ב"כ המאשימה הפנה לאי-לקיחת האחריות וניהול ההליך עד תום; לנסיבות התאונה, על מעבר חצייה, ללא הסבר סביר מצדה של הנאשמת, ולרף רשלנות ברמה גבוהה, כפי שפורט ונקבע בהכרעת הדין; לערך קדושת החיים ולמדיניות הפסיקה לענישה מחמירה במאסר מאחורי סורג ובריח, גם כאשר מדובר בנהג נורמטיבי, והפנה לפסיקה; ועתר למתחם ענישה שבין 18 עד 30 חודשי מאסר בפועל, ו12 עד 20 שנים פסילה בפועל, לצד עונשים נלווים של מאסר מותנה, פסילה מותנית, ופיצוי למשפחת המנוח; ונוכח עברה התעבורתי של הנאשמת, אשר נוהגת משנת 1993 ולחובתה 15 הרשעות קודמות, לרבות תאונת דרכים ישנה בעברה, ואי לקיחת האחריות, עתר להשית על הנאשמת ענישה ברף האמצעי של המתחם.

ב"כ הנאשמת הגישה 'טיעונים לעונש מטעם ההגנה' בכתב (נ/13) והשלימה טיעונים בעל פה.

ההגנה הפנתה לצער וחרטה עמוקה של הנאשמת, על אף כפירתה, והמחשבה על התאונה ותוצאותיה מלווה אותה מדי יום; לנסיבות התאונה - במהירות נמוכה מהמותר, מבלי שהנאשמת התעסקה בדבר מלבד נהיגה, כשהנאשמת לא הבחינה כלל במנוח, ומדובר בתאונה בלתי נמנעת - וההגנה טענה למידת רשלנות נמוכה; והמנוח היה אדם מבוגר אשר נפטר כעבור מספר ימים, אשר יכול שהשפיע על התוצאה הטרגית. עוד הפנתה ההגנה לנסיבותיה האישיות של הנאשמת - בת 55, אם ל3 ילדים נשואים, וסבתא ל9 נכדים קטנים; והיא אמא וסבתא פעילה שעוזרת מאוד בגידול ילדיה, גם כלכלית; ונכדה הקטן ......., והיא מסייעת לבתה; ולאור מצבה הכלכלי הרעוע הנאשמת מתגוררת בבית אמה הקשישה, יחד עם אחיה, והיא מסייעת בטיפול באחיה ואחותה המטופלים בבריאות הנפש (נ/15), וכן מטפלת באמה הקשישה, אשר עברה לאחרונה ניתוח עיניים (נ/16); ונסיבות חייה מורכבות וקשות, בגיל קטן נפרדו הוריה והיא עברה להתגורר בבתי ההורים ומשפחת אומנה, עד שבגיל צעיר עברה לגור ונישאה לבן זוג בעל ...... (נ/17), וסבלה מאלימות קשה (נ/18), ולאחר 18 שנים ומסכת של ...... בשנת 2008 התגרשה (נ/19); שנתיים לאחר מכן נפטר אביה ....., ואובדנו השפיע עליה מאוד; והנאשמת עבדה ופרנסה את ילדיה בעצמה, וכיום עוזרת לילדיה לגדל את נכדיה; ומזה כשלוש שנים היא עובדת כעצמאית ומפעילה בגני ילדים, במשכורת דלה (נ/21), והיא לקחה הלוואות (נ/20); והנאשמת היא העוגן והמשענת של ילדיה ונכדיה.עוד נטען, כי הנאשמת סובלת מחרדות, עוד מתקופת נישואיה האלימים, ולאחר התאונה החלה לחוות חרדות קשות, ונמנעה מנהיגה, ונפגעה קשות מבחינה כלכלית, ובעזרת ילדיה השתקמה, וחזרה לעבוד; והיא מתנדבת באופן קבוע בהפעלות ילדים ומבוגרים (כפי העולה מעדות העד עמי פדלון); ונטען כי ריצוי עונש של מאסר בפועל אינו הולם את נסיבות האירוע ונסיבותיה של הנאשמת, שהינה נורמטיבית שנאבקת על חייה; ובכלל הנסיבות האישיות, וכן עברה התעבורתי הקל, עתרה ההגנה להטלת ענישה ברף נמוך, ואף לסטות לקולא, במתחם ענישה שבין 4 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל12 חודשי מאסר ופסילת רישיון נהיגה בין 3 עד 6 שנים, והציגה פסיקה; ועתרה להטיל על הנאשמת של"צ ולכל היותר עד 4 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, פסילת רישיון נהיגה ברף התחתון של המתחם עד 3 שנים, ענישה צופה פני עתיד ברף התחתון וקנס סמלי ומינימלי וללא פיצוי בהתחשב במצבה הכלכלי הקשה.

הנאשמת בדברה האחרון הביעה חרטה וצער, והשתתפות בצער ובכאב משפחת המנוח; ציינה את הצורך שלה להפגין חוזק, על אף נסיבות חייה הקשות; וביקשה את התחשבות בית המשפט.

דיון

מלאכת גזירת העונש במקרים של גרימת מוות ברשלנות הינה מורכבת וקשה מאוד.

כפי שנפסק, "האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו איפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל" (רע"פ 2996/13 טטיאנה נייאזוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.08.2014)), והדברים נכונים גם בענייננו.

שמעתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוגשו, וכן בפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים.

כמצוות המחוקק, במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה; ולשם כך על בית המשפט להתחשב בערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות על ידי הנאשם, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנוהגת, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

הערכים החברתיים המוגנים בעבירה בה הורשעה הנאשמת, הם קדושת החיים, הגנה על שלמות הגוף והביטחון האישי של נהגים והולכי הרגל; ומדובר בעבירה הפוגעת פגיעה ממשית בערך העליון של השמירה על החיים ובערך של קדושת חיי אדם. וראו למשל -

רעפ (עליון) 68998-03-25 אבירן זרדב נ' מדינת ישראל, 8.6.25 פסקה 12:

"עבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית מכילה את יסודותיה וערכיה המוגנים של עבירת גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תוך שנוסף לה רכיב נסיבתי נוסף, שעניינו כי העבירה נעברה תוך שימוש ברכב. הוספת רכיב נסיבתי זה מביאה עימה תוספת של ערך מוגן נוסף לעבירה - בדבר השמירה על בטיחות התעבורה הציבורית, מלבד ההגנה על קדושת חיי האדם המצויה ביסוד העבירה בחוק העונשין."

