מ"ח 6153/16 – אבן לבנה בע"מ,אמיר ברמן, עו"ד נגד מדינת ישראל
1
בבית המשפט העליון |
מ"ח 6153/16 |
המבקשים: |
1. אבן לבנה בע"מ |
|
2. אמיר ברמן, עו"ד |
|
נ ג ד |
המשיבה: |
מדינת ישראל |
בקשה למשפט חוזר |
בשם המבקשים: עו"ד אמיר ברמן
בשם המשיבה: עו"ד קמיל עטילה
א. בקשה מיום
8.8.16 לעריכת משפט חוזר לפי סעיף
רקע והליכים קודמים
2
ב. המבקשת 1 היא חברה פרטית אשר אינה עוד פעילה, שעיסוקה היה בשיווק שיש, אבן ומוצרי אבן. המבקש 2 היה בעל השליטה בחברה ושימש כמנהלה; כיום עיסוקו בעריכת דין, והוא בא כוחם של המבקשים בבקשה דנא. על פי עובדות כתב האישום, במהלך השנים 2001–2003 רשמו המבקשים בספרי הניהול של החברה מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס שהוצאו על שם חברות וספקים שונים; נאמר, כי חלק מחשבוניות אלה לא שיקף עסקאות אמיתיות, ואילו חלקם האחר לא הוצא על ידי הגורם שנחזה כי הוציאן. עוד נאמר, כי ב-30 מן הדו"חות התקופתיים שהוגשו לרשויות המס במשך פרק זמן זה ניכו המבקשים במרמה את מס התשומות הכלול בחשבוניות הנטענות להיות פיקטיביות, שהסתכם ב-410,096 ₪, תוך מסירת ידיעות כוזבות ושימוש במרמה ובתחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס. יצוין, כי כתב האישום הוגש לאחר שהסדירו המבקשים את חובם כלפי רשויות המס במסגרת הסכם מיום 6.2.05, אשר הושג לאחר שהמבקש 2 נחקר בחשד לניכוי מס תשומות שלא כדין. בהתאם לאמור בהסכם, שילמו המבקשים מס ערך מוסף בסך 550,501 ₪; אולם, לא עמדו בתשלום כופר שהוטל עליהם בנוסף כתנאי לאי העמדה לדין, אף זאת לפי ההסכם – ועל רקע זה הוגש כתב אישום.
ג. בפתח הדיון בפני
בית משפט השלום כפרו המבקשים בעובדות כתב האישום והעלו טענה מקדמית של הגנה מן
הצדק מכוח סעיף
ד. ביום 6.5.09 דחה בית המשפט את הטענה. בנימוקי ההחלטה מיום 12.5.09 נקבע, כי הגשת כתב האישום נעשתה בסמכות, ולא נערכה בניגוד להסכם. נאמר, כי ההסכמות בין הצדדים נועדו להסדיר את ההיבטים האזרחיים של החוב כלפי רשויות המס, ומשכך אין לראות בהן מעין "מחילה" על ההיבטים העונשיים של מעשי המבקשים; הדבר נלמד מסעיף 7 להסכם, בו הומלץ כי ההליך הפלילי יומר בתשלום כופר. הוחלט, כי משנקבע תשלום כופר – ומאחר שזה לא שולם על ידי המבקשים – לא עמדה בפני המשיבה כל מניעה לעניין הגשת כתב האישום. כן נדחתה הטענה, כי עובדות כתב האישום סותרות את האמור בסעיף 5 להסכם, המצוטט מעלה, מן הטעם שאין עובדת היותן של העסקאות ממשיות כדי לאיין את אי החוקיות שנפלה בחשבוניות.
3
ה. ביום 24.6.10
הורשעו המבקשים לפי הודאת המבקש 2, לאחר שהגיעו הצדדים להסדר טיעון שבמסגרתו תוקן
כתב האישום ונמחקו העבירות לפי סעיף
טענות המבקש
ו. הבקשה דנא
מושתתת על שתי עילות: הראשונה, טענה לקיומן
של עובדות או ראיות חדשות שיש בכוחן
לשנות את תוצאות המשפט, מכוח סעיף
ז. בנוגע לעילה הראשונה, טוענים המבקשים כי פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"מ 26249-03-11 מגן נצח ישראל בע"מ נ' ממונה אזורי מע"מ תל אביב 1 (2013); להלן עניין מגן נצח), שבמסגרתו נתאפשר באופן חלקי ניכוי של מס תשומות על חשבוניות אשר נקבע כי הוצאו שלא כדין, מהוה עובדה חדשה המצדיקה לערוך משפט חוזר בעניינם. לשיטתם, הכרעתו של בית המשפט המחוזי עולה כדי שינוי ההלכה, כך שפסק הדין מגלה עילה למשפט חוזר. בהעלותם טענה זו, סומכים המבקשים ידיהם על עניין אקסלרוד (מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607 (2005)), שם הותיר בית משפט זה בצריך עיון את השאלה האם שינוי בהלכה הפסוקה הולם את תכליתו של סעיף 31(א)(2), העוסק כאמור לא רק בראיות של ממש אלא גם בעובדות חדשות.
