1

 

 

בית משפט השלום בפתח תקווה

 

 

מ"ת 44314-11-15 מדינת ישראל נ' ח

 

 

תיק חיצוני: 502428/2015

 

לפני     כבוד השופט מיכאל קרשן

 

 

המאשימה     

מדינת ישראל

ע"י ב"כ הדס פרידמן

 

נגד

 

 

הנאשם          

י ח

ע"י ב"כ עו"ד אורנית מרום

 

 

 

העובדות הצריכות לעניין

1.                  המאשימה הגישה נגד הנאשם כתב אישום ובו ייחסה לו ביצוע עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין") ותקיפת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

 

לפי עובדות כתב האישום, ביום 19.11.2015, סמוך לחצות, הגיע הנאשם לבית אחיו בנתניה, החל מגדף אותו וצועק ללא סיבה, כשבידו סכין, בהמשך התהלך בבית תוך שהוא צועק "יירו בי, ידקרו אותי", האח הזמין משטרה והנאשם דחפו, יצא מן הבית והשליך מידיו את הסכין. הנאשם עוכב לתחנת המשטרה בנתניה, ובמהלך חקירתו שם גידף חוקרת משטרה וירק בפניה.

 

2.                  ביום 26.11.2015 הונחה לפניי, במסגרת דיון בהליך המעצר, חוות דעת פסיכיאטרית ממנה עולה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ולא היה כשיר בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. עוד נאמר בחוות הדעת כי מן הראוי להוציא נגד הנאשם צו אשפוז.

 

3.                  בהתאם להסכמת הצדדים, הוריתי באותו מועד על הפסקת ההליכים נגד הנאשם ואף הוצאתי בעניינו צו אשפוז. הצדדים נחלקו אך בשאלת הפרשנות הראויה לסעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - "החוק"), ועל כן הוריתי להם לסכם עמדותיהם בעניין זה בכתב.

2

 

4.                  השאלה העומדת לדיון היא שאלת סמכותו של בית המשפט לקבוע תקופת אשפוז או טיפול מרבית שאינה עולה כדי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית הקבועה בסעיף 15(ד1)(2).

 

המאשימה סבורה כי לבית המשפט המוציא נגד נאשם צו אשפוז או טיפול לפי החוק אין סמכות אלא להורות בצו את התקופה המרבית הקבועה בחוק, שהיא לרוב תקופת המאסר המרבית הקבועה בצד העבירה בה הואשם הנאשם; ההגנה סבורה כי יש לבית המשפט סמכות לקבוע תקופת אשפוז או טיפול הנופלת מתקופת המאסר המרבית.

 

דיון

5.                  השאלה האמורה עומדת כיום במרכזה של מחלוקת פוסקים בערכאות הדיון. בעפ"ג (חי') 9804-09-15 פצרינה נ' מדינת ישראל (3.12.2.2015) נסקרו חלק מפסקי הדין וההחלטות הקיימות משני צידי המתרס כדלקמן:

 

"קיימים פסקי דין והחלטות המצדדים בעמדת המשיבה (כלומר שיש לקבוע את תקופת האשפוז המרבי בהתאם לעונש המקסימלי הפוטנציאלי), כגון -

א.           ת"פ (מחוזי תל-אביב) 13546-08-15 מדינת ישראל נ' טרם (24.9.2015), ות"פ (מחוזי תל-אביב) 44541-08-15 מדינת ישראל נ' פלוני (30.9.2015), כב' השופט קרא;

ב.            ת"פ (מחוזי באר שבע) 37542-09-15 מדינת ישראל נ' פלוני (2.11.2015), כב' השופטת שלו;

ג.              תפ"ח (מחוזי ירושלים) 18062-03-12 מדינת ישראל נ' פלוני (3.11.2015), בדעת רוב של כב' השופט סגל וכב' השופט גרינברגר;

ד.            ת"פ (מחוזי ירושלים) 59343-02-15 מדינת ישראל נ' פלוני (12.11.2015), כב' השופטת בן אור;

