1

 

 

                      

                                                   

                     

                     

תאריך הישיבה:           כ"ג בשבט התשע"ו (2.2.2016)

 

בשם העוררים:            עו"ד לימור רוט-חזן

בשם המשיבה:            עו"ד חיים שוייצר

 

1.    בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע במ"ת 56218-11-15 מיום 15.12.2015 (השופטת ג' לוין) ומיום 14.1.2016 (השופט נ' אבו טהה) שבהן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

 

כתב האישום והליכים קודמים

 

2.    ביום 25.11.2015 הוגש נגד העוררים 1 ו-2 (להלן: רביע ו-חאלד בהתאמה) כתב אישום המייחס להם את העבירות הבאות: קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק העונשין; וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

 

2

3.    על-פי כתב האישום, העוררים, אחים המתגוררים ברהט, קשרו קשר עם אחר שזהותו לא ידועה (להלן: האדם השלישי) לחטוף את המתלונן, חשמלאי המתגורר בקלקיליה שבתחומי הרשות הפלסטינית, ולגרום לו חבלות חמורות. זאת, על רקע סכסוך קודם בין משפחתו של המתלונן לבין קרובי משפחה של העוררים המתגוררים גם הם בקלקיליה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, כך נטען, התקשר רביע למתלונן והזמינו, תוך יצירת מצג שווא, לביצוע עבודות חשמל בלוד. המתלונן סירב להצעה זו בתחילה, אך בסופו של דבר נעתר לה בעקבות פניות חוזרות של רביע. בהמשך לכך הגיע המתלונן למעבר אייל ביום 12.7.2015 בסמוך לשעה 13:00, שם, על-פי הנטען, אספו אותו ברכבם רביע והאדם השלישי, כאשר האחרון נוהג ברכב. השלושה החלו בנסיעה לכיוון דרום וזמן קצר לאחר מכן עצרו בסמוך למחלף אייל, שם הצטרף לנסיעה חאלד, שהציג עצמו כזר המעוניין בטרמפ. במהלך הנסיעה, כך נטען, החלו העוררים להכות את המתלונן, עטפו את ראשו בכיסוי בד שחור וכפתו את ידיו בעזרת חוט ברזל, בעוד הוא מתחנן על נפשו. חאלד אף איים על המתלונן כי ידקור אותו אם לא ישתוק והצמיד חפץ חד לצווארו. זמן מה לאחר מכן העוררים והאדם השלישי עצרו את הרכב, גררו מתוכו את המתלונן והכו אותו בצוותא, בין היתר באמצעות אלות. אחד מהם אף חתך את פניו בסכין. בהמשך לכך הושם המתלונן בתא המטען של הרכב, ולאחר נסיעה קצרה הוציאו אותו העוררים והאדם השלישי והטילו אותו בצד הכביש, כשידיו כפותות וכיסוי הבד על ראשו. עוברי אורח שהבחינו במתלונן הזעיקו את שירותי ההצלה והוא הובהל לבית החולים. אצל המתלונן אובחנו שברים במרפקים וברגלים ושני חתכים, אחד מהם חתך עמוק וארוך בפניו, אשר חדר לחלל הפה ופגע בעצבים. המתלונן הועבר להמשך אשפוז בבית חולים ברשות הפלסטינית, שם נותח והושתלו בידיו פלטינות.

 

4.    בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 8.12.2015 טענו העוררים כי אין ראיות לכאורה לכך שביצעו את העבירות המיוחסות להם.

