1

לפניי בקשה לפיצוי מכוח סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים).

בדיון שנערך לפניי ביום 17.9.18 הוסכם על הצדדים כי אכן המבקש היה עצור כמעט 24 שעות, וזאת ללא הצדקה, שכן פקודת שחרור בעניינו ניתנה יום קודם לכן.

בדיון האמור לעיל אפשרתי למשיבות להגיש תגובות מסודרות באשר להשתלשלות העניינים בעניינו של המבקש.

תגובות המשיבות הוגשו ובהן פירוט השתלשלות העניינים, כאשר כל משיבה פרשה את השתלשלות העניינים כפי שהתרחשו מראות עיניה.

אני סבור כי בשל העובדה כי מדובר בבקשה לפיצוי לפי סעיף 38 לחוק המעצרים ולא בתביעת נזיקין, הרי שאין צורך לקבוע מי מהמשיבות היא האחראית למחדל בגינו נשאר המבקש במעצר כאמור לעיל.

2

יחד עם זאת ברי כי משטרת ישראל, שבסמכותה להגיש בקשות למעצר, היא האחראית לבדיקת מצב העצור.

כאמור בתיק זה, התקבלה בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על-ידי המשטרה, ובסופו של יום החליטה המשטרה שלא להגיש ערר, ולמעשה היה עליה לוודא כי הודעתה למזכירות בית-המשפט כי לא יוגש ערר ולפיכך המבקש ישוחרר מולאה באופן דווקני.

נוכח האמור לעיל, ונוכח החלטתי כאמור מיום 17.9.18, ולאור העובדה כי אין מחלוקת כי המבקש היה נתון במעצר שווא כ-24 שעות, אני מורה כי מדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל תפצה את המבקש לפי סעיף 8(א) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, וזאת בסכום של 1/25 מהשכר הממוצע במשק.

חישוב שערך בית-המשפט מעלה כי סכום זה עומד נכון להיום על 415 ₪.

ככל שבא-כוח המבקש או משיבה 1 חולקות על עצם החישוב שעשה בית-המשפט יוכלו להגיש הודעה מתקנת.

המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה והודעה היום, ט"ז בטבת התשע"ט, 24 בדצמבר 2018, בהעדר הצדדים.