אשר לאישומים 2-6, נטען כי הללו מבוססים על עדויות הקונים, אך הסמים כלל לא נתפסו, ואין כל ראיה לכך שאכן החומר שנמכר הוא סם מסוכן. עוד נטען, כי יש לראות בקונים שותפים לעבירה, ולכן עדויותיהם המפלילות טעונות דבר לחיזוק. נטען, כי נפל פגם באופן זיהויו של המשיב על ידי הקונים, בכך שלא נערך מסדר זיהוי, אף לא זיהוי במסדר תמונות, אלא בהצגת תמונה יחידה של המשיב, באופן שהכווין את הקונים לזהות את המשיב כמי שמכר להם את הסם. לבסוף נטען כי הקונים מסרו את מספר הטלפון הנייד של מי שמכר להם את הסם, אך אין ראיות הקושרות את המשיב לאותו מספר.

5. המבקשת הפנתה לתיק החקירה ולמארג הראייתי המוביל לשיטתה למסקנה המפלילה.

דיון והכרעה

6. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, אני סבור כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת על פי דרישת המחוקק, להוכחת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום.

7. טרם שאדון בראיות לכאורה, אזכיר כי בשלב הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בבוא בית המשפט להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, השאלה שעליו לשאול בהקשר זה מוכרעת על פי מבחן "אם נאמין": "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?" (בש"פ 4425/24 אמל ג'בארין נ' מדינת ישראל (13.6.2024); בש"פ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל (22.1.2019)). כידוע, בשלב זה בית המשפט לא נדרש לשקול זו מול זו את ראיות התביעה וראיות ההגנה ולהכריע ביניהן. המשוכה העומדת בפני התביעה היא אפוא נמוכה יותר ונוגעת להצגת ראיות בעלות פוטנציאל להרשעה, בעוד שעל ההגנה מוטל נטל כבד יותר, להצביע על פגמים מהותיים בראיות התביעה.

8. המיוחס למשיב באישום הראשון מבוסס על עדותו של סאאד. סאאד נתפס כאמור ברכב נטוש בשטח פתוח בבית חנינא, וברכב עמו נתפסו סמים מסוגים שונים. בחקירתו מסר גרסה סדורה ומהימנה על פניה לגבי נסיבות הגעתו למקום, היכרותו עם המשיב ואופן העסקתו. הרושם הוא שאין מדובר בגרסה שנועדה להסיר אחריות מעצמו, שכן הוא הודה בחקירתו בביצוע עסקאות של מכירת סם, לרבות עסקאות שביצע בעבר ושהיחידה החוקרת כלל לא ידעה עליהן. בנוסף, פרטים שונים מעדותו של סאאד מחזקים את מהימנותה. כך, סאאד מסר את מספר הטלפון של המשיב, מספר שהמשיב עצמו התכחש לו, אך בחומר החקירה ראיות התומכות בגרסתו של סאאד בעניין זה. כמו כן, סאאד ידע לומר כי המשיב מכונה גם "אבו מאמון", כינוי שהמשיב הכחיש אותו, אך קיימות אינדיקציות ראייתיות התומכות בגרסתו של סאאד, שכן שם אביו של המשיב הוא מאמון ואין לו אחים, כך שהכינוי מתקבל על הדעת. כמו כן, סאאד ידע לומר כי המשיב עושה שימוש ברכב מסוג סקודה בצבע שחור, ואף פרט זה זהה לאישוש בגרסת המשיב עצמו.

9. המשיב, מנגד, טען בתחילה כי הוא כלל אינו מכיר את סאאד, ורק כשהוצגה לו תמונה של סאאד, מסר כי במספר הזדמנויות השתמש בסמים עם סאאד ולאחר מכן רכש ממנו סמים. בגרסה שמסר המשיב הוא לא העמיד הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לשיטתו טפל עליו סאאד אשמת שווא. המשיב התכחש כאמור למספר הטלפון המשויך לו והרשום על שם אביו, על אף שקיימות ראיות לכאורה לכך שהמספר משמש אותו.

10. סאאד, על פי גרסתו, הועסק על ידי המשיב ויש לראות בהם שותפים לביצוע העבירה. על פי הוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, נדרש "דבר לחיזוק" העדות. החיזוק אינו נדרש ביחס לעבירה עצמה, אלא נועד אך להצביע על כך שדבריו של סאאד, העומדים בפני עצמם, הם דברים אמינים. דרישה זו באה על סיפוקה בעדויות הקונים ששמותיהם נזכרים באישומים 2-6. הללו זיהו את המשיב כמי שמכר להם סמים מסוגים שונים בשטח הפתוח בבית חנינא, במקום שבו נתפס סאאד. אחד הקונים, מונתסר דוויאת, אף מסר כי המשיב מכר לו את הסם מתוך רכב המיצובישי האפור שבו נתפס סאאד. המשיב מסר כי הוא אינו מסוכסך עם איש מהקונים, ובתשובותיו לא ניתן למצוא מענה לשאלה הבסיסית מדוע אם כן הללו הפלילו אותו בעבירות המיוחסות לו.

11. לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ המשיב כי לא נערך עימות בין המשיב לבין סאאד, אך ניתן להסביר זאת בעובדה שמיד עם מעצרו של סאאד, ביום 21.10.25, המשיב נעלם ולא ניתן היה לאתרו עד ליום 30.11.25. ניתן להבין כי בחלוף הזמן ומשהחקירה התקדמה בינתיים, פחת הצורך החקירתי בקיום העימות.

12. אשר לאישומים 2-6, איני מקבל את טענת ב"כ המשיב כי יש לראות בקונים שותפים לדבר עבירה, וכי יש צורך בדבר לחיזוק כל אחת מהעדויות. משמעות הדבר היא שבית המשפט הדן בתיק העיקרי יוכל להסתמך על עדות יחידה ביחס לכל אחד מהאישומים כדי להרשיע את המשיב.

13. הקונים מסרו מספר פרטים מזהים הקושרים את המשיב לביצוע העבירות, אך רמת הזיהוי של הקונים את המשיב אינה אחידה. תמונת המשיב הוצגה לכל אחד מהקונים, ארבעה מהם: שאדי סאלח (אישום 2), מונתסר תופחה (אישום 3), מוחמד עליאן (אישום 5), ומונתסר דוויאת (אישום 6), זיהו את המשיב בתמונה כמי שמכר להם את הסם. מהם שזיהו את המשיב בוודאות, ומהם - במידת ביטחון פחותה. קונה נוסף, ג'ורג' טדרוס (אישום 4) מסר כי האדם שמכר לו את הסם דומה לאדם המופיע בתמונה, אך מאחר שהמוכר עטה על פניו מסכה, יש קושי בזיהוי.

14. ב"כ המשיב טען כי זיהוי המשיב על ידי הקונים נעשה שלא כדין. בעניין זה יש לומר, שכיוון שהמשיב נעלם ולא ניתן היה לאתרו במהלך החקירה, לא ניתן היה לקיים מסדר זיהוי חי. עם זאת, יש טעם בטענת ב"כ המשיב כי בנסיבות העניין ראוי היה לערוך לכל הפחות מסדר זיהוי תמונות. הצגת תמונה בודדת של המשיב לעדים המזהים מפחיתה לטעמי מהיכולת להסתמך על הזיהוי ופוגמת בעוצמת העדות לעניין זה. מכל מקום, פגם זה אין בו כשלעצמו כדי לשלול סיכוי סביר להרשעה, ומקום הטענה להיות מוכרעת בהליך העיקרי (ראו בש"פ 6742/10 אבו הבירה נ' מדינת ישראל (27.9.2010)).

15. לצד האמור, יש להבהיר כי זיהוי המשיב כמי שמכר לקונים את הסם, אינו מבוסס רק על הצגת תמונתו, והקונים מסרו פרטים נוספים שניתן לזהות באמצעותם את המשיב. כך, כל הקונים מסרו כי קנו את הסמים מאדם ממשפחת סלהב, והקונה מונתסר תופחה (אישום 3) מסר כי קנה את הסם מאדם ששמו כשם המשיב, עלי סלהב. כמו כן, כל הקונים ידעו לומר שקנו את הסם בשטח הפתוח, שבו רכבים ישנים, במקום הנקרא אלמרווחה בבית חנינא. ארבעה מתוך הקונים מסרו כי עמדו בקשר עם המוכר בטלפון מסוים המסתיים בספרות 358.

16. זיהוי מספר הטלפון המסתיים בספרות 358 עמד במוקד אחד הטיעונים שהעלה ב"כ המשיב. לטענתו, אין די ראיות הקושרות את המספר הנזכר למשיב. עיון בחומר מעלה כי היחידה החוקרת סבורה שהמשיב עשה שימוש בשני מספרי טלפון, אחד מהם, המסתיים בספרות 301 - אישי, והאחר, המסתיים בספרות 358, שימש כטלפון מבצעי. כאמור, סאאד בחקירתו טען שבשיחותיו עמו עשה המשיב שימוש במספר המסתיים בספרות 301. הראיות הקושרות את המשיב למספר המסתיים בספרות 358 מצויות אפוא בעיקר בצירוף עדויות הזיהוי של הקונים עם העובדה שנמסרה על ידם כי בשיחותיהם עם המוכר הוא עשה שימוש במספר זה. תמיכה נוספת למסקנה כי המספר 358 שימש את המשיב מצוי בדו"ח מחקרי תקשורת שלפיו במועדים שבהם בוצעו העסקאות עם כמה מהקונים אוכן מספר הטלפון 358 בבית חנינא, מקום ביצוע העסקה.