 

5.    ביום 15.12.2015 בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לחובת העוררים לצורך מעצר עד תום ההליכים. קביעתו זו נסמכה בעיקרה על הראיות הבאות:

 

3

א.     זיהוי העוררים על-ידי המתלונן – המתלונן זיהה את העוררים במסגרת הודעה שמסר במשטרה מספר חודשים לאחר האירוע. בהודעות הראשונות שנגבו מהמתלונן בסמוך לאירוע, ובהן הוא מסר תיאור של החטיפה, הוא דיווח כי אינו מכיר את מי שתקף אותו. באותו מועד הוא תיאר את החוטפים בקווים כלליים בלבד, ובין היתר ציין כי אחד מהם שמן ואחר גבוה, וכן מסר כי התוקפים הם בדואים בני 35-30. אולם, ביום 9.11.2015, מספר חודשים לאחר מכן, מסר המתלונן הודעה נוספת במשטרה. בהודעה זו הוא סיפר כי לאחר שהשתחרר מבית החולים התעורר אצלו הרעיון שהתקיפה אירעה על רקע סכסוך בין משפחתו לבין משפחתם של העוררים. בשלב זה, כך לדבריו, הוא ניסה לברר מי פגע בו על-ידי חיפוש ברשת החברתית "פייסבוק" (להלן: פייסבוק) בתמונות של בני משפחתם של העוררים. המתלונן איתר מספר תמונות של העוררים שבהן זיהה את מי שהיה מעורב בתקיפתו והציגן למשטרה. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שאין מחלוקת כי העוררים מופיעים בתמונות שהוצגו למשטרה על-ידי העורר, פרט לתמונה אחת שבה המתלונן זיהה אח אחר של העוררים בתור חאלד. בהמשך לכך, המתלונן זיהה את העוררים במסגרת העימותים שנערכו בינו לבין כל אחד מהם במשטרה.

 

ב.    מחקרי תקשורת – בית המשפט המחוזי ציין כי ממחקרי התקשורת שבוצעו על-ידי המשטרה עולה כי עובר למפגש במחסום אייל התבצעו שיחות עם המתלונן בטלפון לא מזוהה עם מנוי "טוק מן", שכונה על-ידי המדינה "הטלפון המבצעי", וכי בימים שקדמו לאירוע מושא כתב האישום נערכו מספר שיחות בין הטלפון המבצעי לטלפונים של העוררים. העוררים הכחישו כל קשר למספר טלפון זה. עוד צוין בהקשר זה כי מספר הטלפון של המתלונן הופיע ברשימת אנשי הקשר בטלפון של רביע, מבלי שנתן הסבר מניח את הדעת לכך וחרף העובדה שטען כי אינו מכיר אותו.

 

ג.    איכונים של טלפונים סלולאריים – מניתוח האיכונים של מכשירו הסלולארי של רביע עלה, כך נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי הוא שהה בקרבת מקום לאירועים שתוארו בכתב האישום במועדים הרלוונטיים. בית המשפט המחוזי נדרש בהחלטתו לכך שהטלפון המבצעי והטלפון של המתלונן אוכנו ביום האירוע בשעה 13:05 בסמוך למחלף אייל. כמו כן, הוא הצביע על כך שהמנוי של חאלד לא היה פעיל בשעות הרלוונטיות לאירוע.

 

4

6.    בית המשפט המחוזי קבע כי טענות העוררים כנגד ודאות הזיהוי מצד המתלונן, וכן טענותיהם בדבר המיקום המדויק של איכון הטלפונים ביום האירוע, אינן מכרסמות בתשתית הראייתית הלכאורית בעניינם. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שבאחת התמונות שהציג המתלונן למשטרה הופיע אח של העוררים עשויה לנבוע מהדמיון בין האחים, והוסיף והדגיש כי בשלוש התמונות הנוספות המתלונן דייק בזיהוי. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת העוררים כי יש לייחס משקל לכך שאף אחד מהם אינו עונה על התיאור הראשוני שמסר המתלונן למשטרה. בית המשפט המחוזי קבע כי נכון להבין זאת על רקע מצבו של המתלונן לאחר האירוע, ובשים לב לכך שישנה האפשרות כי האדם השלישי שהשתתף באירוע עונה על תיאור זה. לבסוף, בית המשפט המחוזי נדרש לטענת העוררים כי המתלונן לא פנה למשטרה מיד כאשר גילה את זהות התוקפים והצביע על ההסבר שנתן המתלונן לעניין זה, לפיו בתחילה הוא לא הצליח ליצור קשר עם חוקר המשטרה ועל כן פנה קודם לעורך דין פרטי.

