בטרם אדון בבקשה בכלל או בסמכות העניינית לדון בה בפרט, מצאתי לציין כי ההתנהלות הדיונית שננקטה בהליך שבפניי אינה מקובלת, וזאת בלשון המעטה. הגדרת כותרת הבקשה באמצעות "בקשה נוספת להחזרת אופניים חשמליים" אין בה כל ממש מבלי שתוכן הבקשה יכלול בתוכו את כלל ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בהקשר של אותה בקשה ממש. המבקש מצא לנכון להגיש בקשה חדשה, זהה לחלוטין (מילה במילה), לבקשה הקודמת אותה הגיש לבית המשפט השלום בה"ת 61624-05-25 ואשר הוכרעה ע"י בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר אידריס) ביום 20/7/25. אף הערר שהוגש על החלטה זו בע"ח 65625-07-25 נדחה ע"י כב' בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע. גולומב) ביום 3/8/25.

כאמור, כל הפרטים האמורים לא הופיעו בבקשה המקורית שבפניי אשר, כאמור, זהה לחלוטין לבקשה בה"ת 61624-05-35 וככזאת אינה כוללת כל פירוט של ההליכים הקודמים שהתנהלו בבית המשפט בגין הבקשה.

בתוך כך, ומקום בו בחר המבקש להגיש בקשה חדשה והליך חדש (להבדיל מבקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת אשר תתברר בפני אותו המותב שדן בהליך הקודם) אשר לא יהיה בו כדי לפרט את מלוא הנסיבות הדרושות, לא נותר לי אלא לקבוע כי התנהלות דיונית זו הינה פסולה ויש לדחות אותה מכל וכל ואף להטיל הוצאות לדוגמא בגינה. כל זאת, כאשר לא מצאתי בהסבר של ב"כ המבקש, כפי שפורט על ידו בסעיף 11 לתגובתו, שלעיל, כהסבר אשר יש בו טענה ממשית להימנע מהטלת הוצאות.

מאחר ועסקינן בפרטים העולים מתוכן הבקשה שלפניי ותגובת ב"כ המבקש, מצאתי לדון בבקשה אף ללא קבלת תגובת המשיבה.

מן הכלל אל הפרט

על אף שמעיון בתגובת ב"כ המבקש מיום 3/10/25 עולה כי בגין החשד עליו נחקר המבקש טרם הוגש כתב אישום, הבקשה הוגשה לבית משפט השלום לתעבורה, בשל הטענה כי תפיסת הכלי חייבת להיעשות לפי דיני התעבורה, לרבות עריכת שימוע בטרם התפיסה, וכי היה על המשיבה לפעול לפי הוראות סעיף 57א לפקודת התעבורה (ראה סעיף 6, לתגובת ב"כ המבקש מיום 3/10/25).

עוד הוסיף ב"כ המבקש בתגובתו כי "המבקש יטען כי עסקינן בתיק תעבורה וכי היה צריך לנהוג בדיוק כפי שנוהגים בתיקי תעבורה דומים, וזאת בהתאם לפקודת התעבורה" (ראה סעיף 7 לתגובה מיום 3/10/25).

דין טענה זו להידחות משני טעמים עיקריים:

הטעם הראשון - בהחלטת בית המשפט המחוזי בערר על ההחלטה הקודמת נקבע ע"י כב' השופטת גולומב במפורש כי:

"אשר לטענת העורר כי התפיסה בלתי חוקית, הרי שהטיעון בעניין זה כפי שהונח בפני הוא כוללני ביותר וללא פירוט תשתית נורמטיבית ברורה ומיקוד הטיעון. בהנחה כי הטענה היא שהיה על המשיבה לפעול לפי סעיף 57א' לפקודת התעבורה בגדר מסלול בלעדי בכגון דא, הרי שדינה להידחות. כפי שנקבע בפסיקה, מבחינה נורמטיבית חלים במקביל הן המסלול לפי פקודת התעבורה והן מסלול התפיסה הכללי הקבוע בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, כך שברמה העקרונית אין מניעה להשתמש בסעיף 32 לפקודה גם לצורך תפיסת רכב שנעברה בו עבירת תעבורה (בש"פ 3434/21 יוסף אלנאשף נ' מ"י (15.6.2021)). המסלול השני הוא שננקט בענייננו. אין בפי העורר כל טיעון של ממש מה פסול יש בדבר בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן".

