4. באת-כוח המאשימה, בטיעוניה בכתב, מסרה כי נוכח חוות-הדעת, ולצורך הפסקת ההליכים בלבד, מקבלת המדינה את עמדת הפסיכיאטר המחוזי לפיה הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל, וביקשה להורות על הפסקת הליכים בעניינו. כן ביקשה המאשימה מבית המשפט כי ייתן צו אשפוז בעניינו של הנאשם, לתקופה המרבית הקבועה בחוק העונשין לצד העבירה המיוחסת לנאשם, קרי ל-3 שנים, בכפוף לקביעה כי קיימות ראיות לכאורה. לעמדת המאשימה, אין להידרש לשאלה אם הנאשם ביצע או לא ביצע את המעשים המיוחסים לו, או לבחון את שאלת האחריות הפלילית, אלא להפסיק את ההליכים נגד הנאשם. לעמדתה, הלכת וחנון מתייחסת למקרים בהם הנאשם נתון באי-כשרות מהותית משום שלא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, ולא כזה המצב בעניינו של הנאשם. באשר למשך צו האשפוז גרסה המאשימה כי על פי הוראות החוק והפסיקה על בית המשפט להטיל תקופת אשפוז כמשך תקופת המאסר המרבית לצד העבירה המיוחסת.

5. בא כוח הנאשם עתר בעל פה לזיכויו של הנאשם, בהתאם להלכת וחנון. לטענתו, נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין יש להורות על זיכויו, להבדיל מלהפסיק ההליכים בעניינו. בא כוח הנאשם חלק על עמדת המאשימה בדבר קיומן של ראיות לכאורה והפנה בין היתר לתלונת בת הזוג, הודעותיה וסתירות שלגישתו עלו בהודעות אלו. עוד נטען כי לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע תקופה הפחותה מהרף המרבי הקבוע בסעיף 15(ד1) לחוק הטיפול, וכי יש להורות על טיפול מרפאתי במסגרת הקהילה חלף אשפוז.

תוצאות ההליך - הפסקת הליכים או זיכוי

6. לאחר שעיינתי ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' רן רפאל וחנון (3.2.15) ובפסקי הדין שניתנו לאחר מתן פסק דין זה, ובהתייחס לנסיבותיו של התיק דנן, אני סבורה כי יש להורות על הפסקת ההליכים, ואפרט.

7. בפסק הדין בעניין וחנון נקבע כי נאשם החוסה תחת הסייג של אי שפיות הדעת, מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, דינו זיכוי מלא מן העבירות המיוחסות לו, ואין להסתפק במתן הוראה על הפסקת ההליכים או בקביעה לפיה הוא אינו בר עונשין. יובהר כי שם, נדון עניינו של נאשם לאחר שנתבררה אשמתו ונקבע כי ביצע את העבירה, בניגוד למקרה דכאן. מאז מתן פסק הדין בעניין וחנון ניתנו פסקי דין רבים בערכאות השונות, אשר בחלקם יישמו ההלכה שנקבעה בעניין וחנון ובחלקם נקבע אחרת. בע"פ (מח' נצ') 14567-05-15 מדינת ישראל נ' לירן פרץ, ע"פ (מח' נצ') 7613-09-15 פבל בריז'טסקי נ' מדינת ישראל, ע"פ (מח' נצ') 7585-09-15 דוד לנקרי נ' מדינת ישראל (אשר נדונו במאוחד) וכן ע"פ 61042-02-16 מדינת ישראל נ' יעקב גטהון, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי במקרים בהם קיימת אי-כשרות דיונית, על בית המשפט להפסיק את ההליך לפי סעיף 170 לחסד"פ ואין מקום להמשיך ולדון בשאלה אם בוצע המעשה ובדבר קיומה של אי כשירות מהותית, ולכן לא ניתן לסיים בשלב זה את ההליך בזיכוי. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי תוצאה של זיכוי אפשרית רק מקום בו נתבררה האשמה (כפי שהיה במקרה וחנון), אם בשל כך שהנאשם היה כשיר לעמוד לדין בחלק מן ההליך ואם בשל כך שמצבו הנפשי לא נבדק בשלבים מוקדמים יותר.