 

7.    בהמשך לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינם של העוררים קיימת עילת מעצר של מסוכנות בהתחשב באכזריות והאלימות שבהן בוצעו המעשים המיוחסים לעוררים. לבסוף, בית המשפט המחוזי הזמין תסקירי מעצר בעניינם של העוררים על מנת לבחון את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר.

 

8.    תסקירי המבחן בעניינם של העוררים הוגשו ביום 4.1.2016. ביחס לרביע נבדקה חלופת מעצר בבית אביו ברהט, בפיקוח של שניים מדודיו ושל בן דודו, ואילו ביחס לחאלד נבחנה חלופת מעצר בבית אחיו ברהט, בפיקוח של שלושה מאחיו. הן בתסקיר בעניינו של רביע והן בתסקיר בעניינו של חאלד ציין קצין המבחן כי התרשם מן המפקחים כרציניים ומודעים לנדרש מהם, אך נמנע מלהמליץ לשחרר את העוררים לחלופות אלו. זאת, על רקע האפשרות שהסכסוך בין משפחתו של המתלונן למשפחתם של העוררים יתלקח בשנית ושהעוררים ייקחו בו חלק פעיל בהיעדר "סולחה" בין הצדדים.

     

9.    ביום 14.1.2016 בית המשפט המחוזי הורה, בהתאם להמלצות שירות המבחן, על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי ציין כי בבסיס החלטתו עמד גם החשש מפני הרתעתו של המתלונן ממתן עדות באם ישוחררו העוררים לחלופת המעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לאחר שתישמע עדותו של המתלונן, יהיה מקום לשקול בשנית את היתכנותה של חלופת המעצר במסגרת בקשה לעיון חוזר.

 

הערר

 

5

10.   הערר שבפני מכוון כנגד ההחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. לטענת העוררים, אין בנמצא בעניינם בסיס ראייתי העומד באמת המידה של "ראיות לכאורה". לחלופין, הם סבורים כי יש להסתפק בעניינם בחלופת מעצר או במעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני. להלן יפורטו טענות הצדדים כפי שהן עולות מן הערר בכתב, וכן מן הטיעונים במסגרת הדיון שהתקיים בפני.

 

11.    העוררים טוענים כי עיקר הראיות נגדם מתבססות על החיפוש שביצע המתלונן באמצעות הפייסבוק בחלוף חודשים מיום האירוע. לטענתם, קיים בכך קושי, מאחר שהזיהוי נעשה באופן לא מבוקר ולא במסגרת של מסדר זיהוי. לטענתם, העובדה שהמתלונן זיהה בשוגג אח אחר כחאלד מחזקת את עמדתם ופוגעת אף היא במהימנות הזיהוי. העוררים מוסיפים כי הם לא עונים אחר תיאורי התוקפים שמסר המתלונן בסמוך לאירוע, וכן כי אין לייחס משקל לכך שהמתלונן זיהה אותם בעימותים משום שבמהלכם הוא התבקש לזהות את האדם היחיד אשר עומד מולו. באת-כוח העוררים טענה בהקשר זה כי נפלו פגמים באופן שבו בוצע העימות בין המתלונן לבין חאלד, אשר משליכים לטענתה על המשקל שיש לייחס לו. באופן ספציפי, באת כוח העוררים התייחסה לעובדה שהמתלונן ידע להצביע על צלקת במרפקו של חאלד. לטענתה, עוד קודם לעימות נדרש חאלד להוריד את חולצתו, כך שהמתלונן ראה בשלב זה שיש סימן על-ידו. לעומת זאת, לטענתה, מהתיעוד של העימות בין השניים משתמע כי חאלד חשף את מרפקו בפני המתלונן בפעם הראשונה במהלך העימות, לאחר שהמתלונן הזכיר את קיומה של הצלקת.

