בית המשפט המחוזי בבאר שבע

מ"ת 10647-10-20 מדינת ישראל נ' אלון(עציר)

בפני

כבוד השופט אהרון משניות

המבקשת

מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד סאלי אביטל

נגד

המשיב

מאור אלון (עציר)

באמצעות ב"כ עו"ד מאיר לחן

החלטה

א. כתב האישום

נגד המשיב הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות וכן הפרת הוראה חוקית, והמבקשת עותרת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב ביחד עם עוד ארבעה אחרים שזהותם אינה ידועה, תקפו את המתלונן שהינו אזרח אוקראיני עובד זר שאינו דובר עברית בצוותא חדא, בתואנה כי השליך שקית אשפה בכניסה לבניין. הם בעטו בו ברגליהם, חבטו בו בידיהם ובאגרופיהם, בפניו, בראשו ובכל חלקי גופו תוך שהם מקללים אותו, עד שבשלב מסוים המתלונן הצליח להזעיק את המשטרה באמצעות הטלפון הנייד שברשותו.

סמוך לאחר מכן, התוקפים נמלטו מהמקום, והשוטרים שהגיעו למקום מצאו את המתלונן חבול ופצוע, כשהוא מדמם מעינו, והוא פונה באמבולנס לבית חולים ברזילי באשקלון. בבית החולים נמצא כי נגרמו למתלונן חבלות חמורות ופציעות, כולל בין היתר שבר ברצפת ארובת עין ימין, פצעים מדממים סביב העין וכן חתך בעין שנתפר, שלוש צלעות שבורות בצד ימין וכן שריטות בבטן.

עוד נטען בכתב האישום כי המשיב ביצע את המיוחס לו, תוך הפרת תנאי מגביל שנקבע לו בהחלטה שיפוטית בתיק אחר שמתנהל נגדו, של תנאי "מעצר אדם" בליווי אמו, בין השעות 20:00 ועד 06:00 למחרת.

ב. טענות הצדדים

ב"כ המבקשת טוען כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, ובעיקר זיהויו של המשיב ע"י המתלונן, כאשר הבחין בו בכניסה לבניין יומיים לאחר האירוע, צילם אותו והעביר את התמונה למשטרה, ואף עמד על וודאות הזיהוי בעימות שנערך במשטרה בין השניים. ראיה נוספת היא העובדה שהמשיב ואמו סירבו לשתף פעולה בבדיקת האליבי שמסר המשיב, ויתירה מכך, אף העלימו ראיות בכך שהוציאו את הדיסק מתוך תיבת ה-DVR בביתו של המשיב, שנתפס על פי צו שופט.

מכאן עתירת המבקשת כי בית המשפט יורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, הן בשל עילת מסוכנות, והן בשל עילה של חשש להימלטות מן הדין ושיבוש מהלכי משפט. לעומת זאת, ב"כ המשיב טוען כי לא ניתן לסמוך על הזיהוי של המתלונן, אשר לא נעשה במסדר זיהוי אלא תוך כדי עימות של המתלונן עם המשיב, כאשר המתלונן שאינו מבין עברית, הסיק מטון הדיבור של המשיב שהוא מאיים עליו, והסיק מכך כי הוא גם תקף אותו בקטטה שבה הותקף יומיים קודם לכן. לכן לטענתו אין לתת משקל לזיהוי זה.

עוד טען ב"כ המשיב כי אין כל ראיה שהמשיב הפר את התנאים המגבילים, מפני שהם חלים החל מהשעה 20:00, ואין ראיה שהקטטה שבה נפגע המתלונן אירעה לאחר שעה זו. כמו כן, לטענתו המשיב מסר אליבי כי היה בביתו עם אמו במועד שבו אירעה הקטטה.

