1

עסקינן בבקשה להחזרת רכב תפוס. הרכב נתפס בידי המשטרה לאחר שהנוהג בו ביצע לכאורה עבירה של נהיגה במהירות מעל המותר.

רקע והליכים קודמים

1.            ביום 27.07.19 בשעה 19:00 נתפס המבקש נוהג ברכב מושא הבקשה, בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מרבית של 90 קמ"ש במהירות של 200 קמ"ש.

2.            ביום 29.07.19 הוגשה לבית המשפט בקשה למעצר המבקש במעצר בית מלא עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ובד בבד הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש ונהיגה במהירות העולה על המותר.

2

3.            הרכב נתפס על ידי המשטרה במועד ביצוע העבירה, וביום 07.08.19 פנתה המשטרה לבית המשפט בבקשה לקבלת צו מניעה ארעי המופנה למשרד הרישוי האוסר ביצוע כל דיספוזיציה ברכב. בסופו של דבר ניתן צו כאמור אשר יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגד המבקש (צ"א 3602-08-19 מדינת ישראל נ' פלוני).

4.            עתה, מונחת בפניי בקשה של בעל הרכב להחזרת הרכב התפוס שכן לטענתו הרכב נתפס בידי המשטרה ללא כל צו ולכן המשך החזקתו בידי המשטרה הינו שלא כדין. בנוסף, לטענתו גם אם בכוונת המאשימה לבקש בסופו של הליך חילוט הרכב הרי בשלב זה עומדת למבקש חזקת החפות ויש להסתפק באמצעים חלופיים על מנת להבטיח אפשרות חילוטו בעתיד.

5.            בדיון שהתקיים בפניי התנגדה המאשימה להחזרת הרכב. לטענתה, הרכב מוחזק בידי המשטרה כדין והוא משמש כמוצג לצורך חילוטו בסיום ההליך.

דיון והכרעה

תפיסת הרכב נעשתה בסמכות- האומנם

6.            סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי") קובע כי:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

7.            לאמור, מקור הסמכות לתפיסת חפצים בידי המשטרה ובמקרה דנן, רכבו של המבקש, הוא מכוח סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי.

8.            מלשון הסעיף למדים אנו כי קיימות חמש חלופות המשמשות מקור לתפיסת חפץ וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה:

א.    באותו חפץ נעברה עבירה;

ב.     באותו חפץ עומדים לעבור עבירה;

ג.       החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה;

ד.     החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה;

או

3

ה.    החפץ ניתן כאמצעי לביצוע עבירה.

9.            בית המשפט העליון עמד על החשיבות של איתור החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, וציין כי חשיבות הדבר הינה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום החקירה או המשפט (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.06)).

10.       בענייננו, המבקש נתפס נוהג ברכב מושא הבקשה במהירות של 200 קמ"ש. מדובר במהירות קצה המעידה על זלזול בכביש, על חומרה רבה ועל מסוכנות.

11.       דומה כי המשטרה תפסה את הרכב משתי סיבות: האחת מאחר שנעברה באמצעותו העבירה האמורה, קרי; נהיגה במהירות מעל המותר, והשנייה על מנת להבטיח אפשרות חילוטו בעתיד.

12.       יוער כי המחוקק קבע בסעיף 57א לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 כי למשטרה סמכות להורות על איסור שימוש מנהלי ברכב, לתקופה מוגבלת, וכן נקבעו הכללים הנדרשים להפעלת סמכות איסור השימוש.

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה קובע:

"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים...".

13.       סמכות זו לאסור את השימוש ברכב הוגבלה לעבירות תעבורה מסוכנות אשר מנויות "בתוספת השביעית" לפקודת התעבורה.

במאמר מוסגר אומר כי העבירה של נהיגה במהירות מעל המותר המיוחסת למבקש אינה מנויה בתוספת השביעית לפקודת התעבורה והיא אינה מקנה סמכות לשוטר לאסור את השימוש ברכב בהתאם לסעיף 57א לפקודת התעבורה, גם אם מדובר בעבירת מהירות קצה.