(ההדגשה אינה במקור - ר.ק.)

נוכח דחיית הטענה כפי שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, ומבלי שזו פורטה ע"י המבקש בבקשה המקורית שבפניי, יש כדי להמחיש ולחזק את החלטתי להטיל הוצאות לדוגמא בגין הגשת בקשה זהה לבקשה שהוכרעה והטענות שהועלו ע"י המבקש והוכרעו זה מכבר.

הטעם השני - מקורו בהוראת סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 הקובעת כי: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לעניין מסוים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו." (ההדגשה אינה במקור - ר.ק.)

משני הטעמים האמורים, ומאחר וטרם הוגש כתב אישום בגין החשד עליו נחקר המבקש, הריני לקבוע כי הבקשה שבפניי מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום ולא של בית משפט השלום לתעבורה.

לא ניתן לסיים החלטה זו מבלי לציין בשולי הדברים כי חרף הנטען ע"י ב"כ המבקש הן בבקשה המקורית והן בתגובתו מיום 3/10/25 הרי שהתכליות שנקבעו לתפיסת חפץ ע"י משטרת ישראל שלוש הן: א. תכלית מניעתית; ב. תכלית ראייתית; ג. תכלית עונשית במסגרתה יחולט החפץ בתום ההליך המשפטי.

אין לי אלא להפנות לקביעתו של כב' השופט נ. בנישו בע"ח 75788-08-25 אבו גנימה נ' מדינת ישראל (מיום 28/9/25), עת קבע כי:

"התכלית המניעתית, כשמה כן היא למנוע את האפשרות שהחפץ שנתפס ישמש לביצוע עבירה עתידית. תכלית זו כוללת מניעת הישנות עבירות גם לטווח רחוק יותר ומניעת מסוכנות מיידית לביצוע עבירה (ראו בעניין זה בש"פ 3434/21 אלנאשף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.06.2021) ובש"פ 7992/22 נורי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.03.2023))".

עת קבע בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר אידריס), בהחלטתו מיום 20/7/25 לפיה עסקינן בכלי רכב אשר מצריך רישיון רכב בחוק וכי אין מחלוקת ואף לא נטען ע"י ב"כ המבקש הן בבקשה שבפניי והן בתגובתו מיום 3/10/25, כי המבקש מחזיק קיום ברישיון רכב כדין לאופנוע החשמלי מושא הבקשה, לא חל כל שינוי אשר יהיה בו כדי לשנות מתכלית התפיסה המניעתית. וככל שיחזור ב"כ המבקש על הטענה לפיה נגרם למבקש נזק כלכלי בשל העדר יכולתו להחזיר את כלי הרכב למי שנרכש ממנו, הרי שכפי שנקבע ע"י כב' השופטת גולומב בערר על ההחלטה הקודמת, אין להתיר זאת ומהחשש האינהרנטי כי כלי הרכב ימשיך ויסכן את שלום הציבור, ככל שישוחרר מידי המשיבה ויימסר לידיים פרטיות.

לא זו אף זו, גם מקום בו לא יוגש כתב אישום ע"י המשיבה בגין החשד שמיוחס למבקש אין בכדי למנוע מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי הוראות סעיף 34 לפסד"פ ולהורות על השמדת התפוס, כפי שנקבע בבש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל, בכפוף לשמיעת כלל טענות הצדדים בהקשר זה.

אשר על כן וכפי שפורט לעיל, מצאתי לחייב את המבקש בהוצאות בקשה זו בסך 1,000 ₪ אשר ישולמו על ידו לטובת אוצר המדינה עד ולא יאוחר מיום 20/10/25.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים ותוודא קבלתה בידיהם.

המזכירות תעביר החלטה זו לסגנית הנשיא, כב' השופטת רות שפילברג-כהן, לצורך העברתה לדיון בפני מותב של בית משפט השלום.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"ו, 05 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.