עמ"ת 26114-12-25

1. בית המשפט מבהיר כי על פי המדיניות הנהוגה בתחום המעצרים עד תום ההליכים, אין מקום להפנות נאשם-עצור לקבלת תסקיר מעצר במקרים בהם הוא מואשם בעבירות חמורות, והסכנה שנשקפת ממנו לציבור היא רבה; ובפרט, כאשר לחובתו נזקפת חזקת מסוכנות סטטוטורית. כלל זה כפוף למקרים חריגים בהם קיימת היתכנות ברורה לאיון המסוכנות הנשקפת מהנאשם במסגרתה של חלופת מעצר כזאת או אחרת (איני מתייחס למקרים של שחרור בערובה מחמת הימשכות יתרה של משפטו של הנאשם).

2. שירות המבחן עמוס לעייפה ואין להטרידו אלא, כאמור, בהתקיים היתכנות ברורה לחלופת מעצר, בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים לנאשם ובהתאם לשאר נסיבות המקרה (ראו:עשת"ש 27675-12-25 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 18 להחלטתי (10.12.2025); בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-6 (15.1.2015); וכן בש"פ 2282/24 אלשאפעי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (31.3.2024)). על פי אמות-מידה אלו, במקרה שלפניי, לא הייתה כל סיבה להגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3. בנסיבות אלו, ומאחר שהייתה הסכמה בין בעלי הדין, ממנה עולה כי העורר ויתר על טענותיו בנוגע לראיות לכאורה על-מנת שיוגש תסקיר מעצר ותיבחן אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אני קובע, בהסכמת הצדדים, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת ראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים, כאמור בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

4. בית המשפט מבהיר כי הליכי מעצר עד תום ההליכים צריכים להתקיים בהתאם לחוק המעצרים ולהחלטותיו של בית המשפט העליון שפירשוהו. זאת, כדי לקיים סדר דין פלילי, להבדיל מאי-סדר דין פלילי. בהיבט זה, מובן מאליו הוא שזכויות הצדדים תישמרנה.

5. בכפוף לאמור לעיל הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשפ"ו (18 דצמבר 2025).