ע"פ 3545/18 אשרף קיקס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.02.2019):

"השיקול הראשון, כאמור, עניינו קדושת החיים ושיקולי הרתעה. אלו מובילים למסקנה כי ראוי להחמיר בענישה, במידה הולמת, בגין עבירות של גרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב. ... מנקודת מבט מוסרית ומשפטית יש לתת ביטוי לערך קדושת החיים, וזאת לא רק באמצעות הטלת איסור פלילי על פגיעה בערך זה, אלא גם בגזירת העונש המתאים. על העונש להיקבע מתוך ההבנה הבסיסית כי כל אדם הוא עולם ומלואו, ופגיעה בו היא, כשלעצמה, מעשה חמור מאין כמותו. יתרה מכך: פגיעה באדם אחד פוגעת לא רק בעולמו שלו, אלא גם בעולמות של אלו הקרובים לו - משפחה וחברים, שנאלצים להתמודד עם קשיים שאין דבר שיכול לרככם. לכך יש לתת את המשקל הראוי."

וע"פ 1802/17 ג'מאל אבו סיאם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.06.2018):

"תאונות הדרכים הן רעה חולה במקומותינו, אשר לדאבון הלב קנתה לה שבת בקרב כלל האוכלוסייה, מכה ללא רחם ומותירה קורבנות רבים בגוף ובנפש - הם וקרוביהם. מדי שנה בשנה נקטלים חייהם של רבים-רבים בתאונות דרכים מיותרות אשר ניתן היה למנען. לעיתים קרובות מדי, האשם לקרות התאונות הוא הגורם האנושי אשר בכוחו למגר, ולמצער להפחית, את מספרן של תאונות הדרכים על נזקיהן ותוצאותיהן ההרסניות. נדמה כי המאבק בתאונות הדרכים, על היבטיו השונים, הוא נחלת הכלל. מערכת המשפט אף היא נוטלת במאבק חלק חשוב בהיבט ההרתעתי באמצעות השתת ענישה הולמת אשר בכוחה להגביר את המודעות להשלכות הקשות הנובעות מהפרת כללי הנהיגה והזהירות בכבישים (ראו: ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, סד(2) 666, 740 (2011); ע"פ 2221/16 טיגבה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 והאסמכתאות שם (1.9.2016))." .

מדיניות הענישה הנוהגת

נפסק, כי שלושה כללים מנחים בכל הנוגע לגזר הדין בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים קטלנית: הראשון, כי יש להחמיר נוכח עיקרון קדושת החיים; השני, כי הקובע הוא דרגת האשמה; והשלישי, כי הנסיבות האישיות של הנהג מתגמדות לנוכח התוצאה הקטלנית. (ע"פ 8464/15 פנזין נ' מ"י (30.10.2017); עפ"ת (מחוזי חיפה) 65487-08-24 שאולוב נ' מדינת ישראל, 24.11.24).

העונש המינימאלי הקבוע במקרה של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, הוא עונש של שישה חודשי מאסר בפועל לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, ופסילת מינימום של 3 שנים לפי סעיף 40 לפקודת התעבורה, בצירוף ענישה נלווית; ולאור עקרון קדושת החיים, ובשל שיקולי הרתעה, והאינטרס הציבורי למלחמת חורמה בתאונות הדרכים ובתופעת הקטל בכבישים, על פי פסיקת בית המשפט העליון, מדיניות הענישה בעבירות של גרימת מוות בשל רשלנות שבנהיגה בתאונות דרכים קטלניות היא מחמירה, ומתבטאת, על דרך הכלל, במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בצירוף פסילה בפועל מלנהוג לשנים ארוכות (ראו, למשל,רע"פ 68998-03-25 אבירן זרדב נ' מדינת ישראל, 8.6.25 פסקה 11; רע"פ 1438/21 אביב דוקטורוביץ נ' מדינת ישראל (נבו 05.04.2021) פסקה 8;רע"פ 902/21 משה בן לולו נ' מדינת ישראל (נבו 28.2.2021) פסקה 4; רע"פ 4953/20 מגדי זיתאוי נ' מדינת ישראל (נבו 4.8.2020) פסקה 4; רע"פ 3575/19 דן אהרון תבור נ' מדינת ישראל (נבו 30.6.2019) פסקה 14; רע"פ 4904/18 מרדכי מחר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.09.2018); רע"פ 4508/20 יניר אסא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.07.2020); ורע"פ 8576/11 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.02.2012), ודנ"פ 1391/12 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.02.2012)).

אמת המידה העיקרית לענישה בעבירה זו, היא דרגת הרשלנות. קרי, הכלל הוא מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ואילו חריגה מהכלל - השתת מאסר לריצוי בעבודות שירות - תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מדובר ברמת רשלנות נמוכה וכאשר מתקיימות נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות, חרף הכלל האמור, שלא לשלוח את הנאשם האינדיבידואלי למאסר מאחורי סורג ובריח. (רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.01.2006); ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.11.2009)).ע"פ 2569/00 שמעון דהן נ. מ"י, [פורסם בנבו], ע"פ 1584/02 גיבי אברמשבילי נ. מ"י, [פורסם בנבו], רע"פ 4732/02 ענת סורפין נ. מ"י, [פורסם בנבו], רע"פ 4261/04 יעקב פארין נ מ"י, [פורסם בנבו], ע"פ 1319/09 משה כהן נ. מ"י [פורסם בנבו].

באשר למשך הפסילה בפועל - המדובר בתקופות פסילה הנעות בין פסילה של 5 שנים ועד ל-15 שנות פסילה, כאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו (עפ"ת (מחוזי חיפה) 37963-08-14 גרנות נ' מדינת ישראל, 22.10.15; עפ"ת (מחוזי חיפה) 57625-06-14 בן שבת נ' מדינת ישראל, 13.11.14).

וראו גם -

רע"פ 19/22 שיר אייזיק נ' מדינת ישראל (נבו 10.01.2022) - לאחר שהמבקשת כפרה תחילה במיוחס לה ובאחריותה לתאונה, בתום הליך גישור בין הצדדים נחתם הסדר טיעון הכולל "הסדר מסגרת" באשר לרכיב המאסר אשר יושת על המבקשת. לפי ההסדר, המשיבה תטען להטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח למשך 12 חודשים, והמבקשת תהא רשאית לעתור למאסר בפועל אשר אורכו לא יפחת מ-9 חודשים, אשר יכול וירוצה בדרך של עבודות שירות. הפגיעה ארעה עת שהמנוח חצה באיטיות את הצומת, ובהגיעו כמעט לאמצע מעבר החצייה; ובית משפט לתעבורה קבע דרגת רשלנות גבוהה וחמורה של המבקשת אשר בהכירה את הצומת בה התרחשה התאונה, לא התאימה את מהירות נסיעתה לתנאי הדרך, למעבר החצייה המסומן היטב ולרמזור שהתריע על מתן זכות קדימה להולכי רגל; וזאת, על אף שדה הראייה הפתוח שהיה לה באותה העת. וגזר על המבקשת 11 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח; 12 חודשי מאסר על תנאי; פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים; 12 חודשי פסילה על תנאי; וכן פיצוי כספי למשפחת המנוח בסך 20,000 ש"ח.בית משפט מחוזי קבע, בין היתר, כי מאחר שמעבר החצייה הוא "מבצרו של הולך הרגל" ותאונה שמתרחשת בו "מצביעה על רשלנות קשה", לא נפל פגם באופן בו סיווג בית משפט השלום את מידת רשלנותה של המבקשת; ודחה בקשה לחזרה מהודאה. בקשת רשות ערעור נדחתה.

