1

 

 

 

בפני בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מיום 23/6/16 לפיה, בית המשפט מתבקש לבטל האיסור שהוטל על המבקש להתקרב לשכונת בית וגן (שיכון ב') בטבריה.

 

רקע :

1.         בתאריך 25/4/16 הוגש כנגד המבקש כתב אישום ובקשה למעצרו עד תום ההליכים.

 

2

3.         בכתב האישום נטען כי בתאריך 22/5/16 סמוך לשעה 12:30 , בגבולות שטחי הנאשם ושכנתו שושנה קרן (להלן :"המתלוננת") עימה קיימת למבקש מחלוקת לעניין גבולות השטח , תקף המבקש את המתלוננת שלא כדין באופן שהשליך לעברה מוט ברזל ופגע בידה השמאלית, כתוצאה מכך נשרטה המתלוננת בידיה. בהמשך איים המבקש על המתלוננת בכך שאמר לה: "יה בת זונה אני אהרוג אותך אם לא תצאי לי מהבית". בנסיבות אלו הגיע השוטר קובי אסידו אל המקום והפריד בין הצדדים , במעמד זה איים עליו המבקש שלא כדין בכך שאמר לו :"אם לא תעשה לזה סוף אני אקח את החוק לידיים". בהמשך לאמור לעיל לאחר שעוכב המבקש לתחנת המשטרה בטבריה בהמתנה לחקירה, לאחר שנתבקש ע"י השוטרת חן מועלם לא להשתמש במכשיר הפלאפון מאחר והוא מעוכב תקף המבקש את השוטרת מועלם באופן שהשליך לעברה כסא אך השוטרת זזה והכסא פגע ברגלה, המבקש הרים שוב את הכסא לעבר השוטרת אך רוסס בגז פלפל והשליך את הכסא לצד השני.

 

            לאור האמור לעיל הואשם המבקש בביצוע עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

 

 

3.         בדיון יום 24/5/16 הסכים ב"כ המבקש לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר והצדדים הסכימו כי המבקש ישוחרר בתנאי מעצר בית לילי החל מהשעה 23:00 עד השעה 06:00, בבית בנו, ביבניאל ובפיקוחו של הבן, ביתר שעות היממה יותר למשיב לעבוד, זאת בליווי צמוד של בנו, כמו כן נאסר על המבקש להתקרב לשכונת בית וגן (שיכון ב') בטבריה וכן נאסר עליו ליצור כל קשר עם מי מעדי התביעה וזאת לצד חתימה על ערבויות מתאימות.

 

בתאריך 8/6/16 בוטל בהסכמת הצדדים התנאי המורה למבקש לשהות בליווי בנו בשעות היממה.

 

4.         טיעוני הצדדים :

 

טיעוני ב"כ המבקש :

א.        עילת המעצר הנטענת בבקשה הינה עובדת התנהגותו לכאורה של המבקש כלפי השוטרים,

לא נטען כי המבקש עלול לסכן את שלומם או ביטחונם של המתלוננים.

3

ב.         לאחר השחרור בתנאים הוגשה בקשה בהסכמה, ולפיה הותר למבקש לשהות במהלך כל שעות היממה ללא ליווי ולעבוד, למעשה המגבלה היחידה שנותרה היא הותרתו במעצר בית לילי והרחקתו מביתו.

ג.         עסקינן במבקש יליד 1953, למבקש ילדים ונכדים, לו רצה לפגוע ו/או לאיים בדרך כזו או אחרת על המתלוננת, הדעת נותנת שהייתה לו אפשרות לעשות זאת, שהרי ניתן בו אמון והוא משוחרר במרבית שעות היממה, הוא עובד, נמצא כמעט בכל מקום זולת הבית שלו בטבריה.

ד.         עד היום לא קרה שום דבר, לא נרשמה כל הפרה של התנאים, המתלוננת לא פנתה למשטרה. ה.            מדובר בתיק שעוד יתנהל בעתיד למשך תקופה ממושכת למדיי.

ו.         ביום 30.5.16 התנהל הליך אזרחי בבית משפט השלום בטבריה, במסגרתו נערך סיור במקום, הצדדים הגיעו לכדי הסדר "הפרדת כוחות" שנערך ברוח טובה.

החלטת בית המשפט אישרה את ההסכמות ונתנה להן תוקף של החלטה.