 

12.   העוררים מוסיפים ומדגישים כי המתלונן לא פנה למשטרה גם לאחר שזיהה לכאורה את העוררים באמצעות התמונות, אלא הסתפק ביצירת קשר בעניין עם עורך דין פרטי. רק לאחר שהמשטרה פנתה אליו בחלוף מספר שבועות, כך נטען, המתלונן העביר למשטרה את המידע שבידיו.

 

13.   באשר למחקרי התקשורת, טוענים העוררים כי אין ראיה לכך שהטלפון המבצעי שייך להם, וכי הקשר הספורדי בין מכשירי הטלפון שלהם לבין הטלפון המבצעי אינו יכול להעיד על כך שהם התוקפים. כן נטען כי נתוני איכון הטלפונים מחלישים את ראיות התביעה נוכח העובדה שהם ממקמים לטענתם את רביע במרוחק ממחסום אייל בסמוך לשעת האירוע, ונתונים אחרים המעידים על זמן הנסיעה בין הנקודות הללו מראים כי אין זה אפשרי שרביע נכח במחסום בשעת איסופו של המתלונן.

 

6

14.   העוררים ממשיכים וטוענים כי אין כל ראיה פורנזית לחובתם, וכי בשל מחדלי החקירה של משטרת ישראל אין ממצאים שיש בהם כדי לשפוך אור על זהות התוקפים בפרשה.

 

15.   באשר לאפשרות של שחרור לחלופת מעצר או של מעצר בפיקוח אלקטרוני טוענים העוררים כי לא ניתן משקל מספק לעובדת היותם נטולי עבר פלילי ובעלי משפחה (לכל אחד מהם ארבעה ילדים), העובדים לפרנסתם ולפרנסת בני משפחתם. עוד נטען כי גורמי הסיכון שתוארו על-ידי שירות המבחן בתסקיר, המסתמכים בעיקר על מחויבות העוררים לתרבות ולמסורת השבטית, אינם יכולים להוות שיקול מכריע בקביעת מסוכנותם, וכי האפשרות להתלקחות הסכסוך בין המשפחות היא לא ממשית. עוד טוענים העוררים כי בכך שהמפקחים המוצעים נמצאו ראויים לפיקוח, ובכך שהמתלונן מתגורר ברשות הפלסטינית, יש כדי להפחית מרמת המסוכנות הבינונית עליה הצביע שירות המבחן. לבסוף, ביקשו העוררים להפנות את תשומת הלב לכך שהתסקיר בעניינו של רביע העלה כי הוא חש בושה מול בני משפחתו על רקע האישומים המיוחסים לו, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה לפיה הוא יימנע מביצוע עבירות באם ישוחרר לפיקוחם.

 

16.   לטענת המדינה, דין הערר להידחות. המדינה טוענת כי הזיהוי של העוררים על-ידי המתלונן, על-פי התמונות, הוא משכנע; כי אי-ההתאמה בזיהוי נגעה רק לאחת מן התמונות; וכי ההתייחסות של המתלונן לצלקת על-ידו של חאלד מחזקת את הזיהוי. המדינה סבורה כי עריכת מסדר זיהוי לאחר שהמתלונן זיהה את העוררים בתמונות הייתה מיותרת, ולמעשה סביר שהיה נטען כנגדה כי אינה מעלה או מורידה. באשר למחקרי התקשורת המדינה מצביעה על כך שנמצאה התאמה בין מיקומו של הטלפון המבצעי ושל הטלפון של רביע לאורכה של נסיעה בתוואי של כביש 6 בשעה שקדמה לפגישה במחסום אייל, וכי הנתונים שאליהם הפנתה באת-כוח העוררים בעניין זה אינם מדויקים.

