בית משפט השלום באשקלון

מ"י 60083-01-22 מדינת ישראל נ' גולדברג ואח'

תיק חיצוני: 16773/2022

בפני

כבוד השופטת מירב עמר כהן

מבקש

מיכאל גולדנברג

ע"י עו"ד אלון קוצר

נגד

משיבה

מדינת ישראל

ע"י עו"ד חומרי עמית

החלטה

1.      בפניי בקשה לפיצוי בגין מעצר שווא, בהתאם להוראות סעיף 38(א) בחוק סדק הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996 [להלן: "חוק המעצרים"]. הבקשה הוגשה על ידי המבקש בתיק המעצר וכנלווית לתיק המעצר.

הרקע עובדתי ומעצרו של המשיב:

2.      המבקש נעצר בתאריך 26.1.22 בחשד לפריצה לרכב והפרת הוראה חוקית והוגשו בעניינו בקשות מעצר ובית המשפט הורה על הארכת המעצר מעת לעת כדלקמן:

ביום 27.1.22 הוגשה בקשה להארכת מעצרו ובית המשפט הורה על הארכת מעצרו עד ליום 31.1.22.

ביום 31.1.22 הוגשה בקשה להארכת מעצרו ובית המשפט הורה על הארכת מעצרו עד ליום 2.2.22.

ביום 2.2.22 הוגשה בקשה להארכת מעצרו ובית המשפט האריך את מעצרו עד ליום 3/2/22.

ביום 3.2.22 הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו ובית המשפט הורה על הארכת המעצר עד ליום 4.2.22.

ביום 4.2.22 הוגשה הצהרת תובע בעניינו של המשיב ובית המשפט הורה על הארכת מעצרו של המשיב עד ליום 6.2.22.

המשיב שוחרר ביום 6.2.22 ללא שהוגש כנגדו כתב אישום וללא תנאים.

3.      ביום 10.2.22 הגיש ב"כ המבקש, עו"ד קוצר, בקשה כאמור ובה טען כי מעצרו של המשיב היה מעצר שווא בין המועדים 4.2.22 ועד ליום 6.2.22 שעה שהמשיבה הגישה הצהרת תובע וביקשה את מעצרו של המשיב לצרכי הגשת כתב אישום במעצר, ובתום המועד לא הוגש כתב אישום והלה שוחרר ללא תנאים.

4.      ביום 29.3.22 המשיבה הגישה תגובה, באמצעות עו"ד חומרי, בה ציינה כי "תיק פל"א 16773/2022, בגינו היה המבקש עצור ובגינו הוגשה בקשת הפיצוי עודנו תלוי ועומד וצפוי להיות מועבר ליחידת התביעות להגשת כתב אישום בדרך הרגילה, כשהיחידה החוקרת סבורה שיש די ראיות להעמדה לדין והגשת כתב אישום". (סע' 2 לתגובה). כמו כן, ציינה המשיבה כי ההלכה הפסוקה קבעה כי לא ניתן לדון בתביעה לפיצוי בגין מעצר שווא כל עוד לא הסתיים הליך קבלת ההחלטה בעניין הגשת כתב האישום. בהקשר לכך הפנה לע"פ (מחוז תל אביב) 42768-09-15 אברהים זבידאת נגד מ"י (להלן: "עניין זבידאת");רע"פ 1425/2016 ; וכן הפנה לרע"פ 2707/17.

5.      בתאריך 5.4.22 הגיש ב"כ המבקש תגובה ובה ציין כי ישנם מקרים בהם ראוי לפסוק פיצוי בגין מעצר שווא, ללא תלות בהגשת כתב אישום. בהקשר זה הפנה לעניין זבידאת, לדברי כב' הש' ברלינר. כמו כן, הפנה למ"י 53380-02-20 זכר רוסקוביץ, מ"י 33046-03-19 פרוספר אוחיון.

6.      בהמשך ביום 21.4.22 נתנה החלטת ביהמ"ש לפיה המשיבה תשלים טיעוניה ותתייחס בעניין העובדתי לשאלה מה קרה בין המועד 4.2.22 ל- 6.2.22 אשר הוביל להחלטת שחרור המשיב.