ז.         בנו של המבקש אף עדכן כי הוצאו צווי הגנה כנגד המתלוננים במובן זה שנאסר עליהם באופן הדדי ליצור קשר זה עם זה. הצווים בתוקף למשך חצי שנה.

ח.        למעשה אין כל זיקה ישירה בין המבקש לבין המתלוננת ובעלה. המתלוננים בונים את ביתם ובשלב זה עדיין לא מתגוררים בו, הבית נמצא בשלבי בנייה כאתר.

ט.        מוסכם שהמבקש לא יתקרב לבית המתלוננת, לא יגיע למקום, ייאסר עליו ליצור איתם כל קשר.

י.         במענה לתגובת ב"כ המשיבה מסר ב"כ המבקש כי באופן חד משמעי ההליכים האזרחיים והמחלוקות האזרחיות מתבררות ויתבררו בבית המשפט, אין בכך לחסום את דרכו של המבקש לביתו.

 

לדברי המבקש עצמו היה צו, המתלוננים הפרו את הצו, הם פרצו את הגדר ונכנסו לשטח אבל לו הם אומרים להתרחק כדי שהם יבנו על השטח שלו. כרגע המתלוננים בונים על השטח שלו מבלי שיוכל לעשות שום דבר, אפילו להחתים את השכנים שלו על תצהירים הוא לא יכול. ברגע שהמתלוננים יסיימו לבנות אפילו את כתב התביעה הם יבטלו.

 

טיעוני ב"כ המבקשת :

א.        אך ביום 24.5.16 הסכים ב"כ המבקש לראיות לכאורה ולעילה, כך שאין מקום היום לשמוע טענות בעניין זה.

4

ב.         ב"כ המשיבה שוחחה עם בעלה של המתלוננת, שמסר שהסכסוך בנוגע לשטח עדיין קיים, למרות אותו הליך אזרחי שהיה בבית משפט בטבריה. לדבריו, הליך הבנייה מתעכב כל הזמן כיוון שכל מה שהם בונים הורסים להם. רק לפני שבוע, אחיו של המבקש הרס קיר שבנו במקום והוא הגיש על כך תלונה במשטרה, שמגובה בצילומים ועדים נוספים.

גם בנו של המשיב הצהיר בפני ב"כ המשיבה מחוץ לאולם כי הוא לא מתגורר בבית שלו, הוא הבית הצמוד לבית המתלוננת, מאחר והוא חושש מתלונות שכל הזמן מגיעות והוא נמצא מזה שלושה שבועות בבית חמו וחמתו ולא בצמוד לבית המריבה.

ג.         מדובר בסכסוך אזרחי חי ובועט, כל בני המשפחה ולא רק המבקש עצמו מעורבים בסכסוך הזה ומוגשות תלונות באופן שוטף על הפרעות כאלה ואחרות ועבירות כאלה ואחרות שמבוצעות שם.

ד.         המבקש מתקשה לשלוט ברוחו וכאשר הוא נסער הוא אינו מהסס לפגוע, ולא מצליח לכבוש כעסו הן כלפי המתלוננת והן פוגע גם בשוטרים.

ה.        טרם בשלה העת להחזירו לביתו, אמנם לא מדובר בבית צמוד אך מדובר בבית סמוך הנמצא מטרים ספורים בלבד מבית המתלוננת. אמנם מדובר בבית שנמצא בבנייה, אך המתלוננים מגיעים לשם כל עת שנדרש בהתאם להתקדמות הבנייה, בהתאם להפרעות שמתרחשות שם לעיתים קרובות מידי.

לא ניתן להגן על המתלוננת או בני ביתה אם תתאפשר חזרתו של המבקש לביתו.

 

דיון והכרעה

 

בבקשה לעיון חוזר, כגון הבקשה בה עסקינן, בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהחלטתו, רק בהתקיים תנאים המפורטים בסעיף 52 (א) לחוק המעצרים, שזו לשונו:

 

"עצור, משוחרר בערובה או תובע, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בעניין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת  מתן ההחלטה".

 

5

האם "עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" ?