 

17.   באשר לעילת המעצר ולאפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, המדינה חוזרת ומתייחסת למסוכנות המובהקת העולה מכתב האישום במקרה זה ועל התכנון הרב שקדם לאירוע. על כן, לטענתה, אין מקום להורות על מעצרם של העוררים בפיקוח אלקטרוני או להורות על שחרורם לחלופת מעצר, מה גם ששירות המבחן נמנע מלהמליץ על כך.

 

דיון והכרעה

7

 

18.   לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה שדין הערר להידחות.

 

19.   אני סבורה כי אכן קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים. כפי שיפורט להלן, סקירת מכלול הראיות הגולמיות נגד העוררים מעלה כי בשלב זה טמון בהן סיכוי סביר להוביל להרשעתם של העוררים בסיום המשפט, לפי אמות המידה שנקבעו בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)).

 

20.   גרסת המתלונן וזיהויים של העוררים – הנדבך הראשון של הראיות לכאורה במקרה דנן הוא זיהוים של העוררים על-ידי המתלונן.

 

21.   בהודעה מיום האירוע מסר כאמור המתלונן תיאור כללי של שניים מתוקפיו, בציינו כי אחד מהם "שמן ממש" ואחד מהם "גבוה עם משקפי שמש וחולצה שחורה" (הודעה מיום 12.7.2015, שורות 15-14). כמו כן, הוא מסר כי האדם שישב ליד הנהג ברכב הוא האדם ששוחח עמו בטלפון (הודעה מיום 13.7.2015, שורות 15-14, 30); כי תוקפיו הם בדואים, על-פי המבטא שבו הם דיברו; וכי שניים מהתוקפים נראים לו כבני 35-30, ואילו מי שנהג ברכב הוא צעיר יותר. אכן, לא כל הפרטים הללו התבררו כמדויקים. אולם, ההודעה האמורה נמסרה שעות ספורות לאחר האירוע כשמצבו הבריאותי של המתלונן אינו שפיר. כמו כן, ייתכן שחלק מהפרטים נוגעים לאדם השלישי שזהותו אינו ידועה. מכל מקום, לא מדובר בפרכות מהותיות שיש בהן כדי להצביע על כרסום ממשי בקיומן של הראיות לכאורה (ראו למשל: בש"פ 946/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (7.2.2012)).

 

8

22.   בהודעה מאוחרת יותר, מיום 9.11.2015, מסר המתלונן כי ראה שלאדם שישב לצדו ברכב יש "צלקת ביד ימין... על הזרוע מתחת למרפק" (שורה 30). בהמשך לכך, בעימות שנערך בין המתלונן לבין כל אחד מהעוררים הוא זיהה אותם כמי שהיו מעורבים בתקיפתו ותיאר את חלקו של כל אחד מהם (דוחות ביצוע עימות מיום 16.11.2015). בעימות עם רביע ציין המתלונן כי הוא מזהה גם את הקול ואת סגנון הדיבור של רביע מיום האירוע (דוח העימות מיום 16.11.2015, שורה 49). בעימות עם חאלד הצביע המתלונן על צלקת בגופו של חאלד, בהתאם לאמור בהודעתו מיום 9.11.2015. חאלד העלה בעניין זה טענות שונות (בתחילה ציין כי לא מדובר בצלקת ובהמשך טען כי עד לאותו שלב הוא לא הבחין בקיומה (הודעה מיום 18.11.2015, שורות 25-15); הודעה מיום 15.11.2015, שורות 62-60). גם בדיון בפני העלתה באת-כוחו טענות ביחס למהימנות ולמשקל שיש לייחס לזיהוי של הצלקת (נטען, בין היתר, כי לא מדובר בצלקת כי אם ב"סימן"; כי הצלקת הוזכרה בפני המשטרה על-ידי המתלונן רק לאחר שאיתר את התמונות בפייסבוק; וכי המתלונן נחשף למרפקו של חאלד עוד לפני שהחוקרים החלו לתעד את העימות ביניהם, דבר שמטיל לטענתה ספק במהימנות הזיהוי). ברי כי אין מקומן של טענות אלה להתברר במסגרת שלב זה, אלא בהליך העיקרי. עם זאת, ראוי להדגיש כי המתלונן דיווח על קיומה של צלקת במרפקו של המתלונן עוד בהודעתו מיום 9.11.2015 (כשבוע לפני העימות), כך שלכאורה פוחתת החשיבות של השאלה באיזה שלב בעימות, שנערך ביום 16.11.2015, נחשף המתלונן למרפק לעניין מהימנות הזיהוי.