ה.           וראו אף את ת"פ (שלום פ"ת) 38943-06-15 מדינת ישראל נ' שטבון (30.6.15), כב' השופט טרסי; ת"פ (שלום ק"ג) 1076-04-14 מדינת ישראל נ' פרץ (30.7.15), כב' השופטת נגה שמואלי-מאייר;

         

מנגד, קיימת פסיקה המאמצת את עמדת המערער, כגון -

א.           ת"פ (מחוזי תל-אביב) 32571-07-15 מדינת ישראל נ' גולן (12.8.2015), כב' השופט רוזן (להלן: "פס"ד גולן"), שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 3 שנים למרות שהעונש המקסימלי לגבי העבירה בה היה מדובר הינו 15 שנים;

ב.            ת"פ (מחוזי חיפה) 30303-06-15 מדינת ישראל נ' פלוני (21.10.2015), כב' השופטת וינשטיין, שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 4 שנים למרות שהעונש המקסימלי לגבי העבירה בה היה מדובר הינו 14 שנים;

ג.              ת"פ (מחוזי באר-שבע) 42041-08-15 מדינת ישראל נ' שמואל (29.10.2015), כב' השופטת חימוביץ', שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 10 שנים למרות שהעונש המקסימלי לגבי העבירה בה היה מדובר הינו 20 שנים;

3

ד.            ת"פ (מחוזי ירושלים) 18062-03-12 מדינת ישראל נ' פלוני (3.11.2015), דעת המיעוט של כב' השופט דרורי;

ה.           ת"פ (מחוזי חיפה) 48404-08-15 מדינת ישראל נ' פלוני (10.11.2015), כב' השופטת בש, שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 3 שנים למרות שהעונש המקסימלי לגבי העבירה בה היה מדובר הינו 10 שנים;

ו.              וראו אף את ת"פ (שלום אשק') 57730-05-15 מדינת ישראל נ' פלוני (29.6.2015), כב' השופט דהאן (שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 6 חודשים, לגבי עבירה שעונשה המקסימלי 3 שנות מאסר); ת"פ 6837-05-15 (שלום כ"ס) מדינת ישראל נ' פלוני (5.7.2015), שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 6 חודשים כאשר המדובר בעבירה שעונשה המרבי 7 שנות מאסר; ת"פ (שלום ראשל"צ) 58817-07-15 מדינת ישראל נ' קיניין (4.8.2015), כב' השופטת פינק, שם נקבעה תקופת אשפוז מרבית של 12 חודשים, לגבי עבירה שדינה 5 שנות מאסר; ועוד. "

 

לדעה נוספת, לפיה רשאי בית המשפט לקבוע תקופת אשפוז או טיפול הנופלת מן התקופה המרבית, ראו פסק דינו של כב' השופט קובו בת"פ (רמלה) 7857-07-15 מדינת ישראל נ' פלוני (1.9.2015).

 

6.                  הסוגיה בה עסקינן הובאה לאחרונה לפתחו של בית המשפט העליון בע"פ 6365/15 מדינת ישראל נ' גולן. באותו הליך התקיים דיון ביום 16.11.2015 בו הודיעה המדינה, לאחר ששמעה את הערות בית המשפט, כי תקדם מהלכי חקיקה "מבהירה". בית המשפט העליון החליט לעכב מתן פסק דינו בשלושה חודשים, עד למתן הודעת המדינה ובהתאם לה.

 

בע"פ 7815/15 פלוני נ' מדינת ישראל, שאף בו התעוררה הסוגיה דנן, החליט בית המשפט העליון לעכב הכרעתו בה "בהתאם להתפתחויות בע"פ 6365/15 הנ"ל". גם בעפ"ג (חי') 9804-09-15, שהוזכר למעלה, החליט בית המשפט המחוזי בחיפה לדחות את מתן הכרעתו בסוגיית תקופת האשפוז המרבית עד שיינתן פסק דינו של בית המשפט העליון.