7.      ביום 26.4.22 הוגשה תגובת המשיבה אשר לפיה: "בשלב זה עיון ראשוני של יחידת התביעות הראה כי ניתן לגבש טיוטת כתב אישום אולם רק על חלק מהעבירות , כשלחלק נוסף של עבירות בדגש על עבירות הונאה , נדרשו מספר השלמות טכניות אשר נועדו להבהיר את המצב הראייתי שהיה מובן אך לא בא לידי ביטוי בחומר החקירה; במצב דברים זה סוכם כי היחידה החוקרת תשלים פעולות אלו; על סמך הצהרת היחידה החוקרת כי תעשה כן ניתנה הצהרת תובע; במהלך ימי שישי, שבת, וראשון נעשה ניסיון לבצע פעולות אלה אך לא כולן הושלמו".

בהמשך להודעה זו, ציינה המשיבה כי ביום 6/2/22 התקיימה שיחה בין יחידת התביעות לבין היחידה החוקרת לבירור הפעולות שבוצעות ופעולות שלא בוצעו. בשלב זה, התבצע הליך של שקילת מכלול השיקולים :"בבחינת מכלול השיקולים , נפל הפור על העברת התיק להגשה בהליך רגיל, לאחר ביצוע אותן השלמות טכניות, גם במחיר של שחרור המשיב בסופו של יום".

8.      ביום 1.5.22 התקיים דיון בפניי בו חזרו באי כח הצדדים על עיקרי טיעוניהם בכתב. הייתה הסכמה כי אין הדיון נסב על שאלת דיות הראיות וההצדקה למעצרו של המשיב בתהליכים שקדמו לשחרורו של המשיב. ב"כ המשיב ביקש לחדד כי הבקשה מופנית ל"חלון הזמן שבין הצהרת התובע לבין שחרורו של המשיב ועל מה שהתנהל בעניין הזה". (עמ' 18 ש' 23 לפרוטוקול).

דיון והכרעה:

בקשה זו מעלה 2 שאלות:

האחת, האם קיימת אפשרות לדון בשאלת בקשה לפיצוי בהתאם לסעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו 1996 (להלן: "חסד"פ מעצרים"), עוד בטרם נתקבלה החלטה סופית בעניין הגשת או אי הגשת כתב אישום.

השנייה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, האם המקרה דנן מצדיק פיצוי כאמור.

המסגרת המשפטית, סעיף 38 לחסד"פ מעצרים קובע כדלקמן:

"נעצר אדם ושחרר בלא שהוגש כנגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית משפט".

ברע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (07.06.2017) קבע בית המשפט העליון, [כב' הש' שהם], כי על מנת שניתן יהא להורות על פיצוי בגין מעצר שווא לפי סעיף 38 נדרש תנאי נוסף והוא סיומו של ההליך ללא הגשת כתב אישום. בית המשפט הפנה במקרה זה להחלטתו של בית המשפט העליון ברע"פ 1425/16, בעניין זבידאת, שאוזכר לעיל, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"פ 42768-09-15 זבידאת נ' מדינת ישראל (06.01.2016), אשר קבע קביעה דומה. יחד עם זאת, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ציינה כב' הש' ברלינר, חריג המאפשר במקרים מסוימים לפסוק פיצוי בגין מעצר שווא וזאת ללא תלות בשאלה האם הוגש, או יוגש בהמשך, כתב אישום כנגד בחשוד.

להלן, פיסקה 9:

"יהיו אכן מקרים שבהם ניתן יהיה לבקש פיצויים מיד עם הזיכוי או תום הדיון במעצר. בית משפט קמא קבע כי האפשרות שמורה "למקרים מיוחדים וחריגים" תוך שהוא מציין דוגמאות רלוונטיות.

בין אם מדובר במקרים חריגים (לפחות כהגדרה כמותית של מספר המקרים שמדובר בהם), ובין אם מדובר בשימוש שכיח ורב יותר באפשרות זו- השאלה האם בשלו הנסיבות לבקשת פיצויים מיד עם תום הדיון במעצר, היא שאלה נקודתית שתוכרע בכל פעם מחדש על פי הנסיבות, לרבות ההחלטה באשר להגשתו של כתב אישום. (ההדגשה בקו מ.ע.כ).

במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים ביחס לקיומה של תשתית ראייתית בעניין המשיב וגם לא באשר להצדקת המעצרים הקודמים של המשיב בהליך זה, כמו גם האפשרות שיוגש כנגד המשיב כתב אישום בהמשך בירור ההליך. ב"כ המבקש למעשה לא טוען כי "לא היה יסוד למעצר" אלא עתירתו מתבססת על "נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי".

