1

ביום 6.3.2016 בשעה 17:00 לערך עצרה משטרת אילת את המבקשת בגין חשד שביצעה עבירת בילוש והטרדה לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981. נטען כי הרקע למעצר הוא שימוש המבקשת ברשת החברתית "פייסבוק" ובמסרונים למטרת הקנטה והטרדה בכך שהטרידה את מנכ"ל העירייה על רקע סכסוך מתמשך בינה לבין עיריית אילת.

ביום 7.3.2016 הובאה המבקשת לבית המשפט, במסגרת תיק זה בבקשה להורות על שחרורה בתנאים מגבילים בגין חשד שביצעה עבירת בילוש והטרדה כאמור.

בדיון קבעתי כי לא התקיימה עילת מעצר ועל כן הוריתי על שחרורה של המבקשת ללא תנאים.

בתום הדיון עתר סנגורה של המבקשת לפיצוי בגין המעצר אך הוריתי לו להגיש בקשה נפרדת ומכאן הבקשה.

2

המבקשת הגישה בקשה לפיצוי מכח סעיף 38(א) לחוק המעצרים ביום 7.3.2016 וביום 10.3.2016 הוריתי למשיבה להגיב על הבקשה תוך 20 ימים.

חרף החלטתי לא ניתנה תגובת המשיבה והמבקשת עתרה למתן החלטה בהעדר תגובה.

המבקשת טוענת בבקשתה כי לא היה יסוד למעצרה. סנגורה מתאר כי ביום המעצר בסמוך לשעה 20:00 הגיע לתחנה מכח תפקידו כסנגור תורן ושוחח עם המבקשת כשהיא ממררת בבכי ודואגת לילדיה שנותרו בבית. לאור זאת שקל הסנגור לערור בדחיפות על החלטת הקצין, אך נאמר לו על ידי קצין החקירות כי נגד המבקשת תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה בגין איומים ומיוחס לה כעת חשד בגין עבירת איומים ומשכך תובא בפני שופט תורן בבוקר שלמחרת.

סעיף 38(א) לחוק המעצרים קובע:

38. (א) נעצראדםושוחררבלאשהוגשנגדוכתבאישום, ומצאביתהמשפטשלאהיהיסודלמעצר, אושראהנסיבותאחרותהמצדיקותפיצויהאדם, רשאיהואלצוותכיאוצרהמדינהישלםלופיצויעלמעצרווהוצאותהגנתובסכוםשיקבעביתהמשפט.

התנאים לקיומו של הסעיף הינם: בית המשפט מצא "שלא היה יסוד למעצר" או נוכח כי קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון הליכים שלפני המשפט א', תשס"ח-2008, בעמ' 140). עוד כולל הסעיף תנאי כי לא הוגש כתב אישום.

במקרה שלפניי לא הוגש כתב אישום בעקבות המעצר ומשלא הוגשה תגובת המשיבה אין בפניי כל אינדיקציה לכך שעתיד להיות מוגש כתב אישום כאמור.

בדיון מיום 7.3.2016 קבעתי כי מבלי לקבוע אם נעברה או לא נעברה עבירה כלשהי על ידי המבקשת לא היתה עילה לעוצרה ולכן לא היה מקום להחזיקה במעצר אלא לכל היותר לעכבה ולחקרה.

לפיכך מצאתי כי התנאי "שלא היה יסוד למעצר" מתקיים.

אשר לשאלת היקף הפיצוי, המבקשת לא עתרה לסכום מסוים ואף לא צירפה פסיקה אלא רק עתרה לפיצוי אשר ימחיש את הפגיעה בכבודה ובחירותה.

3

תקנותסדרהדין(פיצוייםבשלמעצראומאסר), תשמ"ב- 1982 (להלן - "תקנות הפיצויים") מתייחסות גם לסעיף 38 בחוק המעצרים, הגם שנחקק לאחר מכן, וזאת כיוון שסעיף זה החליף את סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 שעסק באותו עניין קודם לחוק המעצרים.

תקנה 8(א) בתקנות הפיצויים קובעת את שיעור הפיצוי בגין יום המעצר או המאסר ועל פיה -

"סכום הפיצוי המירבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לעניין הפיצוי..."

קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם תביעת פיצוי לפי סעיף 38 בחוק המעצרים מוגבלת בהיקפה לקבוע בתקנות הפיצויים. יש הסוברים כי התקנות מגבילות את סכום התביעה [ראו למשל מ"י 64381-02-15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.8.2015)] ויש הסוברים כי הגבלה כאמור עלולה להביא לתוצאות של זילות החירות נוכח "מחירה" הנמוך לכאורה, כעולה מהתקנות [ראו למשל מ"י 12543-01-15 מחמוד אבו סעלוק נ' משטרת ישראל תחנת דימונה [פורסם בנבו] (6.12.2015)].

בנסיבותיו של מקרה זה מצאתי לנכון לקבוע פיצוי מוגבל בגדר תקנות הפיצויים, לאור העובדה שמצד אחד לא היה מקום למעצרה של המבקשת ומצד שני לא ניתן לומר שהתנהגותה של המבקשת הייתה חפה מכל דופי: היא הטרידה את מנכ"ל העירייה במסרונים וטלפונים ופרסמה בפייסבוק הודעות בעלות תוכן פוגעני ומטריד כלפיו. המבקשת נחקרה במשטרה ושוחררה בערבות לאחר שהתחייבה לא לחזור על מעשיה ולאחר מכן פרסמה הודעות נוספות כאמור לעיל, לרבות הודעה שקרית על פטירתו של מנכ"ל העירייה מה שפורש ע"י המשטרה כ"איום" ומסוכנות.

מכל המקובץ אני מורה למשטרה לפצות את המבקשת בסכום המרבי שמתירות תקנות הפיצויים בגין יום אחד של מעצר. בשים לב לנתוני השכר החודשי הממוצע במשק (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ינואר 2016) , מדובר בסכום של כ-400 ₪. אשר על כן אני מחייב את משטרת ישראל לשלם למבקשת סכום של 400 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.

4

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ו, 08 מאי 2016, בהעדר הצדדים.