לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואף נתתי דעתי לנסיבות החריגות העומדות בבסיס בקשת המבקשת, סבורני שאין מנוס, בהתאם לדין הקיים, מלדחות את הבקשה.

כפי שציינה המשיבה, בהתאם להלכה הפסוקה "הסכומים שהופקדו בקופת בית המשפט... הופקדו כערבות עצמית של הנאשמים בהתאם להחלטות בית המשפט, ומכאן ההנחה הלכאורית שמדובר בכספם של הנאשמים... משעה שניתן צו עיקול בקשר לכסף שהופקד בקופת בית המשפט כערבות עצמית של הנאשם, מזכירות בית המשפט היא במעמד של מחזיק ועליה לפעול בהתאם לצו...משכך, בדין קבעו הערכאות הקודמות (בשני ההליכים שבפנינו) כי על המזכירות ליישם את האמור בצו ולהעביר את הסכומים שהופקדו לתיק ההוצאה לפועל" (בש"פ 4318/14 זלמן נ' מדינת ישראל (21.10.2014)) (להלן: "עניין זלמן").

הלכה זו לא השתנתה עם חלוף השנים. ראו למשל רע"א 8778/22 חננאל נ' מאירי (04.04.2023); דנ"א 8656/21 דאו נ' גרינברג (16.08.2023).

אבל "לא אלמן ישראל". בידי המבקשת האפשרות למצות זכויותיה לעניין הכספים שלטענתה היא זו שהפקידה ואשר עוקלו, בפנייה מתאימה להוצאה לפועל, בהתאם לסעיפים 49 ו-28(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967.

בשולי ההחלטה, אין לי אלא להצטרף לקריאתו של כב' השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) בחוות דעתו בעניין זלמן לעניין בחינת אפשרות החרגת כספים שהופקדו בבית המשפט למטרת שחרור ממעצר מהנכסים הניתנים לעיקול. זאת, בשל החשש מ"אפקט מצנן" של בני משפחה או חברים של העצור אשר מבקשים לסייע לעצור שידו לא משגת להשתחרר ולהפקיד עבורו את העירבון שבו הוא חויב, ואשר יחששו לעשות כן, אם ידעו שיכול והסכום שיפקידו בבית המשפט לטובת השחרור מן המעצר יעוקל בשל חוב של העצור, מה שעלול להוביל למצב שבו מי שיכול היה להשתחרר ממעצר לא יצליח לעשות כן.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

העתק מההחלטה יישלח לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"ו, 12 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.