החלטה

לפניי בקשה להארכת מעצרו של החשוד, החשוד בביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. החקירה בעניינו של החשוד הסתיימה והוגשה לגביו הצהרת תובע, בהתאם להוראות סעיף 17(ד) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

להצהרת תובע יש משקל בשיקולי המעצר, אך בעצם הגשתה אין כדי לשלול את הצורך בבחינת חלופת מעצר.

כידוע, הלכה פסוקה היא שכאשר עסקינן בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, עילת מעצרו של החשוד נעוצה בחשש להתחמקות מהליכי חקירה ומשפט, כאמור בהוראות סעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים. ואולם, חשש זה ניתן להפיג בדרך של קביעת תנאי ערובה ושחרור, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה מזו של מעצר, ועל כן - בהתאם להלכה הפסוקה - יש לנקוט בדרך זו בהתאם להוראות סעיף 13(ב) לחוק המעצרים.

לפיכך, ובהתחשב בנסיבות המקרה דנא, כאשר לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין לא מתלוות עבירות מהותיות נוספות ובהעדר עבר פלילי, אני מורה על שחרורו של החשוד בערובה ובתנאים, כדלקמן:

1. התחייבות עצמית על סך של 5000 ₪.

2. ערבות צד ג' על סך של 4000 ₪. ערב צד ג' צריך שיהא אזרח ישראלי, אשר יסכים כי כתובתו תשמש ככתובת להמצאת הזמנות לדין לחשוד, ויתחייב לדאוג להעברת ההזמנות לידיו של החשוד.

3. הפקדה במזומן בסך של 1500 ₪.