ח. אשר לעילה השניה נטען, שיש לאפשר למבקש 2 לחזור בו מהודאתו בפני בית
משפט השלום, שכן "לא הבין את פשר העמדתו לדין במגבלת ידיעותיו המשפטיות לאותם
ימים". עוד טוענים המבקשים, כי אף ללא ביטול ההודאה היה על בית המשפט לפסול
את הסדר הטיעון ולזכותם, על יסוד הטעמים הבאים: ראשית, לא התקיים, לדידם, היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש
העבירות בהן הורשעו; שנית, העונשים
שהוטלו עליהם מכוח הסדר הטיעון ניתנו בנוסף לתשלום שביצעו על פי ההסכם עם רשויות
המס, ומשכך עומדים הם בסתירה לעונש שנקבע בסעיף
תגובת המשיבה
4
ט. ביום 6.11.16
הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה. לשיטתה, טענות המבקשים נושאות אופי ערעורי, ועל כן
אין הן עומדות ברף הנדרש לקיום הליך המשפט החוזר. לגופם של דברים נטען, לגבי הראיה החדשה, כי פסק הדין בעניין מגן נצח עסק בפן האזרחי של
י. אשר לטענה כי נגרם למבקשים עיוות דין, גורסת המשיבה שגם דינה להידחות. ראשית נטען, כי היסוד הנפשי בעבירות נתמלא נוכח הלכת תורג'מן (רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק), פ"ד נח(4) 439 (2004)), שלפיה הסתמכות על חשבונית אשר אינה משקפת עסקת אמת מלמדת על כוונה להתחמק ממס; וממילא, כללה הודאת המבקש 2 גם את היסוד הנפשי של העבירות. שנית, טוענת המשיבה כי התשלום שביצעו המבקשים מכוח ההסכם לא היה בבחינת "מעשה חסד", אלא נועד לסלק את חובם כלפי רשויות המס; אין בתשלום זה כדי לאיין את אחריותם הפלילית למעשיהם. שלישית נטען, כי אין מקום לפסול את הודאת המבקש 2, שכן לא נפל בה פסול. רביעית, גורסת המשיבה כי לא נעשתה בעניינם של המבקשים אכיפה סלקטיבית, הואיל ונסיבות פסקי הדין המזכים שהובאו במסגרת הבקשה מובחנות מהמקרה דנא.
דיון והכרעה
5
יא. לאחר עיון בבקשה
על נספחיה, וכן בתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ביסודו של
מוסד המשפט החוזר, המעוגן בסעיף
יב. אשר לעילה
הראשונה, אין להלום את הטענה כי פסק הדין
בעניין מגן נצח מהוה עובדה בעלת
פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט בעניינם של המבקשים. לא ארבה כאן דברים בשאלה אם אין
מניעה חוקית לנסות להביא שינוי בדין כעובדה העשויה להקים עילה למשפט חוזר מכוח
סעיף
"כלל הוא כי בית המשפט יטה שלא להתערב באי התאמה מעין זו מקום בו זיכויו של הנאשם האחר נשען על הסדר טיעון שנקשר עמו (עניין אבו ריא; ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל (29.7.2007)). בהקשר זה ראוי להזכיר כי "מטיבו הסדר טיעון, שכל צד להסדר, מטעמיו הוא, מוותר על טענה מטענותיו או על מרב האפשרויות שהיו פתוחות בפניו קודם שערך את ההסדר. הסדר מוסכם כולל מעצם מהותו ויתור או פשרה. כל צד להסדר מעוניין להשיג תוצאה החשובה בעיניו על-פי סדרי העדיפויות ששיווה לנגד עיניו" (ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 97, 105 (1998)) (מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 25 (2008)).
להסדר טיעון "סופיות מיוחדת", שקעקועה טעון נסיבות מיוחדות מאוד, וכבר נאמר לא אחת כי הליכי משפט אינם תכנית "כבקשתך".
6
יג. בנוגע לעילה השניה, דומני שאין טענות המבקשים מגלות חשש כי נעשה להם
עיוות דין, המצדיק קיומו של משפט חוזר. אשר לבקשה לאפשר למבקש 2 לחזור בו מהודאתו,
זו נומקה בטענה כי הוא נעדר היה הידע המשפטי הנדרש לשם הערכת סיכויי המשפט, ולכן הסכים
להסדר הטיעון, שכיום הוא מבין כי לא שיקף נכונה את האינטרסים שלו ושל המבקשת 1.
מסופקני מאוד אם הסבר זה עולה כדי דרישת סעיף
יד. נוכח המסקנה מעלה, לפיה אין נסיבות הנידון דידן מצדיקות לאפשר למבקשים לחזור בהם מן ההודאה, דומה כי מתייתר הדיון ביתר הטענות שהועלו בבקשה. הודאה במסגרת הסדר טיעון כוללת מעיקרא, על פניה, הסכמה הן ליסוד הנפשי של העבירות והן למרכיב העונש; אין איפוא להלום טענות שעניינן השגות מאוחרות על מרכיבים אלה, אך משום שהמבקשים מתקשים להשלים עם דבר הרשעתם. אשר לטענות הנוספות, בדבר אכיפה סלקטיבית ושיהוי בהגשת כתב האישום, דומה כי מקומן של אלה היה בדיון שהתקיים בפתח המשפט בטענה המקדמית של הגנה מן הצדק שהעלו המבקשים, ולא במסגרת הבקשה דנא.
טו. על יסוד האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ט"ז בחשון התשע"ז (17.11.2016).
|
|
המשנה לנשיאה |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16061530_T01.doc רח