ג. דיון והכרעה

שקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה. מעיון בתיק עולות כמה עובדות שלכאורה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת:

ראשית, תלונה על תקיפה התקבלה מהמתלונן במוקד 100 של המשטרה ביום 20.9.20 בשעה 20:10:41, כעולה מדו"ח פעולה אשר מסומן "י" בתיק החקירה;

שנית, בפלט שיחות מהטלפון הנייד של המשיב אשר מסומן ל"ו, מתועדת בין היתר שיחה בינו ובין אמו באותו יום, בשעה 20:43;

שלישית, המתלונן נחבל קשות בראשו באזור עין ימין באותו ערב, כפי שעולה מהתמונות שצולמו סמוך לאחר הקטטה, וכפי שעולה מסיכום האשפוז שמסומן ק"א בתיק החקירה;

רביעית, המתלונן טען כי זיהה באקראי את המשיב בכניסה לבניין, יומיים לאחר האירוע, והוא עמד בתוקף על הזיהוי הוודאי לטענתו, גם בעימות שנערך ביניהם ביום 1.10.20 בשעה 20:06, אשר מסומן ס"ו בתיק החקירה;

חמישית, ביום 29.9.20, בעת שחוקר משטרה הגיע לביתו של המשיב, המשיב טען תחילה כי שמו אלמוג (שמו של אחיו שמתגורר אף הוא בבית), ואמו של המשיב סירבה למסור את ה-DVR שנמצא באחד החדרים בבית, והוזהרה שלא למחוק קבצים מהמכשיר, כעולה ממזכר שמסומן פ"ו בתיק החקירה;

שישית, ממכשיר ה-DVR שנתפס למחרת בצו שופט, הוצא הדיסק שמתעד את צילומי מצלמת האבטחה, כעולה מהצילום שסומן פ"ז, ומהמזכר שסומן פ"ח.

כאמור לעיל, הראיה העיקרית נגד המשיב היא הזיהוי הספונטני של המשיב ע"י המתלונן, כאשר הבחין בו באקראי בכניסה לבניין יומיים לאחר האירוע, צילם אותו והעביר את התמונה למשטרה. על משקלו של זיהוי מסוג זה, ששונה כמובן ממסדר זיהוי רגיל, ואף מזיהוי על פי תמונות, נפסקה ההלכה בעניין ניסנוב (ע"פ 10/08 ניסנוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.6.2008)), והדברים שנאמרו שם בעניין זה (בסעיף 6, פסקה ו', בעמ' 7 לפסק הדין), יפים אף לענייננו, ובשל חשיבות הדברים, אביאם כלשונם:

באשר לזיהוי זה של המתלונן את המערער אומר, כי מדובר בזיהוי אקראי אותו לא יזמו החוקרים, ושכאמור, התרחש במפתיע כאשר המתלונן יצא מתחנת המשטרה, מלווה בחוקר. בזיהוי המתבצע בדרך זו אין כל פסול (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 353, 391 (1993)), אולם משקלו מסור לשיקול דעתו של בית-המשפט נוכח הנסיבות בהן התרחש. משקלו של זיהוי זה אינו נופל מזיהוי במסדר פורמאלי, אולם מקום שנמצא כי הזיהוי התבצע בנסיבות שהיה בהן "כדי 'לרמוז' על כך שהמזוהה הוא זה שנחשד בביצוע העבירה - מתכרסם משקלו הראייתי" (ע"פ 3727/93עזאמי נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 ([פורסם בנבו], 17.5.94)). מאידך, הודגש גם כי "זיהוי ספונטאני יכול להיות עדיף ואמין יותר מאשר זיהוי חי, בנסיבות מסוימות. ניתן בנקל להצביע על גורמים שבהם לזיהוי הספונטאני עדיפות על פני הזיהוי במסדר. המזהה נמצא עם עצמו, ברגע הזיהוי הוא אינו חשוף ללחצים, ההשוואה היא בין דמות שהתקבעה במוחו לבין דמות  האדם  שבפניו והשכנוע הפנימי שלו - מקורו בדמות שנחרתה במוחו כשלם, בהבדל מפירוק השלם לגורמיו. ההסתייגויות הנשמעות בדרך כלל כנגד הזיהוי במסדר זיהוי ספונטאני מקורן בחשד או בחשש שמא אין מדובר בספונטאניות, אלא בתכנון של החוקרים להפגיש את החשוד עם המזהה כאשר הנסיבות תרמוזנה למזהה כי לפניו החשוד" (ע"פ 3055/06גרובי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 8.1.07)). במקרה שלפנינו לא מצא בית-המשפט קמא - וכך גם אני - חשש שבנסיבות בהן התבצע הזיהוי היה כדי להדריך את המתלונן לזהות את המערער כמבצעה של העבירה, ועל כן אין מקום לגרוע ממשקלה של ראייה זו.