רע"פ 2205/20 סולנג גנון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.03.2020) - נדון עונשה של מבקשת אשר הורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, ונהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, בכך שלא האטה או עצרה את הרכב בהגיעה למעבר החצייה, לא נתנה זכות קדימה להולכי הרגל שהיו במהלך חציית הכביש במעבר חצייה, ולא הבחינה במועד בהולכי הרגל או לא הבחינה בהם כלל, וכתוצאה מהתאונה נהרג קטין ונגרמו חבלות של ממש ל-5 הולכי רגל נוספים שחצו במעבר חציה. נקבע, כי דרגת הרשלנות של המבקשת מצויה ברף הגבוה. בית משפט לתעבורה קבע כי מתחם העונש ההולם את מעשיה של המבקשת נע בין 10 ל-20 חודשי מאסר בפועל, ובין 8 ל-15 שנות פסילת רישיון; וגזר על הנאשמת 13 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים , פסילה מקבלה או החזקה של רישיון נהיגה למשך 10 שנים, פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה ל-12 חודשים, ופיצוי לעיזבון המנוח בסך 10,000 ש"ח. ערעורה של המבקשת על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור על חומרת העונש נדחתה. נקבע, כי: "בית משפט זה שב וציין לא אחת את החומרה שבקיפוח חיי אדם כתוצאה מנהיגה רשלנית, וקבע כי הענישה במקרים אלה תהא ככלל בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח. מציאות זו אינה קלה, אך הכרחית להרתעת נהגים מפני נהיגה רשלנית, וחיונית למיגור נגע תאונות הדרכים בישראל (רע"פ 3575/19 תבור נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (30.6.2019); רע"פ 9094/18 בושרי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (2.1.2019))."

רע"פ 1652/20 ראמי סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.03.2020) - המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות נהיגה רשלנית שגרמה למוות, ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, בכך שבעודו נוהג, לא הבחין בהולכת רגל בת 61 שחצתה את הכביש במעבר חצייה, פגע בה וגרם למותה. נקבעו מידת רשלנות גבוהה נוכח אי הבחנתו של המבקש במנוחה, עת חצתה את מעבר החצייה על אף שדה הראייה הרחב והיכרותו את מקום האירוע; ומתחם עונש הולם ממאסר בפועל של שמונה חודשים ועד ארבעה עשר חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה ממושכת; ונגזר עשרה חודשי מאסר בפועל, 7 חודשי מאסר מותנה, פסילת רישיון לתקופה של חמש עשרה שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה בסך 18,000 ש"ח. ערעור על גזר הדין התקבל בחלקו, ובית המשפט המחוזי מצא בדעת רוב להקל בעונשו של המבקש ולהעמידו בתחתית המתחם כך שירצה שמונה חודשי מאסר בפועל ועשר שנות פסילה. המבקש עתר לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות. בית המשפט העליון דחה את הבקשה.

עפ"ת (מחוזי מרכז) 13440-07-22 דניאל מיזן נ' מדינת ישראל (נבו 5.2.2023) - נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה, אשר הטיל על המערער את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל (במתחם עונש הולם שנע בין 8 - 24 חודשי מאסר), 9 חודשי מאסר על תנאי, 12 שנות פסילה בפועל, 10 חודשי פסילה על תנאי, ופיצוי בסך 15,000 ₪ למשפחת המנוח.

אכן, קיימים בפסיקה מקרים, כולל מקרים אשר הגיעו לפתחו של ביהמ"ש העליון, אשר בהם הושתו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות על מי שגרם ברשלנותו לתאונת דרכים קטלנית, כפי שגם ניתן ללמוד מאסופת הפסיקה שהגישה ב"כ הנאשמת; אך כפי שנקבע בפסיקה, יש לעשות אבחנה בין דרגות הרשלנות השונות, וכפי שנאמר בעפ"ת (מחוזי מרכז) 13440-07-22 מיזן נ' מדינת ישראל, 5.2.23, פסקה 15: "מקוםשבוגורםאדםלמותושלאדםאחרבשלנהיגתוהרשלנית,ועלאחתכמהוכמהמקוםשבומדוברברשלנותברףהגבוה,אחתדינוהואלמאסרמאחוריסורגובריח.רקבמקריםחריגיםויוצאידופן,והמקרהשלפנינובוודאישאינונופלבהם,ניתןלהימנעמעונשזה."

וראו גם עפ"ת (מחוזי מרכז) 29485-03-22 מדינת ישראל נ' אוראל נדלר )נבו 26.06.2022):

"בתיקים אלה של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונות דרכים, נחמץ הלב בשל אובדן חיי אדם וההרס שאין לו תקנה אשר נגרם למשפחת המנוח, אך גם בשל השפעת האירוע על הנאשם ובני משפחתו. מאליו ישאל, איפוא, השואל במה יועיל הדבר לשים את הנאשם, אדם נורמטיבי בכל אורחות חייו, מאחורי סורג ובריח, והכיצד יהיה בכך כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב למשפחת המנוח את היקר לה מכל?

אלא שחובתם של שופטים היא - ובמקרה זה מדובר במשא כבד המונח על כתפיהם - לגזור את העונש על פי עקרונות החוק והפסיקה, תוך מתן הדעת לרציונאליים השונים העומדים מאחורי תורת הענישה, ובכלל זאת עקרונות של גמול והרתעה. בסופו של יום, מקום בו נגדעו חיי אדם כתוצאה מרשלנותו של אדם אחר, במיוחד רשלנות ברף הגבוה כבמקרה דנן, אין זה מתקבל על הדעת כי עניינו של אותו אדם יסתיים בעונש שאינו כולל מאסר מאחורי סורג ובריח, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה."

אין גםבטענותיהשלב"כהנאשמתבהתייחסלהמלצותועדתדורנרכדילשנותמהשיקוליםבדברהעונששישלגזורעל הנאשמת. ראו לענין זה ע"פ (מחוזי ב"ש) 67521-03-19 ראמי בן צאלח סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.02.2020), (כפי שאושר ברעפ 1652/20‏ ראמי סעיד נ' מדינת ישראל 15.3.20):

"השופט ליבדרו מפנה לדוח ועדת דורנר, הממליץ על צמצום השימוש במאסרים קצרים במקרים בהם המאסר אינו הכרחי להגבלת יכולת הפעולה של עבריינים שמסוכנתם לחברה גבוהה, כראיה להצדקת שינוי מדיניות הענישה הקיימת. משמעות החלת המלצה זו על עבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים - בהן ככלל תקופות המאסר המוטלות קצרות יחסית והנאשמים אינם עבריינים המסכנים את החברה - הינה, שככלל, בעבירות אלו לא יוטלו מאסרים בפועל.