8. יוער כי במקרה דנן, בהתאם לחוות-הדעת הפסיכיאטרית, בעת ביצוע העבירה היה שרוי הנאשם במצב פסיכוטי עם פגיעה חמורה בשיפוט ועל כן הוא אינו בר עונשין. כמו כן, אף כיום הוא אינו מכיר את ההליכים המשפטיים ואינו מסוגל לעמוד לדין. המאשימה הבהירה בכתב כי אינה מקבלת את תוכן חוות-הדעת אלא לעניין הפסקת ההליכים.

בהעדר הסכמה לתוכן חוות הדעת במלואה, בפרט ביחס למצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, ולאור פסיקת בית המשפט המחוזי המפורטת לעיל, לא ניתן לקבוע, מן ההיבט המהותי, כי מתקיים הסייג בדבר אחריות פלילית. בנסיבות אלה, נדרש בירור אשר לא ניתן לבצעו כל עוד הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. מכאן, שאין מקום להורות על זיכוי הנאשם.

9. נוכח האמור הנני מורה על הפסקת ההליכים כנגד הנאשם בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ראיות לכאורה

10.לאור החלטתי בדבר הפסקת ההליכים יש לדון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, ומשבא כוח הנאשם חלק על קיומן.

11.לאחר שעיינתי בחומר בתיק, ובין היתר הודעתה המפורטת של המתלוננת, תמליל שיחה טלפונית שערכה המתלוננת בנוכחות גיסה (השכן) שהוזעק למקום, עם המשטרה, וזאת בסמוך לאחר הארוע, הודעת המשיב הקושר עצמו לארוע (גם אם מכחיש עניין האיומים), דוחות הפעולה והמזכרים בתיק, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהן לצורך יחוס סעיף האישום המפורט בכתב האישום. לא מצאתי כי יש בעובדה כי המתלוננת ביקשה מאוחר יותר לחזור בה מן התלונה וניסתה למזער הארוע, כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה כטענת הסנגור.

סוג הטיפול ותקופת האשפוז

12.במקרה דנן, מואשם הנאשם בעבירה של איומים על בת זוג עם סכין, אשר העונש המרבי הקבוע בחוק לצידה הינו 3 שנות מאסר. המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם צו אשפוז למשך 3 שנים תוך שהיא מתבססת על הוראות סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991. ההגנה ביקשה להטיל על הנאשם טיפול מרפאתי ולחילופין, ככל שינתן צו אשפוז לקצוב אותו לתקופה פחותה מ- 3 שנים, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט המוקנה לו לגישתה בסעיף 15(ד1)(2) לחוק הטיפול.

13.סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991 קבע עד לאחרונה כדלהלן:

"(ד1) (1) בית משפט לא יקבע בצו...את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית...

(2) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית...

(א) ...הקבועה בחוק לעבירה..."

14.לאחרונה, ביום 20.6.16 נתקבל בכנסת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 9) תשע"ו, שזו לשון סעיף 1 בו: "בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק העיקרי), בסעיף 15(ד1) -

(1) בפסקה (2) -

(א) ברישה, במקום 'לא תעלה על' יבוא 'תהיה';

(ב) בפסקת משנה (א), אחרי 'לפי העניין' יבוא 'ואם הועמד הנאשם לדין לפני בית משפט שלום לפי סעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 - שבע שנים;

(2) אחרי פסקה (2) יבוא:

(2א) על אף האמור בפסקה (2)(א) ו-(ב), שוכנע בית המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית"

