לאחר שעיינתי בתגובת סמת"ח יפו ביקשתי מבא כוח המשיב להרחיב לגבי מקור סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי בנסיבות.

ב"כ המשיב בתגובתו הרחיב לעניין מקור הסמכות.

לטענתו מקור הסמכות מצוי בסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה מעצרים תשנ"ו 1996 הקובע שבמקרה בו נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש כנגדו כתב אישום ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר או אם מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי , רשאי בית המשפט לצוות כי אוצר המדינה ישלם פיצויים לעצור בגין מעצרו , בסכום אותו יראה וימצא לנכון.

בא כוח המשיב מתמקד בכך שבפרק הזמן שחלף מהמועד בו ניתנה פקודת השחרור ועד למועד בו שוחרר המשיב בפועל , שהה הוא במעצר שלא כדין ולכן סבור הוא שמעצר זה מצדיק פסיקת פיצוי בלי קשר כלל לשאלה אם הוגש כתב אישום או אם לאו. הרי הפסול בהחזקתו איננו נגזר כלל מהשאלה אם יוגש כתב אישום או אם לאו.

נוסף על כך ציין הוא שאין נפקות לשאלה מהו הגורם המדינתי שהחזיק במשיב הרי שני הגורמים הללו הינם זרוע של המדינה ולכן ניסיונו של כל גורם להתנער מהאחריות הוא פסול.

משיב הפנה לפסיקה של גישתו תומכת בטענתו.

בתגובת נציגת התביעה מתאריך 21/12/25 ביקשה היא לדחות את הבקשה על הסף.

לטענתה סעיף 38 לחוק אליו מפנה בא כוח המשיב מציין במפורש שהסמכות לפסוק פיצוי על פי הסעיף באה לעולם רק במקרה בו לא הוגש כתב אישום ולכן בנסיבות מקרה זה כאשר הוגש כתב אישום אין סמכות לבית המשפט לפסוק פיצוי על פי סעיף זה.

אין מחלוקת שלכאורה המשיב שהה במעצר שלא כדין בפרק הזמן שבין המועד בו ניתנה פקודת השחרור לבין המועד בו שוחרר בפועל.

בנט המשפט ניתן לראות בפקודת שחרור נשלחה לתחנת יפתח בתאריך ה 27 באוקטובר 2025 בשעה 14:05 ובפועל שוחרר המשיב בתאריך 28 באוקטובר 2025 בשעה 11:24 2 בקירוב כך נמסר על ידי נציג נחשון למזכירות.

עיון בסעיף 38 מלמד לגישתי שהוא קושר בן המעצר לבין השאלה האם הוגש כתב אישום.

רק כאשר לא מוגש כתב אישום כנגד עצור קמה לבית המשפט הסמכות לבחון אפשרות פסיקת פיצוי מהטעמים המפורטים בסעיף 38 . לענין זה אני מפנה ע"פ (מחוזי ת"א) 42768-09-15 אברהים זבידאת נ' מדינת ישראל (נבו 6.1.2016)‏‏ בו נקבע :

"המפתח לביטול הקשר שבין הגשת כתב אישום לבין פיצוי בגין מעצר מכוח הסעיף, מצוי בידי המחוקק, אם יסבור שיש מקום לכך.

השאלה אם יש מקום לכך אינה פשוטה, וכפי שהוסבר לעיל- התשובה צריכה לשקלל ולאזן היבטים רבים, מקצתם- קוטביים זה לזה.

מכל מקום- נוסח הסעיף הנוכחי אינו מאפשר לשיטתנו פסיקת פיצויים בגין מעצר בשלב השחרור כאשר ההחלטה בדבר הגשתו של כתב אישום- טרם נפלה."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדונה בעליון ונדחתה רעפ 1425/16

בנסיבות מקרה זה אין ספק שבעניינו של המשיב הוגשו כתב אישום ובקשת מעצר השאלה היא האם ניתן לפסוק פיצוי בנוגע למעצר בפרק הזמן שבין מועד מתן פקודת השחרור ועד למועד בו שוחרר המשיב בפועל. בפרק זמן זה המשיב לא היה עצום מתוקף חקירה אלא היה עצור אך ורק משום שהמשיב "נדד" בין תחנת יפו לבית המעצר אבו כביר פקודת השחרור לא הגיעה לגורם שהחזיק במשיב ושהיה צריך לפעול לשחרורו של המשיב.

אין ספק לגישתי שנסיבות מקרה זה מלמדות שוב על הקושי שמעמידה המשטרה כאשר היא מחזיקה העצורים בתחנה מוכרזת ודומה שתגובת סמת"ח יפו "שותקת" בנוגע לשאלה מה עשה הגורם המוסמך בתחנה עת קיבל את פקודת השיחרור ומצא שהמשיב כבר אינו בחזקת התחנה והועבר לבית המעצר. האם יידע את מזכירות בית המשפט? האם העביר את פקודת השחרור לאבו כביר או חלילה לא ביצע כל פעולה מהטעם שהעצור כבר לא מוחזק בתחנה למרות ששעתיים לפני קבלת פקודת השיחרור המשיב שהה בתא מוכרז בתחנה.