עמדה זו מנוגדת חזיתית לפסיקת בית המשפט העליון, ובפועל היא לא התקבלה בפסיקה וגם לא הביאה לשינוי בולט בעמדת התביעה הכללית. מאז פרסום הדוח עברו למעלה מארבע שנים ובתקופה זו ניתנו פסקי דין בבית המשפט העליון שחזרו ותיקפו את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירת גרימת מוות בתאונת דרכים.

סיכומם של דברים הוא, שההלכה הנוגעת למדיניות הענישה בעבירת גרימת מוות בתאונת דרכים שרירה וקיימת ועל בתי המשפט הדיוניים לפעול לאורה."

מידת רשלנות הנאשמת

כאמור לעיל, על פי פסיקת בית המשפט העליון, העונש הראוי למי שהורשע בעבירת גרימת מוות ברשלנות, הינו ככלל מאסר בפועל. למידת הרשלנות בכל מקרה ומקרה, השלכה ממשית על העונש שנגזר על הנאשם; וכפי שנפסק, "אכן, גם בעבירה זו, קיימים מתחמי עונש הולם שונים, ואולם, אלו הם תוצאת בחינת הנסיבות של ביצוע כל עבירה, שכן, שיקול מרכזי בקביעת מתחם העונש ההולם הינו רף הרשלנות." (עפ"ג (מחוזי ב"ש) 8519-02-24 מרואן אלסראיעה נ' מדינת ישראל (נבו 27.03.2024)).

כפי שנקבע בהכרעת הדין במקרה דנן, התאונה אירעה על מעבר חצייה, והנאשמת פגעה בהולך הרגל המנוח, עם חלקו הקדמי ימני של רכבה, כאשר הוא הספיק לחצות מרחק של כמטר וארבעים במעבר החצייה; והתאונההתרחשה בשל רשלנותה של הנאשמת, אשר נהגה בניגוד לחובת הזהירות החלה עליה, כאשר הנאשמת התקרבה למעבר החצייה בו הבחינה מבעוד מועד (והנאשמת גם מכירה היטב את המקום), במהירות של 36 קמ"ש, ועל אף שדה הראייה הרחב והראות הטובה שאפשרה לנאשמת להבחין במנוח החוצה את הכביש, הנאשמת לא הבחינה בשום שלב במנוח עובר לתחילת חצייתו ואף במהלך חצייתו את הכביש מהמדרכה שבצד הכביש לתוך מעבר החצייה מימין לשמאל בכיוון נסיעת הנאשמת ואף הספיק לחצות כ1.4 מטרים, והנאשמת המשיכה בנסיעה רציפה ופגעה במנוח; ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, התרשלותה של הנאשמת הייתה בדרגה גבוהה, שכן היא כלל לא הבחינה במנוח שחצה והספיק לחצות מרחק של 1.4 מטר, על אף שלא היתה כל מגבלה מבחינת שדה הראיה למעבר החציה; וגם הנאשמת בעדותה לא נתנה הסבר סביר כלשהו להתרחשות התאונה.

וראו לענין קביעת רף הרשלנות -

רע"פ 19/22 שיר אייזיק נ' מדינת ישראל (נבו 10.1.2022) - בית משפט השלום עמד, בין היתר, על דרגת רשלנותה הגבוהה והחמורה של המבקשת אשר בהכירה את הצומת בה התרחשה התאונה, לא התאימה את מהירות נסיעתה לתנאי הדרך, למעבר החצייה המסומן היטב ולרמזור שהתריע על מתן זכות קדימה להולכי רגל; וזאת, על אף שדה הראייה הפתוח שהיה לה באותה העת.בית משפט המחוזי קבע שמאחר שמעבר החצייה הוא "מבצרו של הולך הרגל" ותאונה שמתרחשת בו "מצביעה על רשלנות קשה", לא נפל פגם באופן בו סיווג בית משפט השלום את מידת רשלנותה של המבקשת. בקשת רשות ערעור (בענין בקשת המבקשת לחזרה מהודאה) נדחתה.

עפ"ת (מחוזי מרכז) 13440-07-22 מיזן נ' מדינת ישראל, 5.2.23, פסקה 12: "אכן,מישפוגעבהולךרגלבעתשהלהחוצהאתהכבישבמעברחצייה,ובהעדרנסיבותמיוחדות,רשלנותוהיאברףהגבוה,והדבריםברוריםלכל.הפסיקהשהוצגהלנועלידיהמערער,ממנהעולה,לטענתו,כיבמקריםדומיםנקבערףרשלנותנמוךמגבוה,איןבהכדילתמוךבטענתו,באשרבאותםמקריםמדוברהיהבנסיבותשונות,כגוןבקיומהשלרשלנותתורמתמצדהנפגעבתאונה."

ע"פ (מחוזי ב"ש) 67521-03-19 ראמי בן צאלח סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.02.2020), (כפי שאושר ברעפ 1652/20‏ ראמי סעיד נ' מדינת ישראל 15.3.20): "במצב דברים זה, כאשר המערער לא ראה כלל את המנוחה לפני הפגיעה, וכאשר לו היה מסתכל לעבר מעבר החציה, ומתנהג באופן המצופה מנהג המתקרב למעבר חציה, הוא יכול וצריך היה לראותה, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי רשלנותו גבוהה, או מתקרבת לכך, ואין לצפות מבית המשפט או מהתביעה, להסביר מדוע בפועל המערער לא ראה את המנוחה, הסבר השמור למערער עצמו. ראוי להזכיר בהקשר זה, כי תחת מתן הסבר מדוע כלל לא ראה את המנוחה, המערער טען בעת ניהול ההליך, כי המנוחה חצתה מימין לשמאל, במרחק מה אחרי מעבר החציה, והוסתרה ע"י שיח, גרסה שנדחתה מכל וכל ע"י בית המשפט, ולא התיישבה עם הממצאים הפיזיים בזירה."

וע"פ (מחוזי ב"ש) 7455-05-18 כהן נ' פרקליטות מחוז דרום שלוחת לכיש, 17.4.19: המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, בנסיבות בהן נהג ברכב ופגע עם חזית רכבו במנוחה, הולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חצייה, והמערער לא הבחין במנוחה, לא נתן זכות קדימה, ופגע במנוחה עם חזית רכבו. בית משפט לתעבורה קבע רף רשלנות גבוהה. נקבע, כי: "אף מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא (בין 8 ל-14 חודשי מאסר בפועל), שהתבסס על נסיבות המקרה ומידת רשלנותו של המערער - אותה מצא בית המשפט כגבוהה - מקובלים עלינו, בעיקר כשמדובר בתאונה שהתרחשה בתאונת החציה, וכאשר המנוחה הספיקה לחצות מעבר חציה אחד, עמדה על המדרכה, והספיקה לחצות חלק ממעבר החציה השני. בעניין זה, קבע בית המשפט כי "אכן הנאשם לא נכנס לצומת מרומזר בניגוד לאור אדום ואף לא נהג בפראות, אך רשלנותו מתבטאת בהיבטים אחרים המצביעים על סיכון ורשלנות גבוהה..." ובכלל זה בכך שלא הבחין כלל במנוחה לפני קרות התאונה, למרות שעמד לרשותו שדה ראיה תקין וברור."

