1

1.        ביום 25.1.2017 הגיש המבקש נגד המשיב בקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן: החוק), בה טען כי המשיב התקשר אליו ואיים לדקור אותו. בישיבה במעמד צד אחד הוסיף המבקש כי הוא חושש לחייו, לאחר שקיבל מהמשיב אף הודעת ווטס-אפ.

           ביום 25.1.2017 ניתן צו במעמד צד אחד, האוסר על המשיב לפגוע בכל דרך במבקש, ולהתקרב אליו או אל ביתו או מקום עבודתו למרחק שפחות מ-100 מטרים.

2

2.        בישיבה במעמד שני הצדדים ביום 31.1.2017 הסביר המשיב כי התקשר למבקש בדרישה שיחדל מלהיות בקשר עם אשתו (של המשיב) וכי לא זכור לו אם שורבב על-ידו איום. כשטען המבקש כי המשיב השתמש בביטויים "אתה לא מכיר אותי, אני אדקור אותך, אני אשב עליך בכלא, חכה עד שאבריא", הודה המשיב כי "יכול להיות שבלהט השיחה אולי נסחפתי בדברים שלי", אך ציין כי הוא לוקח את דבריו בחזרה והבטיח לא להתקרב למבקש ולא לפנות אליו יותר - "במקביל שהוא לא יצור קשר לא אתי ולא עם אשתי".

3.        ברע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.4.2011) הבהיר בית המשפט העליון כי צו על-פי החוק מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי והזכות לחירות ואוטונומיה. בבר"ע (מחוזי י-ם) 179/04 שובל נ' ניסים (פורסם בנבו, 10.8.2004) נקבע כי בית משפט רשאי לתת צו לפי החוק בהתקיים שני תנאים מצטברים: נקיטת איומים בעבר, וקיום בסיס סביר להנחה כי אותו אדם יאיים שוב בעתיד. במקרה הנוכחי, לאור דברי המשיב - שהודה למעשה כי איים על המבקש אך חזר בו מדבריו והבטיח כי הם לא יישנו (ולהבנתי, לא הִתנה זאת בהפסקת הקשר בין המבקש לאשתו), סבורני כי לא התקיים התנאי השני, הצופה פני עתיד.

           אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה. הצו הזמני שניתן ביום 25.1.2017 בטל.

ניתנה היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.