1

1.      לפני בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת, שהובא לעיוני במסגרת תורנות מחוזית.

2.      ביום 17.7.22 נעתר בית המשפט (כב' הש' ג' אבנון) לבקשה במעמד צד אחד, לאחר שהמבקשת ציינה בדיון שהתקיים באותו מועד כי המשיב מציק לה וכי פעמיים בשבוע שקדם לדיון הגיע לביתה ופירק מנעול של השער הפרטי שלה. לעדותה, המשיב מחזיק בשטח הצמוד לשטח בו נמצא בית המבקשת, וכי בין הצדדים קיים הסכם שיתוף - אולם רק כשיבנה בית בשטחו של המשיב הוא יהיה זכאי למעבר דרך שטחה של המבקשת, וכל עוד לא קיים הבית לא קמה לו זכות המעבר.

3.      המשיב הגיש תגובה לבקשה עובר לדיון שנקבע לפני במעמד הצדדים.

4.      בתגובה ציין המשיב, בין היתר, כי מאז רכש את השטח הצמוד למבקשת הוא סובל מהמבקשת ומבן זוגה (ולגרסתו, כך היה גם עם הבעלים הקודמים של השטח שמכרו אותו למשיב). לעמדתו, המבקשת ומשפחתה השתלטו על המעבר המשותף, פתחו מכיוון המעבר דלת לביתם, הקימו פינת ישיבה על המעבר ומשטח מבטון - והכל במסגרת בניה לא חוקית על השביל המשותף.

5.      המשיב מאשר כי פירק את הצילינדר של השער, אך מציין שאין מדובר בשער פרטי של המבקשת וכי הפירוק היה מקצועי ומבלי להזיק לשער בכל צורה.

2

6.      מתגובת המשיב עולה כי בין הצדדים התנהל הליך דומה בעבר (ה"ט (נת') 56527-02-19 ובהסכמתם עיינתי בהליכים באותו תיק. נמצא כי בהסכמת הצדדים הורה בית המשפט (כב' הש' ס' קולנדר-אברמוביץ' ז"ל) על צו הרחקה הדדי, ואסר עליהם להטריד זה את זה.

7.      עוד עולה מהתגובה ומהעיון בהליך הקודם כי בין הצדדים גם הליך אזרחי (ת"א (נת') 47800-11-17) שבליבו תביעה כספית בגין מעשים שהסבו הנתבעים שם (המבקשת ומר יעקב איליה) ואשר הסבו לתובעים (המשיב והגב' דורית דואני) נזקים עקב עיכוב בבנית בית מגוריהם.

8.      בפסק הדין (כב' הש' ל' הר ציון) מציין בית המשפט כי ביום 29.3.04 נחתם הסכם שיתוף בין ה"ה ימין וליבאי, שהיו אז בעלי הזכויות במקרקעין; כי במרץ 2012 רכש מר איליה את חלקם של ה"ה ימין וביוני 2012 רכשה המבקשת (הנתבעת שם) את חלקו של ליבאי (ובהמשך, גם חלק משטחו של איליה); באוגוסט 2013 רכשו המשיב ורעייתו את חלקו של מר איליה.

9.      כפי שצוין בפסק הדין (ס' 6) - בהסכם השיתוף נקבע, בין היתר, כי שביל המעבר יהיה שטח משותף לשני הצדדים.

10.  מעיון בבקשה שבבסיס ההליך שלפני עולה כי המבקשת טוענת נגד המשיב על כך שפירק את המנעול, כאמור, והוסיפה כי "אין לו מה לחפש ליד ביתי". בדיון, ובבקשה, ציינה כי בעבר הוצא צו הרחקה על רקע אלימות שנטען כי הפעיל נגדה המשיב (המשיב, יש לציין, כופר בטענת האלימות וגורס כי מי שנקט באלימות - בנוכחות כב' ש' ל' הר-ציון שדנה, כאמור, בתביעה האזרחית הנזכרת לעיל - היתה דווקא המבקשת).

11.  כך או כך, אין מחלוקת כי אלימות שהיתה, ככל שהיתה, היתה לפני שלוש שנים ויותר (עובר למועד הדיון בהליך הקודם למניעת הטרדה מאיימת) - וכעת אין לפני טענה מסוג זה כלפי מי מהצדדים.

12.  לא מצאתי להותיר את הצו על כנו.

13.  ההליך שלפני לא נועד לפתור את המחלוקת הקניינית והנזיקית שבין הצדדים. זו, על פי הצורך, תתברר במסגרות המתאימות וחזקה כי הצדדים יפעלו על פי הוראות כל דין וכחוכמתם על מנת להסדיר מחלוקת זו. הצדדים יופנו להערות שלעיל באשר לאמור בפסק הדין בת"א (נת') 47800-11-17 לעניין הקביעה באשר לזכות המשותפת בשביל המעבר (ולא מצאתי בפסק הדין או בהסכם השיתוף שהוגש לעיוני את ההסתייגות שהזכירה המבקשת בדיון, כי זכות המשיב תהיה בתוקף רק מעת השלמת הבניה בשטחו) - אך איני מכריע בטענה זו ואיני מביע כל עמדה באשר למחלוקת זו.

3

14.  לא מצאתי כי בכך שהמשיב פירק מנעול (גם אם גרם בכך היזק לרכוש - אותו, כאמור, מכחיש המשיב) בשער המונע גישה לשטח המצוי לעמדתו (ולפי פסק הדין עולה שגם לעמדת בית המשפט באותו הליך) גם ברשותו ובבעלותו, כדי להוות משום מעשה שיש בו כדי להטריד ולאיים על המבקשת, כהגדרתה של "הטרדה מאיימת" בס' 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת.

15.  אני מורה, לפיכך, על ביטולו של הצו שניתן במעמד צד אחד ובנסיבות - אין צו להוצאות.

16.  בשולי הדברים יופנו הצדדים לדברי דברי כב' הש' ט' שטרסברג-כהן שנאמרו ברע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד פ"ד מח(5) 785, 792 (1994): "הנגישות לבתי המשפט על כל ערכאותיהם היא אחת מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית, אולם ראוי שבני אדם ילמדו להסדיר את מערכת היחסים היום-יומית ביניהם ולפתור את בעיות היום-יום בנושאים כגון אלה, בלי להזעיק לעזרתם את מערכת בתי המשפט". בין אם יעלה בידי הצדדים לפתור את המחלוקות הקנייניות ביניהם במישרין (ובעזרת צדדים שלישיים מקצועיים במידת הצורך), ובין אם יידרשו לשם כך לעזרתו של הליך משפטי נוסף - הרי שהדבר ייעשה במסגרת ההליכים המתאימים לשם בירור המחלוקת. במקרה שבנדון, ההליך שלפני אינו המתאים לשם כך.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.