על הסוגיות עליהן צריך בית המשפט לתת את הדעת בבקשה לעיון חוזר המסתמכת על "חלוף הזמן" עמד בית המשפט המחוזי בנצרת בבש 2347/06 פרץ שלמה נגד מדינת ישראל מפי כב' השופט (כתוארו אז) אברהם אברהם :

 

"מה, בכל זאת, ביקש המחוקק לומר בסעיף 52(א) לחוק המעצרים, כשקבע את החלופה השלישית, זו שעניינה חלוף הזמן מאז ניתנה ההחלטה? התשובה לכך מצויה בדברים שהבאנו למעלה מפי כב' השופטת פרוקצ'יה. יעודו העיקרי של העיון החוזר הוא 'לבחון מחדש, האם בנקודת זמן מאוחרת להחלטת מעצר נגרע תנאי זה או אחר, שקיומו נדרש לצורך המשך המעצר'. על כן, אם 'עבר זמן ניכר מאז מתן ההחלטה, ניתן לחזור ולבחון סוגיות הנוגעות לעילת מעצר, ראיות לכאורה, וחלופת מעצר'."

 

בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת בש 002201/06 עמיר מולנר נגד מדינת ישראל נקבע מפי כב' השופט נסים ממן בבקשה לשינוי תנאי מעצר הבית המלא:

"לדעתי, לא עבר זמן ניכר כלל וכלל. חודשים ספורים של מעצר בית הם דבר שבשגרה, והגם שצריך לעשות הכל כדי לצמצם את התקופה אין לומר שזהו זמן ניכר. ראו למשל, ב"ש [מחוזי נצ'] 2184/06 שהואן נגד מדינת ישראל, נבו המאגר המשפטי הישראלי [27.6.06] וגם בש"פ 6772/05 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3), 1750, עמ' 1752 שם נקבע כי -

 

6

"... לא נשתנו אף הנסיבות מאז, ולא עבר "זמן ניכר", כלשון הוראת החוק, מעת מתן ההחלטה המקורית. בנסיבות עניין זה, מעבר ארבעה חודשים מאז מתן ההחלטה אינו מצדיק את שינויה בשל יסוד חלוף הזמן גרידא, וההנחה המובנית בחלופת מעצר בית שהוחלה בהסכמת העורר היא כי הוא ישהה במסגרת זו במהלך התנהלות משפטו, וכל עוד הוא מתמשך התמשכות סבירה, לא תקום עילה לשינוי תנאי החלופה. בנסיבות שלפנינו, זהו, אכן, מצב הדברים. משבקשתו לעיון חוזר של העורר אינה עומדת בתנאי הסף האמורים, דינה להידחות".

 

במקרה זה דחה בית המשפט בקשתו של המבקש להקלה בתנאי מעצר בית מלא וזאת בחלוף ארבעה חודשים ובשעה שהליכי ההוכחות צפויים היו להימשך עוד חודשים ארוכים וזאת בשונה מהמקרה שבפני בו שוחרר המבקש אך לפני חודש ימים בלבד !

 

לציין כי ערר על החלטה זו נדחה ע"י כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 6358/06 עמיר מולנר נגד מדינת ישראל ובית המשפט מציין במפורש גישתו בעניין חלוף הזמן המהווה עילה להקלה בתנאי השחרור בערובה :

אף אני, כסגן הנשיא המלומד, סבור כי לא חלף עדיין זמן ניכר - כמשמעו בחוק - מן ההחלטה המצדיק את השינוי המבוקש כנתינתו, קרי, הגבלת מעצר הבית לשעות הערב והלילה בלבד. לא הרי שהות של מספר חודשים במעצר מאחורי סורג ובריח כהרי מעצר בביתו של אדם, גם אם אין להקל ראש בהגבלות שבמצב זה (ראו ב"ש 215/73 מדינת ישראל נ' סלימאן, פ"ד כח'(1) 246, 249, השופט ברנזון). להבחנה בין מעצר בית למעצר בפועל ראו גם בג"צ5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2) 865, 870-869."

לאור עיקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה.

 

7

בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהווה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שחרור בערובה :

 

"אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעניינו של בגיר ובהעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהעדר שינוי נסיבות אחר. "

 

 

סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן.

 

אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

 

במקרה שבפני מיוחסת למבקש ביצוען של עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

 

מאחר שאין מחלוקת בגין קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש, לא היתה מחלוקת לעצם קיומה של עילת מעצר במועד שחרורו של המבקש ואף כיום אין ב"כ המבקש חולק כי קמה עילת מעצר (אלא שלגישתו נשענת זו על העבירה כנגד השוטרים בלבד) הרי שיש מקום לקבוע קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר.