רשלנות הנאשמת, אם כן, היתה בדרגה גבוהה. ואולם, לנהיגתה הרשלנית של הנאשמת לא נלוו עבירות נוספות.

באשר לטענת הסניגורית בנוגע לגילו המבוגר של המנוח וקביעת מותו לאחר שלושה ימים - התשתית העובדתית שעל בסיסה יש לגזור את הדין נקבעה בהכרעת הדין; וכאמור בהכרעת הדין, במקרה דנן הוכח מעבר לכל ספק סביר, שפטירתו של המנוח היא תוצאה של התאונה נשוא כתב האישום (וגם בסיכומי ההגנה לא באה כל טענה בעניין זה); ואין להתחשב בטענה זו כטעם המצדיק הקלה בעונש.

מתחם הענישה

בהתחשב בכל האמור לעיל, ובנסיבות מידת רשלנותה של הנאשמת (רשלנות בדרגה גבוהה, אך ללא עבירות נלוות), אני סבורה כי מתחם הענישה בעבירה בה הורשעה הנאשמת בענייננו, כולל מאסר בפועל של ממש לתקופה שבין 8 ועד 14 חודשים, ופסילה בפועל לתקופה שבין 8 שנים ועד 15 שנים, וענישה נלווית בדמות מאסר על תנאי, ופיצוי למשפחת המנוח.

השיקולים לקביעת עונשה של הנאשמת - הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה

בענייננו, הנאשמת, ילידת 1970, אישה נורמטיבית ועובדת, בעלת משפחה, אם לשלושה ילדים וסבתא פעילה ל9 נכדים קטינים, ותומכת באמה הקשישה ואחיה עמם היא מתגוררת, אשר נפשה מתייסרת ביחס לתוצאות התאונה, והיא מתקשה להכיל אפשרות כי תידרש לשהות בכלא במרחק מבני משפחתה.

כאמור, בשלב הטיעונים לעונש, העידה בבית המשפט בתה של הנאשמת, וגם הגישה דבריה בכתב (נ/12), על מצוקתה של אמה-הנאשמת מאז התאונה, השתתפותה בצער משפחת המנוח ופעולותיה לזכרו של המנוח, תפקידה המרכזי של הנאשמת בחיי משפחתה, והחשש הגדול מכליאתה בבית הסוהר, אשר ישפיע לרעה עליה ועל בני משפחתה ועלול להוביל להתדרדרות נוספת במצבה הנפשי.

ב"כ הנאשמת התייחסה בהרחבה לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, נסיבות חיים מורכבות וקשות, אחריותה ומחויבותה כלפי משפחתה- ילדיה ונכדיה, והדאגה והטיפול באמה ואחיה ואחותה, והיא בעלת יכולת טובה ותפקוד יציב על אף נסיבות חייה הקשות, ותורמת לקהילה, כפי שגם עלה מעדותו של מר עמי פדלון; מתקשה להתמודד רגשית עם התוצאות הקשות של התאונה; ובעקבות התאונה תפקודה של הנאשמת נפגע בכל מישורי חייה, בעבודתה ובמשפחתה, ולכך השלכות גם על בני משפחתה, כפי שעלה גם מטיעוני בתה של הנאשמת, אשר מבטאת חשש גדול מכליאתה בבית הסוהר, מצב הזר לה ולאופיה, ועונש מאסר עלול להשפיע עליה ועל משפחתה באופן בלתי הפיך.

הנאשמת אמנם הביעה צער ביחס לתוצאות התאונה, אך לצד זאת הנאשמת נמנעה מליטול אחריות לקרות התאונה, בחרה לנהל הליך הוכחות עד תום, שבסיומו הורשעה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום; וכאמור בהכרעת הדין, ההסברים שמסרה הנאשמת היו בלתי סבירים, ולא התיישבו עם העדויות והממצאים בזירה.

יחד עם זאת, אדגיש, כי זכותו של כל נאשם לכפור באשמה ולנהל את ההליך עד תומו, וכפירתה של הנאשמת, ובחירתה לנהל הוכחות, אינן נזקפות לחובתה, ואינן מהוות שיקול עצמאי להחמרה בעונש; אך בנסיבות בהן הנאשמת לא נטלה אחריות על מעשיה,- לא ניתן לזקוף לזכותה הודאה וחרטה. (ע"פ 8421/12 ינון בן חיים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.09.2013)).

העמדה המכחישה של הנאשמת אינה עולה בקנה אחד עם חרטה והפנמה, וזאת מבלי לגרוע מזכותה הלגיטימית של הנאשמת לכפור באשמתה ולנהל את משפטה, ומבלי לזקוף לחובתה את הבחירה לעמוד על זכותה זו; וגם מהטיעונים בשלב הטיעונים לעונש עולה מצוקה, כאב וצער, אך לא לקיחת אחריות, הפנמה וחרטה. לפיכך, אין מקום להקל עם הנאשמת, מקום שניתן היה, אולי, להקל עמה במידת מה, לו היתה מודה באחריותה לגרם התאונה וחוסכת ממשפחת המנוח עוגמת נפש נוספת. ויובהר ויודגש, אין מדובר בהחמרה עם הנאשמת, מקום בו בחרה הנאשמת לנהל את משפטה, אלא אי הקלה עמה. וראו לענין זה ע"פ (מחוזי ב"ש) 11125-03-23 סאלם אבו ע'אנם נ' מדינת ישראל (נבו 30.7.2024), פסקה 22: "אמנם, כפירה באשמה וניהול משפט על ידי נאשם לא ייזקפו לחובתו[סעיף 40יא(6)בחוק העונשין],אולםנאשם כזה לא יזכה להקלה בעונש הניתנת למי שנוטל אחריות ובכך מקל על סבלם של קורבנותיו. גם היום המערער אינו נוטל אחריות למעשיו, הוא עדיין משליך את החלק הארי של האחריות לתאונה על גורמים אחרים ועסוק בהשלכות התאונה עליו ועל משפחתו. "

הנאשמת נעדרת עבר פלילי, ולא ריצתה מאסר בעבר; ובעברה התעבורתי 15 הרשעות בתעבורה, 10 מתוכן התיישנו (בהן גרימת תאונת דרכים עם חבלות של ממש מלפני 30 שנה), והרשעותיה האחרונות כוללות עבירות מסוכנות ומסכנות, בהן 2 עבירות של שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה ואי ציות לתמרור עצור בצומת.