הדברים הללו שנאמרו ביחס להרשעה בהליך העיקרי, שרף ההוכחה הנדרש בו הוא מעבר לכל ספק סביר, יפים שבעתיים ביחס לשלב של מעצר עד תום ההליכים שרף הראיות הנדרש בו הוא נמוך יותר, סיכוי סביר להרשעה, כפי שהדברים התפרשו בהלכת זאדה.

למעשה, כל הדברים הללו הם בבחינת למעלה מן הצורך, מפני שההלכה היא "... כי בשלב זה על בית המשפט לבחון את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה... טענות העורר בדבר השקרים בעדותה של הבת ובדבר ה"קונספירציה" שנעשתה נגדו - דינן להתברר בערכאה הדיונית הדנה בעניינו, ואין תפקידו של בית המשפט הדן בשאלת מעצר העורר עד תום ההליכים להכריע בשאלות מהימנות עדים או עצומת הראיות ומשקלן..." (בש"פ 6720/07 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.8.2007)פס' 6).

ובכל זאת, ראוי לציין כי בנסיבות שלפנינו מדובר בזיהוי ספונטני לחלוטין, ולא במפגש יזום כלשהו, מבלי שגורם כלשהו יכול היה לרמוז למתלונן אודות זהותו של המשיב, ולכן לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המשיב בדבר כרסום בראיות בגלל פגמים בזיהוי, ובוודאי שלא מדובר בפגמים שיש בהם כדי לשלול את הפוטנציאל הראייתי של הזיהוי לעניין הסיכוי הסביר להרשעתו של המשיב, כפי שטען ב"כ המשיב.

אדרבה, מחומר הראיות עולה כי כאשר המתלונן אינו משוכנע בזהותו של חשוד, הוא אומר זאת מפורש, ונמנע מלזהות חשוד שיש לו ספק כלשהו בוודאות הזיהוי, כפי שהמתלונן נהג בעניין חשוד אחר, נבו כהן, שהמשיב זיהה במסדר תמונות וציין כי הוא דומה לחשוד ב-90%, אולם בעימות שנערך ביניהם ביום 2.10.20, אשר מסומן ס"ב בתיק החקירה, המתלונן מסר כי אותו חשוד אמנם דומה מאוד לאחר התוקפים, אבל הוא בטוח שזה לא הוא, מסיבות שהוא מפרט בשו' 6 לדו"ח העימות. מכאן ניתן להסיק כי המתלונן לא היה טוען לזיהויו של המשיב, אלמלא היה משוכנע בוודאות הזיהוי.

יתירה מכך, הזיהוי אינו עומד לבדו, ויש לו חיזוקים ראייתיים בחומר החקירה. באמרה הראשונה שנגבתה מהמשיב לאחר מעצרו, ביום 30.9.20, טען העותר טענת אליבי כשנשאל היכן היה במועד האירוע, ביום 20.9.20 בערב, והשיב כי היה ישן בבית. הדעת נותנת כי מי שטוען טענת אליבי, יעשה כל שניתן בכדי להוכיח טענה זו, והנה כשהמשטרה בקשה לאמת את טענתו במצלמת האבטחה שנמצאת בביתו, אמו של המשיב סירבה למסור לחוקר משטרה שהגיע לביתו של המשיב, בעת שהמשיב היה בבית, את מכשיר ה-DVR, שהיה יכול לתמוך בטענתו, ומתקבל הרושם כי היה למשיב מה להסתיר בעניין זה.