 

8

הגם שנתתי דעתי לטיעון כי המתלוננים אינם גרים סמוך לבית המבקש אלא בונים שם ביתם הרי שמסוכנותו של המבקש כלפי המתלוננת ובעלה הינה להערכתי עדיין בינונית עד גבוהה ולא התרשמתי כי נחלשה ברמתה במהלך הזמן הקצר שחלף. מדברי המבקש עצמו במהלך הדיון אני למד כי הסכסוך בינו למתלוננים חי וקיים לרבות תסכולו וכעסיו כלפיהם ומצב העניינים רחוק מלהיות רגוע כפי שמנסה ב"כ המבקש לשוות בטיעוניו. ביטוי למצב המתוח והרגיש מצאתי בעדכון ב"כ המשיבה אשר שוחחה עם בעל המתלוננת וזה מסר כי אך לפני שבוע הוגשה תלונה נוספת במשטרה כנגד אח המבקש בגין גרימת נזק נוסף לביתם שבבנייה ויש בכך להשליך על מסוכנות המבקש בהיותו הדמות הדומיננטית בסכסוך באם תתאפשר חזרתו בשלב זה לביתו. העבירות בהן מואשם המבקש ונסיבות ביצוע העבירות לכאורה מצביעים על היעדר מורא המבקש מן החוק ומרשויות החוק ואינו בוחל בשימוש באלימות מילולית ופיסית על מנת לקדם ענייניו. מסקנה זו מקבלת חיזוק בהרשעותיו הקודמות הכוללות עבירות אלימות לרבות אלימות כנגד שוטרים.

 

 

לאור כל האמור לעיל מצאתי כי אין בחלוף כחודש בלבד מאז שחרורו של המשיב ועד הגשת הבקשה ושלושה שבועות נוספים עד למועד הדיון להצדיק שינוי משמעותי בתנאי השחרור בערובה . התנאים המגבילים בהם נתון המבקש מידתיים בנסיבות העניין, אינם מגבילים המבקש בפרנסתו ותנועתו בשעות היממה ובאים להבטיח כי לא יתקרב לביתו ולזירת המריבה.

 

 

היה זה המבקש שהסכים לשחרורו בתנאים מגבילים אך לפני פחות מחודשיים ימים עד תום ההליכים , קיבל בחלוף שבועיים ימים הקלה בתנאיו המגבילים ונראה כי נעשה ניסיון לשימוש יתר ב"שיטת הסלאמי" במקרה שבפני ללא כל צידוק בדין.

יפה לעניין זה ההלכה אשר נקבעה בבית המשפט העליון ועליה שב וחזר בית המשפט בבש"פ 3645/13 - מועין נעימה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים, (10/06/2013)

 

"אכן, אין לאפשר בקשות לעיון חוזר הנוקטות ב"שיטת הסלאמי", וכפי שעמד על כך בית משפט זה בעבר (ראו בש"פ 4152/91 וגנר נ' מדינת ישראל (1991), מפי השופט ד' לוין בפסקה 5(ב))".

 

9

נסיבות חדשות :

לאור העדכון אשר נמסר על ידי ב"כ המשיבה בגין עמדת המתלוננים העדכנית בסכסוך והעובדה כי גם המבקש מבהיר כי הסכסוך האזרחי רחוק מסיום עולה כי הסכסוך בין הצדדים בעיצומו , המבקש הוכיח מסוכנותו כלפי המתלוננת. זאת עקב הסכסוך האזרחי שהתגלע ביניהם וגלש לפסים אלימים, נוכח המרחק הזעום (מטרים בלבד) הקיים בין בית המבקש לבית המתלוננים המצוי בהליכי בנייה וחוסר מוראו מהחוק ואנשי החוק בעברו ובמקרה שבפני. מכאן כי אין בהתקדמות המועטה בהליך האזרחי משום "נסיבות חדשות" המצדיקות הקלה נוספת בתנאי השחרור בערובה המוסכמים.

 

 

סוף דבר

אני מורה על דחיית בקשת המבקש להקלה הנוספת בתנאי השחרור בערובה בשלב זה.

 

המזכירות תעביר ההחלטה בדחיפות לצדדים.

 

זכות ערר לבית המשפט המחוזי.

 

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ו, 14 יולי 2016, בהעדר הצדדים.