כאמור לעיל, הפסיקה קבעה מדיניות ענישה מחמירה נגד עברייני תנועה שגרמו בנהיגתם הרשלנית למותם של אחרים גם באותם המקרים שבהם מדובר בנאשמים נורמטיביים שהעולם העברייני זר להם ואשר מטבע הדברים יתקשו להתמודד עם מאסר מאחורי סורג ובריח. (ע"פ (עליון) 1920/14 מדינת ישראל נ' אבירם (פורסם בנבו, ‏26.04.15)). בהקשר זה נפסק כי "אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה" (ראו ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.9.2004)). נפסק כי, "הנסיבות האישיות של הנהג מתגמדות לנוכח התוצאה הקטלנית" (ע"פ 8464/15 וסילי פנזין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.10.2017)). וראו גם רעפ (עליון) 68998-03-25 אבירן זרדב נ' מדינת ישראל, 8.6.25 פסקה 11: "זה מכבר עמדתי על מדיניות הענישה הראויה בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הכוללת ענישה מוחשית מאחורי סורג ובריח. כאשר ענישה מעין זו, משמשת כלי עזר לשם הרתעת עבריינים פוטנציאליים מביצוען של תאונות דרכים, בייחוד לנוכח שכיחות מעשי הקטל בכבישי ודרכי מדינת ישראל; כמו כן, היא נועדה להטמיע בקרב הציבור את המודעות ביחס לחובה לשמור על כללי זהירות בדרכים, בעבור הגנה על חיי המשתמשים בהם ... אל גישתו של המחוקק וכביטוי לחומרה שביסודה, מצטרפת גם ייחודיות העבירה בה עסקינן, אשר הנאשמים שבה ככלל הם "אזרחים מן השורה", שלא צפו מראש את התוצאה שנגרמה מפעולתם, והתרשלותם בהיסח הדעת היא שהובילה לתוצאה הקטלנית. לפיכך, נקבע שבמדיניות הענישה הראויה בעבירה זו, יושם הדגש המרכזי בדרגת הרשלנות במעשי המבקש, ואילו במקרים חריגים בלבד יהא המורשע פטור ממאסר בפועל לנוכח נסיבותיו האישיות (רע"פ 1127/18 נג'יב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 [נבו] (13.2.2018); עניין נייאזוב, בפסקה כ)".

ורע"פ 4562/18 רחמים בן טוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.08.2018) - "הגם שבמרכזה של הבקשה עומד אדם נורמטיבי, אשר התאונה המצערת בה גרם למותו של אדם עקב נהיגה רשלנית היא בגדר אירוע חריג עבורו, אין בכך כדי להצדיק סטייה ממדיניות הענישה של בית משפט זה (וראו לעניין זה: רע"פ 541/16 ‏קאזז נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 11 (29.3.2018); רע"פ 1120/16 אלגרבלי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (10.2.2016); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.1.2006)). לא מצאתי כי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם מהעובדה שהמנוחה חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה."

נפסק גם כי "הנסיבות האישיות של הנהג מתגמדות לנוכח התוצאה הקטלנית" (ע"פ 8464/15 וסילי פנזין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.10.2017)); ו"הגם שהענישה היא אינדיבידואלית, הכלל הוא שהעונש בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, בתאונות דרכים קטלניות, נגזר בעיקר מעקרונות קדושת החיים ועצמת הרשלנות שהביאה לגדיעתם, ובכך מתקיים כלל ההלימה הבוחן את חומרת המעשה בנסיבותיו ביחס למידת האשם של הנאשם. הנסיבות האישיות נסוגות בדרך כלל למול הצורך בהרתעה המשקפת את הצורך להגן על חייהם של משתמשי הדרך." (ע"פ (מחוזי ב"ש) 11125-03-23 סאלם אבו ע'אנם נ' מדינת ישראל (נבו 30.7.2024) בפסקה 21); ו"הענישה צריכה בראש ובראשונה לתת ביטוי לקדושת חיי אדם, לכך שסתם כך על לא עוול בכפו מצא קורבן התאונה את מותו. ולצד היבט זה - למידת הרשלנות שמדובר בה. האמצעי הענישתי היחיד שאכן מעמיד את חיי האדם במרכז, הוא המאסר. התקופה שבה נשללת מאדם חירותו, מהווה מענה יחיד, ואף הוא "בערבון מוגבל" - לשלילת חייו של הקורבן. אכן, העבריינים בתחום זה הם במקרים רבים אנשים נורמטיביים, שעל-כן הלב נחמץ כאשר הם נשלחים אל מאחורי סורג ובריח." (עפ"ג (מחוזי ת"א) 26904-04-14 מדינת ישראל נ' תומר זוהר (פורסם בנבו, 02.07.2014)).

לפיכך, נפסק, כי ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי (רע"פ 2996/13 טטיאנה נייאזוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.08.2014)). וראו גם רע"פ 2205/20 סולנג גנון נ' מדינת ישראל הנ"ל:"כי הגם שהלב נחמץ למקרא נסיבותיה האישיות של המבקשת שתוארו בפירוט בבקשה, איני סבור כי העונש שנגזר עליה מחמיר יתר על המידה, ובוודאי שאינו סוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה במידה המצדיקה התערבות בו."

וע"פ (מחוזי ב"ש) 67521-03-19 ראמי בן צאלח סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.02.2020), (כפי שאושר ברעפ 1652/20‏ ראמי סעיד נ' מדינת ישראל 15.3.20), כב' השופטת גילת שלו -

"אכן, כפי שפירט הסניגור, קיימים פסקי דין לא מעטים במסגרתם הוטלו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך מעיון בהם עולה, כי ברוב במקרים נקבע כי רמת הרשלנות נמוכה, וזאת לצד נסיבות אישיות חריגות ומיוחדות. ... גם בעשור האחרון, שב והדגיש בית המשפט העליון כי ההלכה שרירה וקיימת, וכי החריגים לה נדירים ביותר, ועל כן, גם כשדובר בנאשמים בעלי נסיבות אישיות לא קלות, מורכבות וקשות יותר מבענייננו, נותרו בעינם עונשי מאסר מוחשיים לריצוי בפועל (ראו למשל, רע"פ 3714/15 מילר נ' מדינת ישראל (8.6.15)- אשה בהריון בסיכון גבוה, לאחר שנים של טיפולי פוריות, אושר עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (26.6.12)- אם חד הורית לשלושה ילדים, הסובלים מבעיות שונות, אשר אביהם אינו מוכן לקחתם לחזקתו, אושר עונש של 8 חודשי מאסר בפועל; רע"פ 8576/11 מזרחי נ. מדינת ישראל (5.2.12)- אם לשלושה ילדים המצויה בהריון, הוקל בעונשה ל-8 חודשי מאסר בפועל; עניין נייאזוב- אם לשתי בנות, אחת סובלת מקשיים רפואיים, אשר האב אינו נוכח בחייהן ולא יכול לטפל בהן, אושר עונש של 7 חודשי מאסר בפועל; ואם לקטינה בת ארבע, החיה בנפרד מאבי הילדה, שנסיבותיה האישיות קשות, אושר עונש של 8 חודשי מאסר בפועל; ע"פ (ב"ש) 14750-05-14 טל נ' מדינת ישראל (12.11.14)- אם לשלושה ילדים, נסיבות חייה לא קלות, ומצבה הנפשי לא פשוט, הוקל בעונש מ-10 ל-8 חודשי מאסר בפועל, נוכח רמת הרשלנות שאינה גבוהה)."