הדיון במקרה דנן, התרכז איפוא, בשאלת חלון הזמן שבין הצהרת התובע על ידי היחידה החוקרת ושחרורו של המשיב בסיום תקופת המעצר, ללא שהוגש כתב אישום. בחלון הזמן הזה סבור ב"כ המשיב כי מעצרו של המשיב היה מעצר שווא, בשל התנהלות המשיבה, והמשיבה סבורה שלא היה זה מעצר שווא. במובן זה הגשת כתב אישום או אי הגשת כתב אישום אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת בירור ההתנהלות שאירעה בחלון הזמן הספציפי הזה.

המבחן הוא למעשה מבחן הקשר והקורלציה שיש בין הטענה למעצר שווא, לבין המסד הראייתי בתיק ועילות המעצר. ככל שישנו קשר כזה, ברי הוא כי שאלת הגשת כתב אישום היא רלבנטית ויש להמתין להחלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום ולהפך. קרי, ככל שאין קשר בכלל בין הטענה למעצר שווא לבין הראיות בתיק ועילות המעצר, והטענה למעצר שווא היא עצמאית, ניתן יהיה לבחון את הטענה הגם שעוד לא התקבלה החלטה סופית בעניין הגשת כתב האישום, הכל כאמור בכל תיק לפי נסיבותיו.

המקרה שבפניי נופל בגדרי אותם מקרים חריגים, יוצאי דופן, שבהם שאלת בירור הפיצוי אינה קשורה בקשר כלשהו עם השאלה האם יוגש כתב אישום. הנחת העבודה שרצוי להניחה היא שיוגש כתב אישום. ואז עולה השאלה: האם בהנחה שיוגש כתב אישום, עדיין עומדת בעינה שאלת הצורך בבירור הפיצוי? והתשובה במקרה זה היא חיובית. לב"כ המבקש טענות ביחס להתנהלות רשויות התביעה והחקירה ביחס לנעשה בתקופת חלון הזמן שבין 4.2.22 ל- 6.2.22 . הבירור העובדתי של טענות אלה, ,מידת ההצדק או אי ההצדק שבהן, אינו קשור לשאלה האם בסופו של יום יוגש כתב אישום ביחס למשיב ועל אילו עבירות, שהרי, התנהלות המשיבה היא שאלה נפרדת משאלת המסד הראייתי בתיק.

ראו והשוו מ"י 59444-05-21 מדינת ישראל [תחנת משטרה (גלילות)] נ' אידרי (החלטה מיום 14.6.2021), ששם הוחלט על ידי בית המשפט לשחרר המשיב בתנאים. המבקשת דשם ביקשה עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לשקילת הגשת ערר אודות החלטת השחרור. משהוחלט שלא להגיש ערר לא נמסרה הודעה כדבעי לב"כ המשיב כך שהמשיב נותר במעצר. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט שגם אם בעתיד יוגש כתב אישום כנגד החשוד בעבירות המיוחסות לו ברור שאין לכך השלכה על שאלת ההצדקה למעצרו לאחר שנתנה החלטת שחרור בעניינו; כמו כן, ראו גם מ"י 32839-04-22 מדינת ישראל נ' נעראני (החלטה מיום 24.4.22)].

סיכומו של דבר, יש מקום לדון בשאלת הפיצוי לגופה הגם שטרם התקבלה החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.

האם קמה זכות לפיצוי במקרה הנוכחי?

מעצר שווא הכוונה היא שהמעצר היה לשווא. בלא שנוצל המעצר לתכליתו (ראו והשוו מ"י 39479-07-17 מדינת ישראל נ' אבו חאמד, 30.1.2018).

סעיף 13 לחוק המעצרים בשילוב סעיפים 5 ו- 8 לחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", מעלים כי מעצרו של אדם צריך שיהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. השאלה שעולה במקרה דנן היא האם פעלה המבקשת במהלך תקופת המעצר כדי להשלים את תכליות המעצר אשר לשמן הוארך המעצר? והתשובה לכך היא חיובית.

הן בתגובותיו בכתב, והן בדיון בפניי, טען ב"כ המשיבה כי בתקופת הזמן הרלבנטית התבקשו השלמות טכניות שחלקן בוצעו וחלקן לא ניתן היה לבצע. בהקשר זה הוגש חומר פנימי שממנו ניתן ללמוד על הליך של שקלא וטריא, הליך של בחינת סטטוס התיק וקבלת החלטה, הגם במחיר של שחרור המשיב ממעצר, להגיש את התיק בהמשך בדרך "הרגילה", קרי שלא במעצר. עוד יוער כי מהחומרים שהונחו לעיון בית המשפט קיימת התנהלות בתיק גם במהלך יום השבת וכן יום ראשון מבחינת התכתבויות.

