוזי - בדין יסודה, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

22.  הערר נדחה בזאת.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשפ"ו (13 ינואר 2026).