החלטה

לפניי בקשה להארכת מעצרו של החשוד, החשוד בביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.

לאחר עיון במרשם הפלילי של החשוד, עולה כי תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה.

למאסר מותנה קיים משקל בשיקולי מעצר, אך בעצם קיומו אין כדי לשלול את הצורך בבחינת חלופת מעצר.

כידוע, הלכה פסוקה היא שכאשר עסקינן בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, עילת מעצרו של החשוד נעוצה בחשש להתחמקות מהליכי חקירה ומשפט, כאמור בהוראות סעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים. ואולם, חשש זה ניתן להפיג בדרך של קביעת תנאי ערובה ושחרור, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה מזו של מעצר, ועל כן - בהתאם להלכה הפסוקה - יש לנקוט בדרך זו בהתאם להוראות סעיף 13(ב) לחוק המעצרים.

גם כאשר מדובר במקרה בו לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין מתלוות עבירות נוספות הקשורות מטבען לביצועה של עבירה זו (כגון העבירה של התחזות לאדם אחר), או כאשר מדובר במקרה בו כנגד החשוד תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין עבירה דומה, עילת המעצר הינה עדיין, כאמור, דהיינו: החשש להתחמקות מהליכי חקירה ומשפט. לפיכך, גם במקרים כאלה יש להורות על שחרור בערובה ובתנאים, אם כי תוך קביעת תנאים חמורים מאלה המקובלים במקרים בהם לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין לא מתלוות עבירות מהותיות נוספות.

לפיכך - ובהתחשב בנסיבות המקרה דנא - אני מורה על שחרורו של החשוד בערובה ובתנאים, כדלקמן:

1. התחייבות עצמית על סך של 5,000 ₪.