1

מ"ת 35838-01-17 מדינת ישראל נ' דמרי

מ"י 43842-12-16 מדינת ישראל נ' דמרי

            לפניי בקשה שהגיש המבקש ביום 16.3.20, "לאיסור פרסום פרטי האישום עקב פגיעה לא מידתית בשלומו של המבקש". על מנת לבאר את התמונה אפנה כבר עתה לכך שהמבקש מרצה עונש מאסר בפועל בן 70 חודשים (כולל הפעלת מאסרים מותנים) בגין עבירות בהן הורשע בתיק העיקרי הקשור בהליכים דנן - ת"פ (שלום רחובות) 35823-01-17 (גזר דין מיום 12.3.18), וכי ערעור שהגיש על גזר הדין נדחה בהסכמת המבקש - עפ"ג (מחוזי מרכז-לוד) 51170-04-18 (פסק דין מיום 6.11.18).

            לטענת המבקש, הואיל וההחלטה לאסור את פרסום שמו ופרטיו המזהים, כמו גם ההחלטה לבטל את צו איסור הפרסום, ניתנו בשלב החקירה על ידי בית משפט זה (מ"י 43842-12-16, החלטות מיום 21.12.16 ומיום 5.1.17), הרי שהסמכות נתונה לבית משפט זה שדן גם בהליכי המעצר עד לתום ההליכים.

2

עם הגשת הבקשה ביקשתי לברר, ראשית לכל, את שאלת הסמכות העניינית. בתגובה מיום 30.3.20 חזר המבקש על טענתו כי בית משפט זה מוסמך לדון בבקשה, בהיותו זה שביטל מלכתחילה את צו איסור הפרסום (בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר).

            בתגובה מיום 31.3.20 הודיעה המשיבה 2 (בשם המדינה), כי ההליך המשפטי בעניינו של המבקש הסתיים, ומשכך לדעתה בית המשפט נעדר סמכות לדון בבקשה. על כך הוסיפה בקצרה טיעוני התנגדות לבקשה גופה.

            דינה של הבקשה להידחות על הסף, מחוסר סמכות עניינית. סמכותו של בית משפט זה בכל הנוגע להליכים שהתקיימו בשלב החקירה, פקעה עם הגשת כתב אישום נגד המבקש. סמכותו של בית משפט זה בכל הנוגע להליכים שהתקיימו בשלב המעצר עד לתום ההליכים, פקעה עם מתן גזר הדין בתיק העיקרי. כאמור לעיל, גם הליכי הערעור הסתיימו זה מכבר, ופסק הדין חלוט.

            הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהיעדר הצדדים, ותישלח אליהם.