4

14.       התכלית החקיקתית של סעיף 57א לפקודת התעבורה היא למנוע מסוכנות מידית הנובעת מביצועה של עבירת תעבורה המנויה בתוספת השביעית, אשר בוצעה עם רכב מסוים, ולהרתיע נהגים מביצועה. התכלית ההרתעתית כשלעצמה נלמדת מהעובדה כי ניתן להשבית רכב שבעליו לא עבר כלל את העבירה ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות (ראו: ב"ש 22261/09 ריבוח נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.12.09).

15.       בשונה מתכלית "איסור השימוש" שבפקודת התעבורה, תכלית "תפיסת חפץ" על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי אינה למטרת הרתעה. לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי ישנה תכלית מניעתית ביחס לחפץ העשוי לשמש לביצוע עבירה שטרם נעברה; תכלית זו יכולה להיות תכלית ראייתית - הצגת החפץ בהליך משפטי עתידי באופן בו החשוד לא יוכל לגרום לשיבוש הראייה; או תכלית של חילוט - אם בחפץ נעשה שימוש לצורך עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

16.       צא ולמד כי סעיף 57א לפקודת התעבורה אינו מבטל את סמכות המשטרה מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי אשר נועד לשרת מטרות שונות, שלא בהכרח מטרה הרתעתית.

17.       אשר על כן, תפיסת הרכב באמצעותו נעברה העבירה בוצעה בסמכות על ידי משטרת ישראל, בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי הן לאור העובדה שבאמצעותו בוצעה עבירה וכלשון ב"כ המאשימה על מנת לבקש בסופו של הליך את חילוטו של הרכב.

האם קיימת עילה להמשך תפיסתו של הרכב בידי המשטרה

18.       הכלל הוא שעל המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת, שעל-פיה יהא ניתן לקבוע אם אמנם האמצעי של המשך תפיסת הרכב - שהוא אמצעי הננקט במסגרת הליך פלילי ופוגע בזכותו הקניינית של בעל הרכב - הוא מידתי (בש"פ 498/01 עריפה עמאש נ' מדינת ישראל פד"י נה(3) 241).

19.       טענת המאשימה הינה כי הצורך בהמשך החזקתו של הרכב כתפוס בידי המשטרה הינה כדי להבטיח את אפשרות חילוטו בסיום ההליך המשפטי, אם וכאשר יורשע המבקש ודינו ייגזר בגין העבירה שבוצעה על ידו לכאורה.

20.       לאמור, תפיסת הרכב בענייננו מיועדת על מנת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי בית המשפט לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש שייגזר על המבקש באם יורשע וייגזר דינו בעונש שכזה בסיומו של ההליך.

5

21.       סמכות בית המשפט להורות על חילוט החפץ שנתפס קבועה בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, לפיה: "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

22.       בענייננו, המאשימה ציינה בכתב האישום כי בכוונתה לעתור לחילוט הרכב במסגרת העונשים שיתבקשו בסיום ההליך. על כן ראוי הוא לשמר את הרכב על מנת למנוע "הברחתו" על ידי בעליו או העברת הבעלות בו לידי אחר באופן המקשה על המדינה לבקש את חילוטו.

23.       דנתי כבר בעבר בנוגע לחילוט רכב בעבירות תעבורה (פ"ל 6566-06-13 מדינת ישראל נ' נבולסי (פורסם בנבו, 28.08.13)), שם קבעתי את הכללים המאפשרים חילוט חפץ שנעברה בו עבירה

24.       אין ספק כי החזקת חפץ הינה פגיעה בזכות הקניין של הבעלים. מכאן, השאלה הדרושה הכרעה הינה האם המשך החזקתו של הרכב בידי המשטרה כצעד הפוגע בזכות הקניין של הבעלים, נועד לתכלית ראויה, ובאילו תנאים ראוי לשחררו, כדי להבטיח שלא תסוכל יכולתה של המאשימה, בבוא העת, לבקש את חילוטו.

חלופת "תפיסה"

25.       התפיסה פוגעת, מעצם מהותה, בזכות האדם לקניין; לפיכך, בביצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה, או אמור לשמש ראייה במשפט (בש"פ 555/07 יחיא נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 06.03.07)).

עוד נקבע באותה פסיקה כי הצורך באיזון ראוי כאמור קיים לא רק בשלב התפיסה גופו, אלא גם לאחר מכן, וכל עוד המשטרה מחזיקה בתפוס, וכן בשלב שבו יש להכריע אם יש מקום לשחרור החפץ.