ברור שמזכירות בית המשפט איננה יכולה לדעת בכל רגע נתון אם המשיב נמצא בתחנה מוכרזת או בחזקת בבית המעצר.

ברעפ 2707/17 פלוני נ' מ"י צויין :

" מדברים אלו עולה, כי על פי סעיף 38(א)לחוק המעצרים, אין די בכך שחשוד שוחרר ממעצרו, וכי בית המשפט סבור שלא היה יסוד למעצרו, על מנת שניתן יהיה להורות על תשלום פיצוי לזכותו, אלא שהסעיף דורש את התקיימותו של תנאי נוסף - סיומו של ההליך ללא הגשת כתב אישום.

15. פרשנות זו נתמכת גם מהגיונו ותכליתו של סעיף 38(א)לחוק המעצרים. כפי שציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעניין זבידאת, "עצם ההחלטה על הגשת כתב אישום יש לה השלכה לעניין הערכת הצורך במעצר, והאם מדובר במעצר שווא". אמנם ייתכנו מקרים בהם ייעצר חשוד, ובסופו של יום הוא ישוחרר ממעצרו ואף יוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום, ועדיין המעצר ייחשב כמוצדק. ואולם, החלטה על אי הגשת כתב אישום מקימה, מניה וביה, חשש, כי מלכתחילה, היה המעצר שלא לצורך. מטעם זה ראה המחוקק מקום לקבוע הליך מהיר ומיוחד, החורג מדרך המלך לקבלת סעד בגין פגיעה בזכויות בעקבות מעצר שווא, באמצעות הגשת תביעה אזרחית. במסגרת זו, ניתנת לבית המשפט, הדן בהליך הפלילי, סמכות שבשיקול דעת להורות על פיצויו של החשוד ששוחרר. במקרים שבהם לא מתעורר חשש מוקדם כאמור, יכול החשוד לפנות להליך הרגיל של תביעה אזרחית, על מנת להוכיח כי נגרם לו עוול, שראוי לפצותו בגינו. מן העבר השני ניתן לומר, כי מקרה שבו הוחלט בסופו של יום על הגשת כתב אישום נגד החשוד, כפי שארע במקרה דנן, מעלה לכל הפחות סברה הגיונית, לפיה אין מדובר במעצר שווא, ולפיכך אין מקום לאפשר נקיטה בהליך המהיר והמקוצר. ככל שהנאשם סבור שחרף העובדה שהוגש נגדו כתב אישום, הוא זכאי לפיצוי בשל מעצרו שהיה, לטעמו, שלא צורך, הוא רשאי לנקוט בדרך המלך של תביעת פיצויים במסגרת הליך אזרחי, כאמור לעיל. "

אני מוצא לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בפסיקה הנוגעת שלא קמה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצוי מכוח סעיף 38 לחוק.

הרי אם נקשור את סוגית מעצרו של המשיב מהמועד בו ניתנה פקודת השחרור לשחרור בפועל לעילה שהצדיקה את מעצרו הראשוני ( עבירה של שהייה שלא כדין) הרי בגין עבירה זו הוגשו כתב אישום ובקשת מעצר.

ואם "ננתק " את הקשר בין השניים הרי אני מוצא שראוי שהנושא ילובן במסגרת הליך אזרחי, אשר הוגדר ב רעפ 2707/17 כ"דרך המלך".

הופניתי לעניין זה למ"י (שלום ת"א) 59444-05-21 תחנת משטרה - גלילות (הרצלייה) (מרחב ירקון) נ' מור יצחק אידרי (נבו 14.6.2021)‏‏ , בו דנה כבוד השופטת חילו-אסעד בבקשה לפיצוי בגין פרק הזמן בו היה משיב עצור בגין בקשת עיכוב ביצוע החלטת שיחרור עד למועד בו שוחרר בפועל , כאשר לא הוגש ערר על החלטת שיחרור. בנסיבות מקרה זה המשטרה הודיעה למזכירות שלא יוגש ערר אך לא מסרה הודעה לב"כ המשיב ומטעם זה לא היה באפשרות ב"כ המשיב לקדם הליך השחרור , והשחרור בפועל התקיים רק למחרת.

אני מודע לדמיון בסוגיות . אך אציין תחילה שהחלטה זו לא נבחנה במסגרת ערר בבית המשפט המחוזי. ובנוסף אציין שאני רואה דברים אחרת כאשר לגישתי במוקד עומדת שאלת הסמכות לפי סעיף 38.

אדגיש שעמדתי היא שנגרם עוול לעצור ואכן שהה הוא במעצר שלא כדין בפרק הזמן ממועד הוצאת פקודת השחרור ועד שחרורו בפועל . הנוהג הבעייתי של החזקת עצורים בתחנה מוכרזת במקום בבית מעצר ניצב לגישתי בבסיס התקלה. אולם נושא זה צריך להתברר במסגרת הליך אזרחי .

סיכום

הבקשה לפסיקת פיצוי נדחיית.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

ערעור- כמפורט בדין.

ניתן היום, ח' טבת תשפ"ו, 28 דצמבר 2025, במעמד הצדדים.