פסק דין

1. המבקשת הגישה ביום 2.9.2025 נגד המשיב בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001. בבקשה נטען כי המשיב, המתגורר בקרבת מקום מגוריה, מפחיד ומאיים עליה ועל הבן שלה, קטין בן שמונה שנים, כי הוא גנב את כל החסכונות שלה וכי הוא תוקפני כלפיה מזה כשלוש שנים.

2. לאחר שהוריתי על המצאת הבקשה לידי המשיב, הוא הגיש תצהיר תשובה, בו הוא כפר בכל הטענות המיוחסות לו. הוא טען כי בינו לבין המבקשת ובנה נוצר קשר חברי בבית הכנסת רשב"י בקריית אליעזר שבחיפה, וכי במשך תקופת ההיכרות הוא סייע למבקשת במספר הזדמנויות. עוד הוא הצהיר כי הוא העביר למשיבה סכום כסף כדי לעזור להתמודד עם הפסד כספי שנגרם לה לאחר שחבר של המשיב "עקץ" אותה, ולמרות זאת הייתה זו המבקשת שהאשימה אותו (את המשיב) בגניבת כספים.

3. בדיון במעמד הצדדים ביום 4.9.2025 אמרה המבקשת: "אנחנו כאן בגלל שהוא עשה סימנים ודברים לבן שלי. ... הוא איים על הבן שלי .... המשיב עשה לבן שלי אצבע שלישית ... אני לא ראיתי". עוד אמרה: "הבן שלי והחבר שלו הגיעו הביתה וסגרו את הדלת. הם פחדו. הבן שלי שמע אבל הוא לא בטוח בזה שהוא (המשיב - א"ג) נתן מכה בדלת .... הגיע במדרגות לכיוון הבן שלי. אני לא ראיתי את זה .... הוא נוגע לבן שלי, לא פיזית".

היום הגישה המבקשת תגובה בכתב לתצהיר התשובה של המשיב.

4. המבקשת לא ציינה בטופס הבקשה אם היא הגישה תלונה במשטרה. היא כתבה בבקשה: "המשטרה אמרה לי לבוא לבית המשפט כדי להגיש בקשה לצו הגנה".

5. מאחר ואין עדות ישירה המאששת את טענותיה של המבקשת על התנהגות המשיב כלפי בנה של המבקשת, לא ניתן להעדיף את גרסתה על פני גרסת המשיב. לכן, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.