26.       בהקשר לתפיסה של כלי רכב בפועל כבר נאמר על ידי בית המשפט העליון בהקשר לעבירות של סחר בסמים כי מדובר באמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. שכן היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין, ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב עצמו למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון.

6

27.       בית המשפט העליון קבע כי אין להקל ראש בחשיבות האלמנט העונשי שבחילוט רכוש ששימש לביצוע העבירה או שנרכש מכספי עבירות אולם יש לזכור, שמדובר בשלב מוקדם ובטרם הרשעה, והוסיף כי "הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על-פי עקרון המידתיות המקובל עלינו..." (ראו: בש"פ 7715/97 חג'ג' ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1) 14).

28.       מכאן, הגישה הרווחת היא כאשר עומדת זכות הקניין כזכות יסוד מצד אחד ומצד שני ניתן לעשות שימוש באמצעים חלופיים שונים על מנת להבטיח את מימוש תכלית החילוט בעתיד - ראוי לנקוט אמצעים אלה ככל הניתן כחלופות ותפיסה והחזקה של רכוש בטרם הרשעה (ראו: בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.05.00)).

29.       כשם שלעניין מעצר תיבחן השאלה האם קיימת עילת מעצר, ואם כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך גם בענייננו בהקשר להחזקתו של חפץ תפוס יש לבחון האם קיימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את מטרת התפיסה שפגיעתה פחותה בזכות הקניין של המבקש שהינו בעל הזכויות ברכב.

30.       בית המשפט העליון עמד על הצורך באיזון בין זכות הקניין לבין הזכות להמשיך להחזיק בנכס כדי לממש אפשרות חילוטו, בקובעו:

"לא ייעלם מעינינו, כי המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים - מעבר לפגיעה שהייתה בעצם התפיסה - ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה - ועל בית-המשפט בשיבתו לביקורת על מעשי המשטרה - לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. לשון אחר: שומה עליו על בית-המשפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרו" של הנכס, אך פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס" (ראו: רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 10.06.99).

31.       לאמור, שומה על בית המשפט בשיבתו לביקורת על מעשי המשטרה לבחון האם קיימת חלופה שפגיעתה בזות הקניין של בעל הנכס פחותה יותר.

מן הכלל אל הפרט

7

32.       בענייננו, הגעתי למסקנה כי ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור הרכב בכפוף להגבלות מידתיות, וזאת תוך פגיעה פחותה בזכות הקניין של המבקש.

33.       יוער כי הוטל שעבוד על הרכב במשרד הרישוי במסגרת הליך קודם שיזמה המאשימה בפני (צ"א 3602-08-19) וניתן לטעמי באמצעות שעבוד כאמור להבטיח כי לא תבוצע כל דיספוזיציה ברכב. ניתן היה להסתפק באמצעי זה לצורך השגת המטרה אולם, בשים לב לחומרת העבירה והסיכון כי החפץ עצמו יינזק, יתכלה או "יעלם" ניתן להוסיף לכך תנאים של ערבות עצמית של בעל הרכב והפקדה כספית שיבטיחו שמירת הרכב והמצאתו בכל עת שיידרש לידי המשטרה אם וכאשר תינתן החלטה בסופו של יום במסגרת גזר הדין על חילוטו.

סוף דבר

34.       אני מורה איפוא על החזרת הרכב לידי המבקש בכפוף לתנאים הבאים אשר יחולו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו:

א.    המצאת רישום שעבוד על הרכב לטובת המדינה במשרד הרישוי (כבר בוצע).

ב.     חתימת המבקש על התחייבות עצמית על סך של 30,000 ₪, שלא ימכור ולא ישעבד ולא יוציא מרשותו את הרכב, בכל דרך אחרת, וכי אם יינתן עליו צו חילוט ימסור את הרכב למשטרה תוך 48 שעות מעת המצאת הצו לידו.

ג.       הפקדת ערבון בסך של 5,000 ₪.

החלטתי זו נמסרה לב"כ המשיבה- עו"ד אייל סמואל, והיא תעוכב עד לשעה 13:00 (השעה כעת 09:25) על מנת לאפשר למאשימה לשקול צעדיה. ככל שתודיע המאשימה עד לשעה האמורה כי בכוונתה להגיש ערר כי אז החלטתי זו תעוכב עד ליום 02.09.19 שעה 13:00.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

8