הרושם האמור מתחזק, נוכח העובדה שכאשר המשטרה הגיע למחרת היום עם צו חיפוש, בכדי לתפוס את המכשיר, התברר כי המכשיר נפתח והוצא ממנו הדיסק שבו נשמרו סרטוני האבטחה, למרות שהמשטרה הזהירה את דיירי הבית שלא לעשות זאת, כפי שעולה מהמזכר פ"ו שבתיק החקירה.

זאת ועוד, מפלט שיחות הטלפון מהמכשיר של המשיב, עולה כי ביום האירוע, בשעה 20:43, אמו של המשיב התקשרה אליו, ויש גם בכך כדי לתמוך בטענה כי המשיב לא היה בבית באותו זמן.

יוצא אפוא כי לא רק שלא עלה בידי המשיב להוכיח את טענת האליבי שמסר, אלא שיש בחומר הראיות מכלול של נסיבות שסותרות למעשה טענה זו, ויש בכך כדי לחזק את הראיות נגד המשיב, ראו לעניין זה קדמי, על הראיות, חלק ראשון (מהדורת 2009), עמ' 299.

בנסיבות הללו, בהינתן הזיהוי הספונטני של המשיב ע"י העותר, ובהינתן החיזוקים הראייתיים שפורטו לעיל, אני סבור כי יש בכל אלה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והמסקנה המתבקשת מכך היא כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב.

כאמור לעיל, לפי הנטען בכתב האישום, המשיב תקף באכזריות, ביחד עם אחרים, את המתלונן, ובעקבות זאת נגרמו למתלונן חבלות חמורות בראשו, בסמוך לעין ימין, ובמקומות נוספים בגופו, ולכן מדובר בעבירות שנעשו באלימות חמורה ובאכזריות, אשר יש בהן כדי לבסס חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, ולא עלה בידי המשיב לסתור חזקה זו.

זאת ועוד, נגד המשיב קיימת גם עילה של חשש לשיבוש הליכי משפט ופגיעה בראיות, מפני שהמשיב או מי מטעמו כבר פגעו בראיות בכך שמכשיר ה-DVRשנתפס בביתו של המשיב על פי צו שופט, נפתח בניגוד להוראה מפורשת של המשטרה להימנע מכך, והוצא ממנו הדיסק שבו נשמרים סרטוני האבטחה.

יתירה מכך המשיב הזדהה תחילה בפני חוקר המשטרה רס"ב שחר קפאח שהגיע לביתו ביום 29.9.20, בזהות בדויה של אחיו אלמוג, באופן שהיה עלול להטעות את החוקר, כעולה מהמזכר פ"ו שנזכר לעיל, ויש בעובדות אלה כדי לבסס גם עילה של שיבוש הליכי משפט.

למעלה מן הצורך אציין עוד כי לפי הנטען בכתב האישום, המשיב ביצע את העבירות שמיוחסות לו, תוך הפרת תנאים מגבילים שנקבעו בבית המשפט, במסגרת חלופת מעצר בתיק אחר שמתנהל בימים אלה נגד המשיב, ולכן גם לא ניתן לתת למשיב את האמון הבסיסי שנדרש לצורך בחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר.

ד. סוף דבר

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, משבאתי לכלל מסקנה כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, וכי קיימות בעניינו גם עילה של מסוכנות וגם עילה של שיבוש הליכי משפט, ובהינתן העובדה שהמשיב לא נרתע לכאורה מלהפר תנאים מגבילים שנקבעו לו בתיק אחר, התוצאה היא שאני נעתר לבקשת המבקשת ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו בתיק זה.

אהרון משניות, שופט