ואין גם בחשש מפני כליאה כדי להצדיק להימנע מהטלת מאסר בפועל. וראו לעניין זה:

ע"פ 5754/19 פריסיליה קשתי נ' מדינת ישראל (נבו 22.1.2020) - "הקשיים עמם מתמודדת המערערת במאסרה, צעירה נעדרת עבר פלילי, הינם מנת חלקו של כל אדם מן היישוב המוצא עצמו לראשונה בחייו מאחורי סורג ובריח בסביבה קשה שאינו מורגל אליה, על אחת כמה וכמה צעירה, כמו המערערת כאן. עדיין אין אלה נסיבות חריגות המצדיקות הקלה והתחשבות נוספת בענישה, מעבר לזו שבה נקט בית משפט קמא."

ועפ"ג (מחוזי ב"ש) 16213-09-19 מדינת ישראל נ' אבנר אברהם חורב (נבו 22.1.2020): "המשיב אדם מן הישוב, אזרח תורם, המתפרנס מיגיע כפיו, אשר מעולם לא חווה מאסר. ברור שעונש של מאסר יפגע בו ובמשפחתו הגרעינית והמורחבת. אולם, אין בנסיבותיו דבר יוצא דופן במיוחד המצדיק סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים, לפיה יש להטיל על מי שמורשע בעבירה זו מאסר בפועל ממש, לא בעבודות שירות."

במקרה דנן, עתירת ההגנה להטלת מאסר בעבודות שירות אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה ודרגת הרשלנות הגבוהה המיוחסת לנאשמת; וחרף הבעת הצער מצד הנאשמת, נסיבות חייה הקשות, מצבה האישי והמשפחתי, והחשש המשמעותי של הנאשמת ומשפחתה מפני כליאה, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהנאשמת לא נקטה במידת הזהירות הראויה והסבירה שהייתה יכולה למנוע את האסון, והביאה לטרגדיה הקשה; ובשל רשלנותה של הנאשמת קופחו בתאונה חייו של המנוח, יליד 1935, אב וסב, אשר ביקש בסך הכל לחצות את מעבר החציה בשלום, ומשפחתו של המנוח נותרה כואבת וסובלת את אובדנו וחסרונו מדי יום.

לפיכך, לא ניתן לחרוג מן הכלל לפיו יושתו במקרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית עונשי מאסר לריצוי בפועל, נוכח רף הרשלנות הגבוה, שאינו מאפשר חריגה מכלל ענישה זה, ומתחייבת ענישה חמורה ומרתיעה בדמות מאסר בפועל; ואין מקום להיעתר לעתירת ההגנה ולהורות על מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות; ואין די בנסיבותיה האישיות של הנאשמת, ובנזק שיגרם לנאשמת ומשפחתה מכליאתה, כדי לגבור על האינטרס הציבורי ולהצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח; אך יש להתחשב בנסיבות האמורות לעניין משך המאסר.

ואין גם מקום בנסיבות לחרוג לקולא מהמתחם ולהטיל עונש של של"צ.

נתתי דעתי לפסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ הנאשמת, אך הנסיבות בהם שונות בפרמטרים שונים, ואין אפשרות להקיש מאותם הליכים, ולא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לענייננו. וראו:

רע"פ 4714/18 שושנה ארז נ' מדינת ישראל (נבו 25.7.2018) - המבקשת הורשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (במעבר חצייה), וזאת לאחר שהתקבל ערעור המשיבה על זיכוי המבקשת מעבירה של גרימת מוות ברשלנות על-ידי בית משפט השלום לתעבורה, ועניינה הוחזר לבית משפט השלום לצורך גזירת הדין. בית משפט השלום קבע רף רשלנות נמוך, לרבות אפשרות לרשלנות תורמת של הולך הרגל; וגזר על המבקשת (בת 72) עונש מאסר ברף התחתון של המתחם, מאסר של שישה חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות (גמר (תעבורה אשדוד) 3389-07-25 פרקליטות מחוז דרום - לכיש נ' שושנה ארז). בקשת רשות ערעור נדחתה.

עפ 1319/09 משה כהן נ' מדינת ישראל, 13.5.09: בית המשפט הפחית מעונשו של המערער, נהג משאית שגרם ברשלנותו למותו של הולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה, והעמיד את העונש על 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, במקום 12 חודשי מאסר בפועל, וזאת בשל נסיבות הקשורות במצבם הבריאותי של בנו ואשתו. נקבע כי מדובר במקרה קיצוני וחריג במיוחד בשל העובדות המיוחדות הנוגעות לבנו של המערער ולאשתו, ובשל נסיבותיו האישיות החריגות (למערער בן יחיד קטין הסובל מנכות קשה ומצבו דורש השגחה צמודה של אדם מבוגר באופן מתמיד, ואשת המערער חולה אף היא, ושליחתו של המערער למאסר בין כותלי הכלא תציב אתגר קשה בפני רשויות הרווחה(, העמיד המאסר על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, כך שהפגיעה בבנו הקטין של המערער תצומצם עד מאוד.

עפ"ג (מחוזי חי') 40674-11-17 עבד אל קאדר עלי מחמיד נ' מדינת ישראל, 1.2.2018: התקבל ערעור על חומרת עונש מאסר בפועל בן 10 חודשים שנגזר על המערער, לאחר הרשעתו בעבירות גרם מוות ברשלנות ועבירת תעבורה נוספת בעקבות תאונה שגדעה את חייה של פעוטה, כך שיופחת ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות, וזאת בין היתר נוכח הבעת חרטה עמוקה וכנה, עמדת משפחת המנוחה (הוגש מכתבו של אביה של הפעוטה, ממנו עולה כי הן האב והן האם מבקשים מבית המשפט להתחשב במערער), ובעיקר בהתחשב בגילו ומצבו הרפואי של המערער, אשר הצדיקו חריגה ממתחם העונש ההולם (פסקה 16-17 לפסק הדין).

