1

ביום 1.11.15 ניתנן מידי צו הטרדה מאיימת נגד המשיב, בנוכחות הצדדים.

בסיום ההחלטה הוריתי :

כיוון שהמשיב משכיר דירה ויש לו זכויות לטענתו בחנייה שבבניין, אני מתירה לו להתקרב לבית ברחוב .... במודיעין, אך ורק לצורך שימוש בחנייה המדוברת. ואולם, המשיב מוזהר בזה כי אינני מתירה לו לחנות במקום בשעה שהמשיב או מי מבני משפחתו נמצאים בשטח המשותף של הבניין, זאת מעבר לאיסור על כל ביצוע של הטרדה, איום, התחקות או פגיעה בפרטיות.

קריאת הפרוטוקול מעלה בבירור כי בהחלטה נפלה טעות קולמוס בכך שנרשם "בשעה שהמשיב או מי מבני משפחתו..." בעוד שצריך היה להירשם "בשעה שהמבקש או מי מבני משפחתו נמצאים בשטח המשותף".

בהמשך לכך, גם החלטת הבהרה שנתתי ביום 2.11 לוקה באותה הטעות, וגם בה צריך היה להיכתב:

2

אני אוסרת לחנות במקום החנייה, בשעה שהמבקש או מי מבני משפחתו נמצאים בשטח המשותף של חצר הבניין או בקו ראיה עם המשיב .

לפיכך אני מתקנת את טעות הקולמוס בזה.

יובהר כי המשיב אינו מתגורר בבניין אלא משכיר שם דירה למבקש ובני משפחתו ולרקע זה נתגלע ביניהם סכסוך, והוגשה הבקשה שנדונה בפניי. בדיון מצאתי לנכון לאשר את צו ההרחקה, אך החלטתי להקל במשהו על המשיב, בכך שהותר לו להשתמש בחנייה שבבניין, ואולם זאת, רק ככל שיגיע למקום ללא יצירת כל חיכוך, ולו במבט עין, עם המבקש ובני משפחתו המתגוררים בבניין.

ככל שמצויים המבקש או מי מבני משפחתו בשטח הבניין המשותף בחצר, או בקשר עין עם המשיב, אסרתי עליו להגיע למקום.

המשיב הבין היטב את הוראתי בעת הדיון.

לא קבעתי בשום פנים כי יש למשיב זכות חנייה קבועה במקום, ולא זו היתה כוונתי, כפי שהובהר בעת הדיון. מעבר לכך, יש לחזור ולהבהיר כי אין כוונתו של הליך זה ליצור זכויות קנייניות או לעגן אותן, אלא למנוע איום הטרדה וחיכוך מיותר.

לפיכך, הבקשה שהגיש כעת המשיב היא משוללת כל יסוד, ואני דוחה אותה.

למען הסר ספק אני מבהירה שוב:

צו ההרחקה עומד בעינו.

יחד עם זאת, הותר למשיב לחנות בחנייה, כל אימת שהחנייה פנויה, ומי מבני משפחת המבקש לא נמצאים בשטח המשותף שבחצר הבניין או בקו ראייה עמו.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

3

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.