1

כנגד המשיב הוגשה בקשה למעצר בית עד תום ההליכים ופסילת רישיון הנהיגה, על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו 1966, וזאת במקביל להגשת כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה בקלות ראש.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 19/12/2020 בשעה 19:00, נהג המשיב באופנוע על כביש 4, ק"מ 68 במהירות 191 קמ"ש, במקום בו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש.

בפרוטוקול הדיון מיום 21/12/20, הסכימו הצדדים לכך שהמשיב ישהה במעצר בית לילי, עם הפקדה כספית ופסילת רשיון ונקבע מועד להמשך הדיון בבקשה להיום.

הצדדים טענו לבקשה ותיק החקירה הוגש לעיוני.

בא כוח המבקשת חזר על הבקשה, הפנה לחומרת העבירה בכך שמדובר בהפרזת מהירות של 101 קמ"ש מעל המהירות המותרת בחוק ולעברו התעבורתי של המשיב בכך שאוחז ברשיון נהיגה משנת 2000 ולחובתו 14 הרשעות קודמות, כאשר 7 הרשעות הן בגין נהיגה במהירות מופרזת.

2

עוד הפנה לכך כי בבקשה זו, די בסיכוי סביר להרשעה ואין צורך בקיום ראיות לכאורה, מעבר לכל ספק סביר והפנה לרע"פ 5250/12 בעניין אבו גויידר שם קבע בית המשפט העליון, כי נהיגה במהירות מופרזת מלמדת על טירוף דעת (במאסר מוסגר אציין כי מדובר היה בהחלטה בבקשה ליתן רשות ערעור על גזר דין בו ניתנה ענישה של מאסר בפועל לעבירה של נהיגה במהירות מופרזת וכי במקרה שלפני מדובר בהליך מעצר).

ב"כ המבקשת הפנה לעמ"ת 19971/04/17, שם אישר ביהמ"ש המחוזי החלטה הקובעת כי במקרה של נהיגה במהירות של 196 קמ"ש במקום 90 קמ"ש שוחרר הנהג למעצר בית מלא בפיקוח.

בהחלטה זו נקבע כי: "השילוב של חומרת המעשה כאמור לעיל ועברו הפלילי המכביד... יש בו ללא ספק כדי להצביע על מסוכנות... יש במסוכנות נלמד מהמעשה וחומרתו ובמקרה דנן אני חוזר ומפנה לעברו התעבורתי, לפיכך, קיימת גם מסוכנות של העורר".

במקרה זה אליו הפנה ב"כ המבקשת, בשונה מהמקרה שלפנינו, המסוכנות נבעה מהעבר התעבורתי של הנהג, אשר צבר לחובתו 126 הרשעות קודמות בתעבורה ובעבירות שחוזרות על עצמם, ביניהם גם עבירות מהירות ועבירה של נהיגה פוחזת, כשעמד לחובתו תיק מב"ד של נהיגה בזמן פסילה ואף הושתו עליו עונשי פסילה ממושכים קודם.

לעניין זה נדרש גם בימ"ש העליון, בבש"פ 3593/17, אשר אישר את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי נהיגה במהירות של 196 קמ"ש במקום 90 קמ"ש, כאשר לנהג 126 הרשעות קודמות, לרבות אי ציות לרמזורים, אי ציות לרמזור, עקיפה, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה, אי ציות לשוטר במדים, שימוש בטלפון, סטיה מנתיב ונהיגה בלי רשיון נהיגה מתאים ו- 14 הרשעות דומות של נהיגה במהירות מופרזת מדגיש את הסכנה בהתנהגות הנהג.

עוד טען ב"כ המבקשת,במסגרת טיעוניו, כי השוטר האוכף פעל בהתאם לנוהל המשטרתי, ערך את כל הבדיקות הנדרשות והקפיד על כל הנדרש בנוהל. טען כי מדובר בטווח גילוי רכב המטרה במרחק של 299.2 מטר ועל פי נוהל הממל"ז ניתן למדוד את טווח גילוי רכב המטרה עד ל- 300 מטר.