 

7.                  אינני סבור כי הערכאות הדיוניות, הדנות בכל שנה במאות ואולי אף אלפים של תיקים בהם מתעוררת שאלת פרשנות הוראת סעיף 15(ד1) לחוק, רשאיות להמתין עד להכרעת בית המשפט העליון או עד אשר יתוקן החוק. בוודאי שאין הן יכולות לעשות כן בדונן בעבירות קלות, שעונשי המאסר הצמודים להן (וכפועל יוצא גם תקופות האשפוז המרביות) אינם ארוכים.

 

8.                  אקדים ואומר כי, לאחר ששקלתי בדבר, הריני מצרף דעתי לדעתם של אלה הסבורים כי לבית המשפט הנותן צו אשפוז או טיפול לפי סעיף 15 לחוק יש שיקול דעת לקבוע תקופת אשפוז או טיפול מרבית הנופלת מתקופת המאסר המרבית.

 

9.                  פרשנותו של סעיף 15 לחוק היא העומדת לדיון ועל כן יובא דבר חקיקה זה כאן בשלמותו:

 

4

15. (א)  הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.

 

           (א1)       לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום.

 

           (ב)  הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

 

           (ג)   לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.

 

           (ד)  בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.

 

           (ד1)       (1)   בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3) (להלן - תקופת האשפוז או הטיפול המרבית);

(2)   תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית; לעניין זה, "תקופת המאסר המרבית" -

(א)   תקופת המאסר הקבועה בחוק לעבירה כאמור בסעיף קטן (א1) או (ב), לפי העניין;

(ב)   היו כמה עבירות כאמור בפסקת משנה (א) - תקופת המאסר הארוכה ביותר מבין תקופות המאסר הקבועות בחוק לאותן עבירות;

(ג)    היתה עבירה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב), עבירה שדינה מאסר עולם חובה - 25 שנים;

(3)   תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תימנה מתחילת האשפוז או מתחילת הטיפול המרפאתי על פי צו בית משפט, לפי העניין; בית המשפט רשאי לקבוע כי תקופות אשפוז לפי סעיף 16 יובאו במניין התקופה האמורה.

           (ד2)       צו כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב) ייערך בהתאם לנוסח שבתוספת, ויצוינו בו, בין השאר, תקופת האשפוז או הטיפול המרבית והוראות סעיף 15א(ב) בדבר בחינת עניינו של הנאשם לקראת סיום התקופה האמורה.

 

           (ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בענין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין.

5

 

           (ו)   לענין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה.

 

           (ז)  הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה.

מיום 30.7.2009

תיקון מס' 6

ס"ח תשס"ח מס' 2171 מיום 30.7.2008 עמ' 717 (ה"ח 224, ה"ח 221)

   (ג)   לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.

 

מיום 21.6.2015

תיקון מס' 8

ס"ח תשע"ה מס' 2486 מיום 21.12.2014 עמ' 128 (ה"ח 673)

  (א1)  לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום.

  (ב)  הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

  (ג)  לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.

  (ד)  בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.

  (ד1)  (1)  בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3) (להלן - תקופת האשפוז או הטיפול המרבית);

(2)  תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית; לעניין זה, "תקופת המאסר המרבית" -

(א)  תקופת המאסר הקבועה בחוק לעבירה כאמור בסעיף קטן (א1) או (ב), לפי העניין;

(ב)  היו כמה עבירות כאמור בפסקת משנה (א) - תקופת המאסר הארוכה ביותר מבין תקופות המאסר הקבועות בחוק לאותן עבירות;

(ג)  היתה עבירה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב), עבירה שדינה מאסר עולם חובה - 25 שנים;

(3)  תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תימנה מתחילת האשפוז או מתחילת הטיפול המרפאתי על פי צו בית משפט, לפי העניין; בית המשפט רשאי לקבוע כי תקופות אשפוז לפי סעיף 16 יובאו במניין התקופה האמורה.

  (ד2)  צו כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב) ייערך בהתאם לנוסח שבתוספת, ויצוינו בו, בין השאר, תקופת האשפוז או הטיפול המרבית והוראות סעיף 15א(ב) בדבר בחינת עניינו של הנאשם לקראת סיום התקופה האמורה.

