5. על החלטה זו הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי (עמ"ת 47393-10-24), במסגרתו עתרה להורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא ועל מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, כמו גם על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים.

6. בהחלטתו מיום 28.10.24, קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ערפאת טאהא) את הערר באופן חלקי והורה על שחרור המשיב בכפוף לעיבוי סכומי ההפקדה והערבויות. כן הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

7. ביום 16.11.25 הגיש המשיב לבית המשפט קמא בקשה לחישוב תקופת הפסילה, במסגרתה עתר להורות על חישוב תקופת הפסילה ממועד מתן החלטת הפסילה (28.10.24), וזאת, על אף שרישיון הנהיגה של המבקש לא הופקד ואף לא ניתן תצהיר חלף הפקדה. המשיב נימק את בקשתו בכך שרישיונו הופקד ביום 24.4.24 במסגרת תיק קודם (פ"ל 13358-06-21 של בית משפט השלום בנצרת). העוררת התנגדה לבקשה.

8. בהחלטתו מיום 28.12.25, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה והורה, כי פסילת רישיון הנהיגה של המשיב תחושב החל מיום 28.10.24, במצטבר לכל פסילה אחרת.

מכאן הערר.

טענות העוררת:

9. בפתח טיעוניה ציינה העוררת, כי לעמדתה, על בקשה למתן הוראות או הבהרות בנוגע להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי (דוגמת החלטת בית המשפט המחוזי על פסילת רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים), להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי אשר נתן את ההחלטה ולא לבית המשפט קמא.

10. כן סבורה העוררת, כי החלטת בית המשפט קמא ניתנה בחוסר סמכות וזאת, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בבש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14) (להלן: "הלכת ג'אבר"), שם נקבע, כי הסמכות לחישוב מניין ימי הפסילה נתונה למשרד הרישוי בלבד. לטענת העוררת, די היה בטעם זה כדי לדחות את הבקשה על הסף.

11. לטענת העוררת, שגה בית המשפט קמא עת נעתר לבקשה וקבע, כי בעובדה שהמשיב הפקיד את רישיונו בתיק אחר יש כדי למלא אחר הדרישה להפקדת רישיון הנהיגה וזאת, ללא התייחסות לסעיפי החוק אליהם הפנתה העוררת. העוררת הדגישה, כי מבדיקה שערכה עולה, כי גם בתיק הקודם (פ"ל 13358-06-21) המשיב לא הפקיד רישיון נהיגה, אלא הצהיר בפני בית המשפט, כי אין לו רישיון נהיגה להפקיד ועל סמך זאת, הופק אישור הפקדה.

12. העוררת הוסיפה וטענה, כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל ראוי לטיעוניה באשר לכתבי האישום הנוספים שהוגשו כנגד המשיב בגין הפסילה נשוא הבקשה, כאשר להחלטת בית המשפט קמא השלכות כבדות משקל על אותם תיקים.

13. כן טענה העוררת, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לטיעוניה בעניין הלכת ג'אבר ולא נימק בהחלטתו מדוע בחר לדון בבקשה על אף ההלכה לפיה, הגוף המוסמך לדון בבקשה לחישוב פסילה הינו משרד הרישוי. בהקשר זה הפנתה העוררת לפסיקה רלוונטית בה הדגיש בית המשפט העליון, כי אין לערוך אבחנה בין בקשה לחישוב תקופת פסילה שעניינה בחישוב מתמטי וטכני של ימי הפסילה לבין בקשה להכרה בפסילה מבחינה מהותית. כך נקבע, כי שתי הסוגיות מונחות לפתחה של רשות הרישוי ובמסגרת ערעור על החלטת רשות הרישוי הן צריכות להיות מובאות כעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

14. לאור האמור, עתרה העוררת לקבל את הערר ולהורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא.

טענות המשיב:

15. ב"כ המשיב טען, כי הן בבקשה למעצר עד תום ההליכים והן בכתב האישום נטען, כי רישיונו של המשיב הופקד ומכוח אלה, יוחסה לו עבירה של נהיגה בפסילה. כן טען, כי אמנם בית המשפט המחוזי בעמ"ת 47393-10-24 פסל את רישיונו של משיב, אך לא חייב אותו בהפקדתו, שכן, הרישיון כבר היה מופקד. בהקשר זה הדגיש, כי הצהרת המשיב בפני בית המשפט במסגרת פ"ל 13358-06-21 כי אין בידיו רישיון להפקיד, מהווה הפקדה הלכה למעשה ובהתאם, ניתן אישור הפקדה. בנסיבות אלה, הטעים, הרי שלא בכדי נמנע בית המשפט המחוזי מלהורות על הפקדת הרישיון, שכן, זה כבר הופקד.