ציין כי הגבלת טווח 300 המטרים היא הגבלה שנקבעה בנוהל כדי להבטיח קשר עין עם הרכב הנאכף וכדי למנוע טענה של טעות בזיהוי הרכב וטען כי אין כל כרסום בראיות. לעניין אכיפת רכב דו גלגלי ציין, כי לא היו כלי רכב אחרים הנעים לכיוון תנועתו וביקש להותיר את המשיב במעצר בית לילי ויתר התנאים כפי שהוסכמו על הצדדים.

ב"כ המשיב טען כי אין ראיות לכאורה. טען כי השוטר האוכף לא פירט במלל כמתחייב שאין תנועה

3

לפני האופנוע, בצידי האופנוע ומאחורי האופנוע וכי הוא לא בדק זאת, הפנה לעובדה כי בדו"ח הפעולה יש מס' דו"ח הכתוב בעט אחרת ולא ניתן לדעת לאיזה תיק המסמך מתייחס.

ב"כ המשיב התייחס לנספח ב' לדו"ח, בסעיף 2, שם רשום כי טווח גילוי רכב המטרה לא יעלה על 300 מטר, כלומר, על פי נהלי המשטרה והוראות יצרן, הטווח המקסימאלי למדידת רכב המטרה הוא 300 מטר. טען כי החלק הנמדד ברכב הוא חזית הרכב והוא נמדד למרחק 299.2 ובשל כך שההוראות מדברות על אכיפת הרכב הנאכף ולא החלק הנמדד, ברגע ששאר הרכב היה מחוץ ל-300 מטר מדובר באכיפה לא תקינה והפגם מוביל לכרסום מהותי בראיות.

ב"כ המשיב טען כי מדובר באדם נורמטיבי, נשוי אב ל-3 ילדים, עצמאי, עובד בעבודה חיונית, מתוקף עבודתו מחוייב להיות זמין לקריאות תיקון תקלות בלילות, טען כי עברו התעבורתי לא מכביד, כי העבירות הדומות הן מסוג ברירת קנס וניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בפסילת רשיון נהיגה.

אין חולק כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר.

בשלב זה של הדיון, נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראייה, ראה:בש"פ 8587/95, זאדה נ' מ"י, ודי ב"ניצוץ ראייתי" בכדי לקבוע קיום ראיות לכאורה. בשלב זה די בראיות גולמיות.

לאחר עיון בחומר החקירה בתיק, בחקירת המשיב במשטרה ובנספח האכיפה של השוטר בשטח, מצאתי כי צודק ב"כ המשיב בכרסום ראייתי אשר עולה אולם בשלב זה, על ביהמ"ש לבחון ראיות גולמיות, אשר קיימות במקרה דנן ולכן, אני קובעת כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

באשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב, מצאתי מקום להפנות לעמ"ת 25720/01/15, שם הותירה כב' השופטת מיכל ברק נבו את החלטת בימ"ש קמא, אשר קבע שחרור בתנאים מגבילים במקרה חמור יותר, על כנה כאשר קבעה כי:

4

"אמנם, העבירות בהן נאשם הנהג הן חמורות ומעוררות סלידה. נהיגה במהירות כה גבוהה היא כשלעצמה מעשה חמור ומסוכן. כשמתווסף לכך רכיב של שכרות, אין צורך להכביר מילים על הסכנה הנשקפת מאדם שנוהג במצב כזה.

ואולם, פסיקת בתי המשפט מלמדת כי במקרים דומים, ואף חמורים יותר, שוחררו נהגים לחלופת מעצר, בפרט כאשר היה מדובר בנהגים ללא עבר פלילי. כך, למשל, בבש"פ 3648/14 מדינת ישראל נ' עביד [22.5.14] שוחרר ממעצר מי שנהג במהירות מופרזת, כשהוא שיכור. באותו מקרה, דובר במי שגם נהג ללא רישיון נהיגה, כשלצידו נוסעת נוספת, והוא נעצר לאחר מרדף משטרתי. מצד שני, מדובר במי שהיה עצור עד לשחרורו תקופה לא מבוטלת של מספר חודשים. כמו כן אפנה לע"ח (מחוזי ת"א) 37766-07-11 מדינת ישראל נ' גילקרוב [25.7.11], שם מדובר היה בנהיגה בקלות ראש, תוך סיכון הולכי רגל ואי ציות להוראות שוטר שהורה לנהג להיכנס לניידת. שם סירב הנהג לתת בדיקת נשיפה ועל סמך כך נקבעה נהיגה בשכרות. עוד דובר שם בנהג בעל עבר מכביד, וחרף האמור הוא שוחרר בתנאים".