 

10.              לפני תיקון מספר 8 לחוק, שנחקק בסוף שנת 2014 אך נכנס לתוקף רק בחודש יוני 2015, לא הוגבל בחוק משכו של אשפוז פלילי (משכו של האשפוז במסלול האזרחי תמיד היה מוגבל בזמן). בע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1) 900 (2003) (להלן - "הלכת פלוני") קבע בית המשפט העליון כי מצב חוקי זה לקוי ומן הראוי שהחוק יסדיר את משכו המרבי של צו אשפוז פלילי, את המעבר בין המסלול הפלילי לזה האזרחי וסוגיות קשורות נוספות. בין היתר בעקבות הערות בית המשפט העליון באותו פסק דין נחקק תיקון מספר 8 לחוק.

 

6

לשון החוק

11.              פרשנות דבר חקיקה מתחילה תמיד בלשון החוק. "מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות שהטקסט סובל בלשונו שולף הפרשן אותו מובן שיותר מכל מובן אחר מגשים את התכלית המונחת ביסוד הטקסט. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. הפרשן כפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט משמעות שהיא לא יכולה לשאת אותה" [א' ברק "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט" ספר ויסמן - מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן, עמ' 1, 2 (שלום לרנר ודפנה לוינסון זמיר עורכים, תשס"ב)]

 

אינני משוכנע כלל ועיקר כי לשון החוק מותירה מקום לשתי משמעויות פרשניות, ודאי לא משמעויות פרשניות שוות מעמד. שילוב האמור בסעיף קטן (א) עם האמור בסעיף קטן (ב) לסעיף 15(ד1) מוביל, לטעמי, למסקנה ברורה. על בית המשפט להורות בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3), כלומר על תקופת אשפוז שלא תעלה על תקופת המאסר המרבית הצמודה לעבירה בה הואשם הנאשם. ספק רב בעיניי אם לשון החוק, כשלעצמה, מאפשרת פרשנות לפיה תקופת האשפוז או הטיפול המרבית חופפת בהכרח את תקופת המאסר המרבית, מבלי שמוקנה לבית המשפט שיקול דעת לצמצם את התקופה. לוּ רצה המחוקק לקבוע כעמדת המדינה, לא היה מורה לבית המשפט לקבוע תקופה ש"לא תעלה על", אלא נוקט בדרך חקיקתית אחרת.

 

נוסח צו האשפוז או הטיפול, המופיע בתוספת לחוק מכוח האמור בסעיף 15(ד2), אינו כולל מקום מוגדר בו על בית המשפט למלא את תקופת האשפוז המרבית שקבע על פי שיקול דעתו. לדעתי נוסח הטופס אינו יכול להתגבר על לשונו הברורה של החוק.

 

12.              הנה כי כן, לשון החוק ברורה. בית המשפט לא יקבע את תקופת האשפוז או הטיפול, אלא את גבולה העליון, שלא יעלה על תקופת המאסר המרבית הצמודה לעבירה בה הואשם הנאשם.

 

פרשנות תכליתית

13.              כאמור, עמדתי היא כי לשון החוק אינה מותירה מקום לפרשנות סבירה אחרת מזו בה מצדדת ההגנה. אלה הסבורים כי ניתן לפרש את החוק באורח סביר כפי עמדת התביעה, חייבים יהיו לבחון בשלב הבא את תכלית החוק. אלא שכפי שנראה להלן, במקרה דנן מתמזגת לשון החוק עם תכליתו באופן מלא.

 

14.              כידוע, על החוק להגשים את הערכים, האינטרסים, העקרונות והמטרות העומדים בבסיסו. תכלית הטקסט היא קונסטרוקציה משפטית. על פי הגישה המקובלת היא מורכבת משני יסודות: סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי עניינו כוונת יוצר הטקסט, במקרה זה המחוקק הראשי. היסוד האובייקטיבי עניינו הערכים והעקרונות המוגשמים באמצעות הטקסט, כנגזרת של ערכי היסוד של השיטה.

