1

המבקשת עותרת להאריך את המועדים שקבעתי בהחלטתי מיום 4.7.2016, שבה הוריתי לה להגיש כתב אישום עד ליום 5.9.2016, שאם לא כן, יהיה עליה להשיב את התפוסים נשוא הבקשה למשיב.

בסעיף 38 להחלטתי קבעתי כך:

"סוף דבר. לנוכח כל האמור, אני דוחה את בקשת החילוט בהיותה מוקדמת, בהתחשב בכך שטרם הוגש כתב אישום. לצד זאת, אני מאריך המועד לתפיסת המדינה בתפוסים עד ליום 5.9.2016, ועד למועד זה יוגש כתב אישום, אם תסבור המדינה שיש לעשות כן. אם לא יוגש כתב אישום עד למועד שקבעתי, התפוסים יושבו למשיב ללא תנאי וללא דיחוי" (ההדגשות הוספו).

יצוין, כי המבקשת לא עררה על החלטתי.

2

בבקשתה היא טוענת, כי לא שקטה על השמרים והעבירה את התיק לטיפולו של קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי, אשר ביקש ממנה לבקש ארכה להחזקה בתפוס ל-45 יום, כפי שביקשה ביום 4.9.2016. המשיב מתנגד ועותר לחייב את המבקשת בהוצאות.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, גם אם נניח שקיימת זכות לעיון חוזר, ואינני סבור שקיימת זכות שכזו בהליך שלפניי, הרי שלא הוצגו כל נסיבות חדשות שלא היו ידועות למבקשת או שאינן תלויות בהתנהלותה-שלה, שיהיה בהן כדי להצדיק את הגשת הבקשה. לוחות זמנים יש לכבד, ומשהדבר לא מקוים ע"י המבקשת, רשות מרשויות המדינה, אין לה להלין אלא על עצמה;

שנית, די בכך שהבקשה הוגשה יום אחד לפני תום המועד שקבעתי להחזקה בתפוסים, אם לא יוגש כתב אישום, על-מנת להביא לדחיית הבקשה, שכן הגשת בקשה בעיתוי שכזה נגועה בחוסר תום לב, משום שיש בה משום ניסיון להעמיד את בית המשפט ויתר בעלי הדין במצב של קביעת עובדות בשטח, בניגוד לאמור בהחלטתי;

שלישית, המבקשת לא עררה על החלטתי ועל המועדים שנקבעו בה, וזו הפכה חלוטה.

בשל כל האמור, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת לשלם הוצאות משפט ושכ"ט למשיב בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום. לא יבוצע התשלום במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

אך מובן, כי על המבקשת לפעול ע"פ החלטתי מיום 4.7.2016, ולהשיב את התפוסים למשיב ללא עיכוב נוסף.

המזכירות תשלח העתק מהחלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.