המשיב אוחז ברישיון משנת 2000, לחובתו 14 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, כולן מסוג ברירת קנס. 7 מתוכן בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, 5 מתוכן בעשור האחרון, הרשעה אחת לשנה לערך. המדובר בהזמנה לדין ראשונה, עבור משיב זה. עברו התעבורתי אינו מכביד.

במקרה שלפניי אין עבירות נלוות והמדובר למעשה בפעם הראשונה בה נהג המשיב במהירות מופרזת שכזו.

לאור המפורט לעיל, הנני קובעת כי נשקפת מסוכנות מהמשיב, מסוכנות הטמונה בנהיגה.

ב"כ המבקשת בעצמה, הסכימה לשחרור המשיב בתנאי מעצר בית לילי בלבד ומבקשת להותירו על כנו.

בשל העובדה כי פרנסתו של המשיב היא גם באמצעות קריאות ליליות, מבקש הוא את ביטול מעצר הבית כליל.

התנאי הבסיסי לשחרורו של עצור לחלופת מעצר, הוא יכולתו של בית המשפט ליתן בו אמון, שיעמוד בתנאי שחרורו. במכלול הנתונים, התרשמתי מהמשיב כי ניתן ליתן בו אמון בזו הפעם.

מפנה להחלטת נשיאת בית המשפט העליון בעצמה, בבש"פ 10118/04 נזמי ג'באלי נגד מדינת ישראל, שם קבעה את הדברים הבאים:

5

"אכן בימים אלו, כשנגע תאונות הדרכים משתולל וגובה קורבנות רבים חובה על בתי המשפט לסייע במאבק למניעת המסוכנות הנשקפת מנהגים עבריינים, בין השאר באמצעות הרחקתם מהכביש. יחד עם זאת, משקיימת בשלב זה של ההליכים, דרך שבה ניתן להרחיק את הנהג המסוכן מהכביש מבלי שישהה בכלא, יש לעשות מאמץ להעדפה בדרך זו".

במקרה של משיב זה, התרשמתי כי ניתן למנוע את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות הרחקה מהכביש.

במאמר מוסגר אציין כי כל הפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקשת הינה במקרים חמורים יותר ובמקרים של עבירות נלוות חמורות לעבירת המהירות ואין בנמצא אף לא דוגמה אחת שניתן היה לעשות היקש למקרה שלפניי.

לאור כל האמור, אני סבורה כי המשיב ראוי לאמון בית המשפט ולשחרור לחלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנשקפת לציבור מהמשך נהיגתו.

לאור האמור ומשמצאתי כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה בתנאים מגבילים, ומששקלתי את השיקולים לקביעת ערובה על פי הקבוע בסעיף 46 לחוק, הנני מורה על ביטול מעצר הבית הלילי ושחרורו של המשיב, בכפוף להמצאת ערובה להלן ובתנאים הקבועים בסעיף 48 (א) רישא לחוק בנוסף לאלו המפורטים בהחלטתי כדלקמן:

א.        המשיב יפקיד סך של 4,000 ₪ בנוסף לסך 1,000 ₪ שהפקיד וזאת בתוך 3 ימים.

ב.         המשיב יחתום על ערבות עצמית על סך של 10,000 ₪ להבטחת תנאי השחרור וזאת בתוך 48 שעות.

ג.         מורה על פסילתו של המשיב מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה וזאת עד לתום ההליכים כנגדו, ללא צורך בהפקדה.

ד.         מוסבר למשיב כי בית המשפט החליט ליתן בו אמון בזו הפעם, אך אם יפר את האמון שניתן בו ויפר תנאי מתנאי השחרור, יכול ויעצר עד לתום ההליכים נגדו.

6

מורה על עיכוב ביצוע החלטתי זו ב-48 שעות. המשיבה תודיע עד ליום 4/1/21, שעה 10:00 באם בכוונתה להגיש ערר, שאם לא יוגש ערר, החלטה זו תיכנס לתוקף מיידי.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"ט טבת תשפ"א, 03 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.