 

7

יתרה מכך, ישנה חזקה פרשנית לפיה דבר החקיקה מתאים לעקרונות היסוד של השיטה. ההנחה, כי התכליות האובייקטיביות הן חלק מתכלית החקיקה, תיסתר רק באמצעות תכלית סובייקטיבית סותרת שנוסחה בלשון ברורה, מפורשת וחד משמעית. התכליות האובייקטיביות לא ייסתרו על ידי ראיות שחברי הגוף המחוקק לא העלו אותן על דעתם [א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חקיקה כרך שני שער שישי, עמ' 479 ואילך (תשנ"ג)]

 

15.              כפי שצוין בהלכת פלוני, אשפוזו הכפוי של חולה הנפש פוגע בחירותו ובכבודו, באוטונומיה ובדימויו העצמי, תוך הטלת סטיגמה בנאשם חולה הנפש אף זמן רב לאחר שחרורו מבית החולים. עם זה, הזכויות החוקתיות של חולי הנפש אינן מוחלטות. מולן ניצבים האינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל ביטחונו מפני מעשיו של הנאשם חולה הנפש, והגנה על הנאשם חולה הנפש מפני עצמו והטיפול בו.

 

התכלית האובייקטיבית של החוק מחייבת עריכת איזון בין זכויות החולה, מזה, לבין האינטרסים של החברה, מזה. כפי שהובהר בהלכת פלוני, עקרון הסבירות חל גם לעניין משך צו האשפוז הפלילי. בהלכת פלוני נקבע, בין היתר, כי צו האשפוז הפלילי יחרוג ממתחם הסבירות אם קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האשפוז לבין העונש המרבי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו.

 

לא נאמר בהלכת פלוני כי הצמדה דווקנית של תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לתקופת המאסר המרבית היא דבר סביר או מידתי. ספק בעיניי אם כך הדבר. הסקירה המשווה שהובאה בהלכת פלוני מצביעה על כי, ההסדרים שנקבעו לעניין זה במדינות אחרות, קבעו תקופות אשפוז מרביות קצרות בהרבה מתקופות המאסר המקסימליות הצמודות לעבירות הפליליות הקיימות בישראל. שלילת שיקול הדעת מבית המשפט לקבוע כי במקרים מתאימים תהיה הצדקה לקצר את תקופת האשפוז המרבית כך שתתאים, למשל, לנסיבות ביצוע העבירה הנטענות בכתב האישום (היוצרות את הסיכון לעונש הממשי, ולא התיאורטי, לוֹ היה צפוי הנאשם אילו עמד לדין והורשע), אינה הולמת לטעמי את עקרון הסבירות.

 

16.              על כך יש להוסיף חזקת תכלית נוספת, לפיה פעולת השפיטה היא פעולה שבשיקול דעת [א' ברק "על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי" עיוני משפט יז, עמ' 475, 483-482 (תשנ"ג)]. המחוקק אינו מורה לבית המשפט להפעיל סמכות נטולת שיקול דעת. סמכות שכזו יכול להפעיל פקיד [כדברי השופט דרורי בדעת המיעוט שכתב בתפ"ח 18062-03-12 מדינת ישראל נ' ארנסון (24.9.2015) - "איננו כתבנים"]. לוּ סבר המחוקק שתקופות האשפוז הפלילי יחפפו תמיד את תקופות המאסר המרביות לא היה מורה לבית המשפט לקבוע אותן, אלא היה מסתפק בהוראה (שקדמה לתיקון מספר 8 לחוק) לפיה בית המשפט יחליט האם להוציא צו אשפוז.

 

17.              ועל כל אלה מן הראוי להזכיר את הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, הקובעת כי משניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו הדין. כיוון שבמסלול האשפוז הפלילי לפי החוק עסקינן, חלה לדעתי ההוראה הפרשנית הקבועה בסעיף 34כא לחוק העונשין, וזו מחייבת לבחור בפירוש שמקל ביותר עם מי שצפוי להינתן בעניינו צו אשפוז או טיפול.

