1

לפניי בקשה לצו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב - 2001, המופנית כלפי רשות המסים.

לטענת המבקש:

"זה זמן רב שהמבקש מרגיש כי רשות המיסים עוקבת אחרי המבקש ע"י חברת חקירות של רשות המיסים, שפוגעת קשה ביותר מבחינה פיזית ונפשית. [...] הפגיעה היא באמצעות טכנולוגיה שאיננה ניתנת להסבר לאדם הפשוט. המשיב משתמש באמצעים טכנולוגיים המשמשים למחבלים וטרוריסטים".

לבקשה צורפו העתקי תלונות שהגיש המבקש למשטרה, וכן העתקי פניות ששלח למשיבה עצמה.

לאחר העיון בבקשה, נחה דעתי כי יש לדחותה אף ללא צורך בשמיעת המבקש עצמו, מכוח סמכותי לפי סעיף 7 (ה) לחוק למניעת הטרדה מאיימת הנ"ל. על פי הוראות סעיף זה, ניתן לדחות בקשה מבלי לשמוע את המבקש רק בהתקיים "נסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו". אלה, אפוא, הנסיבות החריגות ואלה הטעמים שבעטיים סברתי כי אין צורך לקיים דיון כלל.

תכליתו של החוק למניעת הטרדה מאיימת היא למנוע הטרדה מאיימת, כהגדרתה בחוק, של "אדם" אחד כלפי "אדם" אחר. ספק בעיניי אם החוק מקנה סמכות להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת המופנה כלפי מדינת ישראל על שלוחותיה ורשויותיה. מכל מקום, גם אם ניתן, עקרונית, ליתן צו כאמור, חזקה על מדינת ישראל, שאינה מבצעת "הטרדה מאיימת", אלא פועלת, במקרים המצדיקים זאת, מכוח דינים המתירים לה ביצוע מעקב.

בענייננו, נראה מטענות המבקש כי עניינו נבחן ברשות המיסים. חזקה על הרשות שהיא פועלת ושתפעל על פי דין, ודאי לא ניתן לומר שהרשות נוקטת "הטרדה מאיימת" המצדיקה את התערבות בית המשפט.

הבקשה נדחית אפוא.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשפ"ב, 23 מאי 2022, בהעדר הצדדים.