ע"פ (מחוזי חי') 41013-04-13 מיכל כרמון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.07.2013) - שם הורשעה המערערת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וסטייה מנתיב נסיעה, בנסיבות בהן גרמה לתאונת דרכים בה קיפח המנוח את חייו, עת נהגה ברכב פרטי ובאופן בלתי מוסבר סטתה ופגעה במשאית המנוח אשר עמדה בשול הכביש בהמתנה לרכב חילוץ שהגיע למקום על מנת לתקן תקלה שאירעה במשאית, וממש לפני הפגיעה פתח המנוח את דלת המשאית וירד ממנה על מנת לפגוש ברכב החילוץ שהגיע למקום; ונגזר עליה 11 חודשי מאסר בפועל, 12 ו-6 חודשי מאסר על תנאי, ו12 שנות פסילה בפועל. נקבע כי בנסיבות המקרה הספציפי חברו מספר גורמים המצדיקים להקל בעונשה של המערערת, והעמדתו על 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, תוך חריגה ממדיניות הענישה הכללית, וזאת בשים לב לרמת הרשלנות, נסיבות התאונה (ללא עבירה בוטה על חוקי התנועה וככל הנראה הסחת דעת רגעית שגרמה לסטיית הרכב לעבר שול הדרך), התנהלות המנוח, וחילופי שופטים בתיק והנחות עובדתיות שגויות בבסיס גזר הדין והזמנת חוות דעת ממונה על ידי השופט הקודם.

גמ"ר (תעבורה חד') 2822-04-19 פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' משה לוי (נבו 25.3.2021) - שם דובר בנאשם שרכב באופניים חשמליים, נקבעה רמת רשלנות בינונית, וכן נלקח בחשבון כי הסיכון הנשקף מאופניים נמוך במעט מהסיכון הנשקף מכלי רכב אחרים ויש בכך כדי להשליך על רמת הרשלנות, ונקבע מתחם עונש הולם מ4 חודשי מאסר בעבודות שירות.

וגמר (תעבורה אשקלון) 2257-10-12 מדינת ישראל נ' קאיד אבו קוידר, 24.2.14: שם נגזר על הנאשם, בין היתר, 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. ערעור המבקש על הכרעת הדין נדחה, והתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש, ובית המשפט המחוזי קבע, כי העונש שהושת על המבקש איננו ראוי, נוכח מידת הרשלנות שהתגלתה במעשיו של המבקש ונוכח התוצאה הקשה, צוין, כי מדיניות הענישה בעבירות של גרם מוות ברשלנות, מחייבת רכיב של מאסר בפועל, לריצוי מאחורי סורג ובריח, אף שייתכנו חריגים לכלל זה, במקרים מיוחדים, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורה של המשיבה על גזר הדין, ועונש המאסר שהושת על המבקש הועמד על 9 חודשים, לריצוי בפועל. בקשת רשות ערעור נדחתה (רעפ 449/15 ‏קאיד אבו קוידר נ' מדינת ישראל, 21.1.15).

כפי שעולה מפסקי הדין השונים שהובאו על-ידי ב"כ הנאשמת, מקום בו השית בית המשפט עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, הרי שהדבר נעשה אך ורק בשל נסיבות אישיות חריגות במיוחד, או שהמדובר היה ברמת רשלנות שאינה דומה לזו שיש לייחס למקרה שבענייננו.

בנוגע לעתירת המאשימה לפיצוי כספי למשפחת המנוח - אני סבורה כי יש הצדקה להטיל על הנאשמת פיצוי כספי, כחלק מהענישה בתיק זה. וראו לעניין זה רע"פ 7505/21 טל גויחמן נ' מדינת ישראל (נבו 11.11.2021); עפ"ת 4107-04-12 סאסי נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו]; ועפ"ת (מחוזי מרכז) 47224-07-22 אור כהן נ' מדינת ישראל (נבו 11.12.2022) -

"אשר לרכיב הפיצוי, בהתאם להוראות סעיף 77 לחוק העונשין, רשאי בית המשפט שהרשיע נאשם לחייבו לשלם פיצוי לאדם שניזוק או שנגרם לו סבל כתוצאה מהעבירה [סעיפים35 ו-77(א) לחוק העונשין]. זכותו של נפגע לפיצויים חלה גם ביחס למי שזכאי לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: פלת"ד), ובפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי זכאות זו אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע (עניין גויחמן, פסקה 14): ...

בכל הנוגע לגובה הפיצוי, שרירה וקיימת ההלכה שלפיה אין מקום להתחשב לצורך כך בנסיבותיו האישיות של הנאשם. זאת, מן הטעם שפיצוי לנפגע העבירה אינו בבחינת עונש נוסף המוטל על נאשם בגין ביצוע העבירה, ומשכך הוא אינו קשור ביכולתו הכלכלית, כשם שבמשפט אזרחי לא נבדקת יכולתו של החייב טרם קביעת החיוב [ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט' [פורסם בנבו] (24.7.2006); רע"פ 2174/11 לוזון נ' מדינת ישראל, פסקה ח' [פורסם בנבו] (25.5.2011); ע"פ 1076/15 טווק נגד מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' שוהם [פורסם בנבו] (07.06.2016)."

חומרת המעשה שגרם לאובדן חייו של המנוח ולסבל למשפחתו אינו מצדיק הקלה בגובה הפיצוי.

לסיכום

נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:

- מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים.

הנאשמת תתייצב לריצוי מאסרה, בין היתר בהתחשב בחגים הקרבים, ביום 22.10.2025 עד השעה 10:00 בבוקר בבית סוהר נווה תרצה, או על פי החלטת שב"ס בהליך מיון מוקדם, כשברשותה תעודת זהות או דרכון.

על הנאשמת לתאם את הכניסה למאסר כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 074-7831077, 07-7831078.

להבטחת התייצבותה של הנאשמת למאסרה, אני מורה על עיכוב יציאתה של הנאשמת מהארץ.

- מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים שלא תעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורה ממאסר עבירה של גרם מוות ברשלנות הקשורה בנהיגת רכב או עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

- אני פוסלת את הנאשמת מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים בפועל, בניכוי 90 ימי פסילה מנהלית אשר ריצתה הנאשמת בהקשר לתיק זה.

הנאשמת תפקיד את רישיונה - גם אם פקע תוקפו - במזכירות בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 5.10.25 בשעה 10:00, ואם אין בידיה רישיון נהיגה, עליה להפקיד תצהיר כדין.

עם ההפקדה המזכירות תוציא לנאשמת אישור הפקדה בהתאם.

היה ולא יופקד הרישיון או תחליף הרישיון עד לאותו מועד - תיכנס הפסילה לתוקף אולם ימי הפסילה לא יימנו. מניין ימי הפסילה יחל מיום הפקדת רישיון הנהיגה או תחליף הרישיון במזכירות בית המשפט.

תקופת המאסר לא תבוא בחישוב תקופת הפסילה.

- אני פוסלת את הנאשמת מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור אותה עבירה שעליה הורשעה או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 ותורשע בגינה.

- הנאשמת תשלם סך של 18,000 ₪ לפיצוי למשפחת המנוח.

הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 07.01.2026 ויועבר אל מוטב ממשפחת המנוח על פי פרטים שתמסור המאשימה למזכירות בית המשפט.

המאשימה תעביר לביהמ"ש, בתוך 30 יום מהיום, את פרטי מוטב ממשפחת המנוח לצורך העברת סכום הפיצוי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 יום.

המזכירות תעביר עותק מגזר הדין לשב"ס.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"ה, 17 ספטמבר 2025, בנוכחות הצדדים.