17. באשר לטיעוני העוררת בהתייחס להלכת ג'אבר, טען ב"כ המשיב, כי המשיב פנה למשרד הרישוי וקיבל רישיון כדין ומכאן, שאף טענה זו אינה עומדת לעוררת. באשר לשני כתבי האישום הנוספים שהוגשו כנגד המשיב בגין נהיגה בזמן פסילה, הרי שמדובר בשני מקרים שונים, במועדים שונים. בהקשר זה טען ב"כ המשיב, כי נודע למשיב שהוא פסול מנהיגה רק כאשר נעצר בעקבות המקרה השני. אילו ידע המשיב כבר במועד העבירה הראשונה כי הוא פסול מנהיגה, הרי שהיה מטפל בכך מיד ולא ממשיך לנהוג בפסילה.

18. לאור זאת, טען ב"כ המשיב, כי החלטת בית המשפט קמא נכונה ואין להתערב בה.

דיון והכרעה:

19. לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובחנתי את טיעוני הצדדים, כמו גם את הוראות הדין והפסיקה הרלוונטיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

20. בבש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14), קבע בית המשפט העליון את ההלכה לפיה, בקשה לחישוב מניין ימי פסילת רישיון נהיגה תהא בסמכותה של רשות הרישוי. כפועל יוצא, נקבע, כי הדרך להשיג על החלטה בבקשה כגון דא הינה על ידי הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בע"פ 7323/19 אחמד אבו שריפה נ' מדינת ישראל (26.2.20) הדגיש בית המשפט העליון, כי אין להבחין בין בקשה טכנית לחישוב ימי הפסילה, לבין בקשה להכרה מהותית בפסילה וכי הן זו והן זו מצויות בסמכותה של רשות הרישוי:

"בהליך שלפנינו ביקש המערער להבין בין בקשה ל"חישוב פסילה", שלטענתו עניינה בחישוב מתמטי וטכני של ימי הפסילה, לבין בקשה ל"הכרה בפסילה", שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה "מהותית", כפי שהתבקש בעניינו. לשיטתו של המערער, יש לקבוע כי בקשה מהסוג השני, הדורשת בירור עובדתי, מסורה לסמכותו של בית המשפט ולא לרשות הרישוי. אבהיר כי אין יסוד להבחנה שכזו, בהינתן שגם בעניין ג'אבר דובר על הכרה בפסילה מבחינה "מהותית", לאחר שלא הופקד רישיון נהיגה או תצהיר תחתיו".

מכאן, שהסמכות לחישוב תקופת פסילת רישיון נהיגה נתונה לרשות הרישוי, בין אם עסקינן בחישוב טכני מתמטי ובין אם מדובר בסוגיה של הכרה מהותית בתחילת מירוץ הפסילה, במקרה בו לא הופקד רישיון הנהיגה או לא ניתן תצהיר תחת הפקדתו.

במקרה דנן, לטענת המשיב, רישיונו הופקד וזאת, במסגרת הליך אחר. עם זאת, סבורני, כי הצדק עם העוררת ואין לראות ב"הפקדת" הרישיון בהליך האחר כעונה על דרישת ההפקדה בהליך הנוכחי. זאת, מהטעמים שיפורטו להלן.

21. סעיף 61(א) לפקודת התעבורה קובע, כי:

"הורשע בעל רשיון נהיגה על עבירת תעבורה או על עבירה לפי דין אחר הנובעת מנהיגת רכב, או שהוא נפסל מהחזיק רשיון או שהותנו בו תנאים לפי פקודה זו, חייב הוא להמציא את הרשיון לרשות הנקובה בתקנות תוך התקופה שנקבעה בהן".

בהתאם, בתקנה 556(א) לתקנות התעבורה נקבע, כי:

"נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.).

תקנה 557(ב) מוסיפה וקובעת, כי:

"הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה".

סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה קובע, כי:

".

.

(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין -

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;".

22. מהאמור עולה, כי מקום בו נפסל רישיון הנהיגה של המשיב על ידי בית המשפט קמא במסגרת ההליך הנוכחי, הרי שהיה עליו להפקיד את רישיונו, או למצער, תצהיר חלף הפקדה בהתאם להוראות סעיף 557(ב) לתקנות התעבורה, לבית המשפט אשר הורה על הפסילה. אלא שכאמור, המשיב טוען, כי היה פטור מלעשות כן שעה שרישיונו כבר הופקד בבית המשפט במסגרת הליך קודם בעניינו ודי בכך, לשיטתו, על מנת לענות על דרישת ההפקדה גם בהליך דנן. דין טענה זו להידחות.

23. בית המשפט העליון נתן דעתו לסוגיה זו וקבע זה מכבר, כי במקרה בו הוטלו על פלוני שתי תקופות פסילה במסגרת שני הליכים נפרדים, הרי שעליו למלא אחר הוראות הדין ולפעול להפקדת רישיונו, או להמציא תצהיר חלף הפקדתו, בבית המשפט. כך נקבע, כי אין די בהפקדת הרישיון או תצהיר בהליך אחד על מנת למלא אחר דרישת ההפקדה בהליך השני. זאת, בשים לב לתכלית החינוכית - פסיכולוגית המונחת ביסודה של חובת ההפקדה, כאמור. ראו לעניין זה הדברים שנקבעו ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (6.10.05) וכדלקמן:

"הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית -פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת הפסילה".