15.לעניין קציבת תקופת האשפוז, הרי שבהתאם לתיקון מספר 9 לחוק הטיפול, דומה כי המחלוקת באה לסיום וזאת אף בהינתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6365/15 מדינת ישראל נ' רוני גולן, אשר קבע ביום 11.7.16 כדלהלן: "...עינינו הרואות, כי המחוקק קיבל - מחד גיסא - את עמדת המדינה ביסודה (כפי שהתבטאה בהליכי החקיקה) לגבי הכלל, אך מאידך גיסא קבע חריג בנסיבות מקלות במקרים חריגים, קרי, איפשר גמישות מסוימת אך מוגבלת. בתי המשפט ידונו כמובן בתיקים מכאן ואילך לפי התיקון, או במקרה הצורך ברוחו, ואין צורך להכביר מלים מעבר לכך..."

ראה בעניין זה אף ע"פ (מח' חי') 59511-02-16 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). שם נקבע בהתייחס להוראות הסעיף טרם תיקון מס' 9, כי אשפוז למשך פרק זמן אשר יפחת מן העונש המקסימלי בחוק העונשין אפשרי אך במקרים חריגים. ראה קביעות כב' השופטת תמר נאות פרי, בעמוד 6 סעיף 17 לפסק הדין: "סבורני כי האופן בו מנוסחת היום הוראת חוק הטיפול מלמד על כך שלבית המשפט קיים שיקול דעת, כלומר שתקופת האשפוז המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית, אך יכולה לפחות הימנה. עם זאת, לשיטתי, יש לעשות שימוש בסמכות זו רק במקרים מיוחדים עם נסיבות חריגות שמחייבות זאת, ובהעדר תנאים שכאלו - ככלל, תקופת האשפוז המרבית תהא בהתאם לתקופת המאסר המקסימלית על פי חוק העונשין."

16.לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, ובהתייחס לעולה מן החומר שבפניי לא שוכנעתי כי העבירה בוצעה בנסיבות מקלות במיוחד וכי מדובר במקרה חריג המצדיק להפחית מתקופת האשפוז המרבית. לאור האמור, אני מוצאת מקום להעמיד את תקופת צו האשפוז המרבית על 3 שנים. נוכח המלצת הפסיכיאטר המחוזי בחוות הדעת מיום 24.7.16 והעולה מחוות הדעת לעניין מצבו של הנאשם, עברו, התנהגותו והתנהלותו הן בתקופת ההסתכלות והן קודם לה, אינני מוצאת מקום לשנות מן ההמלצה בדבר מתן צו אשפוז (בהבחנה מטיפול מרפאתי בקהילה). בשולי הדברים יוער, כי משך התקופה הקבועה בחוק קובעת את הגבול העליון של תקופת האשפוז מכוח ההליך הפלילי, ואולם אין בכך כדי להגביל את הגורמים האמונים על תחום בריאות הנפש לקצר את התקופה, משיקולים מקצועיים, או להורות על הארכתה.

הכרעה:

17.לאור האמור לעיל, קיימות ראיות לכאורה ביחס לעבירה שיוחסה לנאשם. אני מורה על הפסקת ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד הנאשם בתיק זה, בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

18.לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, אני מורה על אשפוז הנאשם במחלקה פסיכיאטרית, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש.

19.יוחסה לנאשם עבירה של איומים אשר העונש המרבי הקבוע בצידה הינו 3 שנות מאסר. לאור הוראת סעיף 15(ד1) אני קובעת כי תקופת הצו המרבית הינה 3 שנים שמניינה מהיום. עם זאת, בידי הועדה הפסיכיאטרית הסמכות להביא להפסקת הצו טרם סיום התקופה.

20.ניתן בזה צו מינוי לסנגוריה הציבורית לייצג את הנאשם בהליכים בפני ועדת פסיכיאטריות במהלך האשפוז, נשוא תיק זה.

המזכירות תשלח העתק מהחלטתי לפסיכיאטר המחוזי.

המזכירות תסרוק החלטה זו גם לתיק העיקרי ת"פ 15650-07-16.

ניתנה והודעה היום כ"א תמוז תשע"ו, 27/07/2016 במעמד הנוכחים.