 

8

18.              זאת ועוד. העמדה, שהובעה על ידי חלק ממצדדי הגישה האחרת, לפיה לבית המשפט אין כלים מתאימים לקבוע את תקופת האשפוז או הטיפול המרבית, אינה נראית לי. בית המשפט מסוגל, גם בשלב תחילי של ההליך הפלילי, להעריך מהי התקופה המרבית הסבירה של האשפוז או הטיפול, לפי העניין. זאת יעשה בית המשפט, בין היתר, בהתחשב בטיב מעשה העבירה המיוחס לנאשם, בנסיבות המנויות בכתב האישום, באמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית ובנתונים רלוונטיים נוספים שיביאו לפניו הצדדים.

 

19.              משמצאנו כי התכלית האובייקטיבית של החוק עולה בקנה אחד עם הפרשנות שהציעה ההגנה, מן הראוי לברר האם ניתן לאתר תכלית סובייקטיבית סותרת. עיון בהצעת החוק אינו מספק מענה לשאלה זו, אבל קריאת פרוטוקול הדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת (פרוטוקול מס' 293, א' באב התשע"ד (28 ביולי 2014 , עמ' 33 ואילך) בהחלט יכולה להוביל למסקנה כי הממשלה לא התכוונה להקנות לבית המשפט שיקול דעת בנוגע לקביעת התקופה המרבית.

 

אלא, שהנוסח שחוקק תואם דווקא את התכלית האובייקטיבית של החוק. כידוע, "ההנחה היא כי התכליות האובייקטיביות הן חלק מתכלית החקיקה, גם אם לא עמדו לנגד עיני המחוקק, ועל כן אין הן נסתרות על ידי ראיות אמינות שחברי הגוף המחוקק לא העלו תכליות אלה על דעתם. תכליות אלה תיסתרנה רק אם תוכח תכלית סובייקטיבית הסותרת אותן ורק אם תכלית סובייקטיבית זו תמצא ביטוי אשר ימצא מספיק על ידי השיטה, כגון ביטוי מפורש, ברור וחד משמעי בלשון החקיקה" [א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חקיקה כרך שני שער שישי, עמ' 481, (תשנ"ג)]

 

כיוון שהגשמת כוונת נציגי הממשלה כפי שהובעה בדיוני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, עלולה לפגוע יתר על המידה ובאורח בלתי סביר בזכויות יסוד, אין לתת לה משקל מכריע בעת פרשנות החוק, מה גם שלשונו - כך ראינו - מובילה למסקנה הפוכה.

 

 

20.              סוף דבר, באתי לכלל מסקנה כי בית המשפט, המחליט להוציא צו אשפוז או טיפול לפי סעיף 15 לחוק, צריך להפעיל שיקול דעת ולקבוע את אורך התקופה המרבית של הצו שהוציא.

 

9

מן הכלל אל הפרט

21.              הנאשם שלפניי הואשם בביצוע עבירות של תקיפה סתם ותקיפת שוטר. העונש המרבי הצמוד לעבירת התקיפה סתם הוא שנתיים מאסר; העונש המרבי הצמוד לעבירה של תקיפת שוטר הוא שלוש שנות מאסר (ולא פחות משלושה חודשים).

 

22.              התקיפה שביצע הנאשם, על פי הנטען בכתב האישום, לא הייתה חמורה כלל (דחיפה), אם כי הנסיבות הנלוות (אחיזה בסכין והשמעת דברי איום) מעידות על מסוכנות; נסיבות ביצוע העבירה של תקיפת שוטר היו קלות במיוחד (יריקה). ברי כי בגין מעשיו לא היה מוטל על הנאשם, לוּ הורשע, עונש הקרוב לתקופות המאסר המרביות הצמודות לעבירות בהן הואשם.

 

23.              בהינתן נסיבות ביצוע העבירה החלטתי לקבוע את תקופת האשפוז המרבית על 18 חודשים. המזכירות תערוך צו אשפוז בהתאם לנוסח הצו שבתוספת לחוק (לאחר תיקון מספר 8).

 

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

 

 

 

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.