17. לאחר עיון אני סבור, כי אכן קיים קושי בביסוס העבירות המיוחסות למשיב על מחקרי התקשורת, ובשל הפגם המסוים שנפל באופן ביצוע הזיהוי על ידי הקונים, ניתן להסיק שקיימת חולשה מסוימת בשיוך מספר הטלפון המסתיים בספרות 358 למשיב. עם זאת, לטעמי אין מדובר בחולשה שעולה כדי כרסום ממשי בראיות. זאת משני טעמים: ראשית, אני סבור שיש לתת משקל ממשי לעובדה שהמשיב זוהה על ידי הקונה מונתסר תופחה לא רק בשם המשפחה ולא רק בתמונה, אלא גם בשמו הפרטי. עדותו הקושרת את המשיב בשמו ובפניו למספר 358, מהווה מעין בריח תיכון עבור יתר העדויות בעניין זה. ושנית, אני סבור שעל אף החולשה הנובעת מאי ביצוע מסדר זיהוי תמונות, כמות מאפייני הזיהוי הקושרים את המשיב לביצוע העבירות, יוצרת צבר איכותי של ראיות לחובתו. רוצה לומר, המשיב נקשר כאמור בעדותו של סאאד לביצוע עסקאות סם משטח הרכבים בבית חנינא. כל הקונים ידעו לומר שרכשו את הסם מבחור צעיר ממשפחת סלהב, ואחד מהם נקב בשם המשיב עצמו. אותו קונה קשר את המשיב למספר טלפון ששימש את המשיב בביצוע העסקה, ואשר נמסר גם ידי שלושה מהקונים האחרים. העובדה שרוב הקונים זיהו בביטחון את המשיב בתמונה שהוצגה להם עם מי שמכר להם את הסם, והדמיון בדפוס הפעולה של ביצוע המכירה בכל אחד מהמקרים, יוצרים אפוא מארג ראייתי לכאורי שניתן להשית עליו הרשעה.

18. ועם כל זאת, אני מוצא כי לגבי שניים מהאישומים, אישומים 4 ו-5, הראיות הן חלשות יותר. זאת משום שהקונה באישום 4 לא זיהה בביטחון את המשיב, ומסר כי האדם שמכר לו את הסם עטה על פניו מסכה, ואילו הקונה באישום 5 מסר כי המוכר עשה שימוש במספר טלפון אחר, שלא הוזכר על ידי אף אחד מהמעורבים האחרים.

19. אשר לטענת ב"כ המשיב כי משלא נתפסו הסמים שנמכרו לקונים באישומים 2-6, לא ניתן להרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו באישומים אלה - אני מוצא כי אין ממש בטענה, אש נדונה, לא פעם, והוכרעה בפסיקה. המלומד י' קדמי עמד על כך בספרו על פקודת הסמים המסוכנים: הדין בראי הפסיקה (מהדורה מעודכנת, 2007), בעמ' 87: "עובדת 'קיומו' של הסם המסוכן, כשלעצמה, אינה כפופה לכלל הראיה הטובה ביותר, לאמור: אין חובה לתפשו ולהציגו בעין; וניתן להוכיח עובדה זו בכל אחת מדרכי הראיה הכשרות, הן בראיות ישירות והן בראיות נסיבתיות". ראו, לעניין זה, גם ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל (14.2.2016); ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (9.1.2006); ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל (6.5.1980).

20. סופו של דבר, הנחת היסוד היא שמי שצורך סמים בתדירות כזו או אחרת, ויש לו היכרות עם סוג הסם ואופיו, ויוצר קשר עם סוחר סמים במטרה לרכוש ממנו מנת סם תמורת כסף, מגיע למקום ביצוע העסקה ומשלם סכום כסף בעד הסם, ולבסוף אף צורך את הסם לשביעות רצונו - חזקה עליו שהוא רוכש סמים ממי שמוכר סמים. שאם לא כן - מה הוא רוכש ומי יסכים לשלם כסף בעד סמים ולקבל משהו שאינו סם? הדבר עולה אפוא כמעין חזקה שבעובדה, המבוססת על השכל הישר ועל ניסיון החיים, כי מדובר בסם שראוי למסחר, ובא בגדר סם מסוכן (ראו להשוואה ע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' גומז-קרדוסו (31.7.1997) וכן עניין בן שטרית הנ"ל).

21. לסיכום, העדויות והראיות הנוספות תיבחנה מן הסתם בקפידה במסגרת שמיעת העדויות בהליך העיקרי, אולם לצורך הליך המעצר עד לתום ההליכים, אני מוצא כי מכלול הראיות תומך במסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון נגד המשיב. כמו כן אני מוצא שקיימת תשתית ראייתית לכאורית ברמה מספקת להוכחת העבירות המיוחסות למשיב באישומים 2, 3 ו-6. ואולם, ביחס לאישומים 4 ו-5 קיימת חולשה מסוימת בתשתית הראייתית.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשפ"ו, 14 דצמבר 2025, במעמד הצדדים.