24. קביעות אלה בעניין ביטון אומצו מאוחר יותר ברע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (8.2.11), כאשר סוגיה דומה שבה והונחה לפתחו של בית המשפט:

"נוכח פסיקתו של בית משפט זה בעניין ביטון, שם נדחתה טענה דומה שהעלה דהן, נראה כי היה על המבקש לדעת שהחובה לשוב ולהפקיד בבית המשפט האחר את הרשיון שפג תוקפו או למצער לידע את בית המשפט האחר בדרך של תחליף הפקדה על ההפקדה הראשונה, היא חובה החלה עליו ולא על המערך האדמיניסטרטיבי של בתי המשפט. הטעמים שבמדיניות שיפוטית המצדיקים מסקנה זו והתכלית החינוכית-פסיכולוגית המונחת ביסודה, פורטו על ידי השופט א' א' לוי בעניין ביטון, שמדבריו ציטטתי לעיל, ולטעמיו אלה הצטרפתי כבר שם. לא למותר להוסיף כי הצורך לחסום מניפולציות אפשריות מצד נידונים העלולים לנצל לרעה מצבים של חוסר תיאום בין המזכירויות השונות או פערי זמן בעדכון תקופות הפסילה המצטברות, תומך אף הוא באותה מסקנה עצמה.

סיכומו של דבר ובהמשך למה שדבר נפסק בעניין ביטון, נראה לי כי ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרשיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרשיון שהפקיד כאמור... עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.10) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל באותו מועד ואילך".

25. לאור האמור, הרי שבנסיבות העניין, היה על המשיב להמציא את רישיון הנהיגה שלו, או תצהיר חלף הפקדה לאותו בית משפט שהורה על פסילת הרישיון, מיד לאחר שהודע למשיב על הפסילה. היינו, היה על המשיב להמציא את הרישיון (או תצהיר) לבית המשפט קמא מחדש בהליך הנוכחי ואין די בכך שרישיונו כבר היה "מופקד" במסגרת הליך קודם בעניינו. מקום בו המשיב נמנע מלעשות כן, הרי שמירוץ הפסילה בעניינו לא החל עד למועד הפקדת הרישיון או התצהיר בהליך דנן ואין מקום לקביעה, כי פסילת רישיונו של המשיב תחושב מיום מתן אישור ההפקדה בהליך הקודם (ראו והשוו: ת"פ (חי') 340/00 מועאויה אסמאעיל נ' מדינת ישראל (20.1.15), עמ"ת (מרכז) 15087-06-15 אמסלם נ' מדינת ישראל (23.6.15), ע"ח (ת"א) 46603-02-17 פלטו רז נ' מדינת ישראל (22.3.17)).

26. בהקשר זה יש להדגיש, כי אף בהליך הקודם (פ"ל 13358-06-21), עליו מסתמך המשיב, רישיון הנהיגה של המשיב לא הופקד בפועל, אלא המשיב הצהיר בפני בית המשפט, כי אין בידיו רישיון נהיגה להפקיד (ראו פרוטוקול הדיון שם מיום 24.4.24). על יסוד הצהרה זו, ומשניתנה החלטת בית המשפט על פסילת המשיב מנהיגה עד למתן החלטה אחרת, הוצא על ידי מזכירות בית המשפט אישור על הפקדת רישיון הנהיגה החל מיום 24.4.24.

מכאן, שאין בסיס לטענת ב"כ המשיב בבקשתו לחישוב תקופת הפסילה, כפי שהוגשה בבית המשפט קמא, לפיה, לא הייתה למשיב יכולת להפקיד את רישיונו מחדש מאחר שזה הופקד עוד בתיק הקודם.

27. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו, לכאורה, המשיב המשיך לנהוג חרף היותו פסול מנהיגה, כאשר הליכים קודמים שהתנהלו כנגדו אינם מרתיעים אותו מלשוב לבצע לכאורה עבירות כאמור.

מהמסמכים שהוגשו על ידי העוררת (מ/1) עולה, כי ביום 2.7.25 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב ללא ביטוח אשר בוצעו לכאורה ביום 26.6.25.

בנוסף, ביום 13.7.25 הוגש כנגד המשיב כתב אישום נוסף בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה ותקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר אשר בוצעו לכאורה ביום 7.6.25.

בנסיבות אלה, הרי שהטעמים הפסיכולוגיים - חינוכיים שבבסיס דרישת ההפקדה מחדש בכל הליך פסילה לשם הפנמת האיסור על נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, מקבלים משנה תוקף.

28. לאור המקובץ, הרי שדין הערר להתקבל. החלטת בית המשפט קמא מיום 28.12.25 בטלה בזאת. תקופת פסילת רישיון הנהיגה של המשיב תחל ממועד הפקדת רישיון הנהיגה, או תצהיר חלף הפקדה, בהליך זה (מ"ת 6535-10-24), במזכירות בית המשפט.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשפ"ו, 13 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.