כאן המקום לציין כי "דרך המלך" היא לסיים את מכלול פעולות החקירה, גם פעולות "טכניות", ולאחר סיום החקירה, להגיש הצהרת תובע כפי שקובע סעיף 17(ד). במקרה דנן, סברה המשיבה, מתוך שיקולי יעילות, כי ניתן יהא לסיים את פעולות החקירה ובמקביל לשקוד על הכנת כתב אישום בתקופה זו, ומשלא הספיקה היחידה החוקרת לסיים הפעולות, התוצאה הייתה שחרורו של המשיב ממעצר. היוצא איפוא מהתנהלות המשיבה, שהמשיב לא שילם מחיר של מעצר שווא אלא איפכא מסתברא, הוא שוחרר ממעצר בשל אותה התנהלות.

מעבר לכך, ראוי לציין כי יש לקחת במניין השיקולים את העובדה כי חקירה משטרתית היא דבר דינאמי, המתפתח ומתגלגל, באשר בכל שלב, התמונה הראייתית עשויה להשתנות לכיוונים שונים. כמו כן, הליך של לימוד החומר הראייתי על ידי התביעה לצורך הכנת כתב אישום עשוי לגלות פערים מסוימים שיובילו לשינוי החלטה להעמיד לדין. כמו כן, יש לקחת במניין השיקולים אינטרס ציבורי של העמדת עבריינים לדין מבלי להרתיע הרתעת יתר את רשויות האכיפה. לפיכך, יש מקום לאפשר לרשויות האכיפה שיקול דעת, אפשרויות בחינה, בכל זמן נתון, של המסד הראייתי הקיים בתיק והאם בנסיבות שנוצרו קמה תשתית שמצדיקה שינוי החלטת המעצר לשחרור. בהקשר זה, ראוי לציין את הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 4455/00 מ"י נ' מחמוד בדווי (כב' הש' אור ועמו הסכימו כב' השופטים בייניש ומצא), באשר לחשיבות שיקול דעת התביעה במהלך מעצר לפי סעיף 17(ד). וכך נאמר, בין היתר:

" פירוש החוק באופן דווקני, שלפיו נדרשת הצהרת תובע חד^-משמעית על הגשת כתב^-אישום, עלול להוביל למצב שבו תתרחש אחת משתי תוצאות בלתי רצויות: האחת, תובע יצהיר הצהרה בדבר הגשת כתב^-אישום, כשלמעשה העניין לא הוכרע סופית. תוצאה זו של הצהרה על עובדה שאינה מדויקת יש לראותה כמובן בחומרה. יתרה מכך, הדבר עלול לגרור תוצאה בלתי רצויה נוספת. אם תובע יועמד במצב שבו ייאלץ להצהיר כי הוא עומד להגיש בוודאות כתב^-אישום, אף שאין הוא בשל להחלטה זו, מתעורר חשש כי הוא יחוש עצמו מחויב להגיש כתב^-אישום גם אם שיקול^-דעתו המקצועי יורה לו, לאחר לימוד החומר, להימנע מכך, וזאת על^-מנת שיוכל לעמוד בהצהרתו. אם כן, פרשנות דווקנית של הסעיף עלולה להביא להגשת כתב^-אישום מקום שבנסיבות רגילות התביעה הייתה נמנעת מלהגישו". (סעיף 16 לפסק הדין, הדגשה בקו - מ.ע.כ).

ומהכא להתם. במקרה דנן, אכן התקיימה בחינה נוספת בקרב המשיבה, בשאלת מעצרו של המשיב, זאת על רקע הממצאים וההתנהלות שהייתה במהלך סוף השבוע, התייעצות שהובילה להחלטה על שחרורו של המשיב. בכגון דא הסכים ב"כ המשיב וציין בדיון שהתקיים בפניי בהגינות כי: "חשוב לי לציין כי לאור ההערה הזאת שאני מעריך את שיקול הדעת שהופעל ע"י התביעה באותו יום ראשון שבו הוחלט לשחרר את החשוד. טוב לתקן מאוחר מאשר להמשיך לעמוד על הטעות".

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מעצרו של המשיב היה לשווא וכי בזמן המעצר פעלה המבקשת לביצוע הפעולות שהיו נתונות לפתחה (חלקן הצליחה חלקן לא) תוך שקילת מכלול שיקולים הצריכים לעניין. בסיטואציה שנוצרה, קוימה היוועצות עם קצין האח"מ ובעקבותיה התקבלה החלטה על שחרורו של המשיב והמשך הטיפול בתיק שלא במעצר.

בנסיבות אלה הבקשה לפיצוי נדחית.