 

23.   כאמור, איתורם של העוררים התבצע למעשה על-ידי המתלונן, לאחר שזיהה אותם בתמונות בפייסבוק כמי שתקפו אותו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם אני סבורה שאין בעובדה כי באחת התמונות הופיע אחיהם של העוררים כדי לשמוט את הבסיס מתחת לזיהוי. טענתם של העוררים לפיה זיהויים התבצע שלא במסגרת של מסדר זיהוי נוגעת למעשה לשאלת מהימנות הזיהוי על-ידי המתלונן ולמשקל שיש לייחס לה, ואין בה כדי להחליש מהתשתית הראייתית נגד העוררים בשלב זה.

 

24.   נתוני תקשורת ואיכונים – כאמור, הקשר עם המתלונן התבצע באמצעות טלפון מבצעי, שאף אוכן במועד האירוע בסמוך למחלף אייל. מחקרי התקשורת מצביעים על קשר בין הטלפון המבצעי למספרי הטלפון של שני העוררים בימים שקדמו לאירוע: (כך למשל, ביום 9.7.2015 בשעות הבוקר בוצעו שתי שיחות ממספר זה למספרו של חאלד, וביום 28.6.2015 התקבלה לטלפון המבצעי שיחה נכנסת ממספרו של רביע). אף על פי כן, העוררים הכחישו כל קשר למספר טלפון זה. זאת ועוד, מספר הטלפון של המתלונן הופיע בספר הטלפונים של רביע, אך הלה הכחיש כל היכרות עמו ולא ידע לספק הסבר של ממש מדוע מספר הטלפון של אדם שהוא אינו מכיר שמור במכשיר הטלפון שלו (הודעה מיום 22.10.2015, שורות 15-14; הודעה מיום 21.11.2015, שורה 28). על כך יש להוסיף כי הטלפון של רביע אוכן ביום 12.7.2015 בשעה 12:56 באזור קיבוץ עינת, בקרבת מחלף אייל. גם כאן, לא ניתן הסבר של ממש לדבר. אין בטענות שהעלתה באת-כוחו של העוררים ביחס למסקנות שיש לגזור מנתוני האיכונים כדי לשנות מהעובדה שהטלפון אוכן באיזור הרלוונטי לאירועים, בעוד שרביע גר ברהט. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא זהו השלב שבו ניתן לקבוע ממצאים נחרצים יותר ביחס לעניין זה, בטרם עברה הראיה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי.

 

9

25.   סיכום ביניים – נגד העוררים קיימת תשתית ראייתית המבוססת בעיקרה על זיהויים של העוררים על-ידי המתלונן כמי שתקפו אותו; על כך שמספר הטלפון של המתלונן היה שמור במכשירו הסלולארי של רביע אף שהאחרון טען כי אינו מכיר את העורר; על האיכונים של הטלפון הסלולארי של רביע ושל הטלפון המבצעי במועדים הרלוונטיים; ועל קיומן של התקשרויות בין הטלפון המבצעי לבין מספרי הטלפון של שני העוררים. כפי שצוין, אני סבורה שתשתית זו מקימה סיכוי סביר להרשעה. כעת יש לעבור לבחינת טענותיהם של העוררים ביחס לשחרורם לחלופת מעצר.

 

26.   במקרה דנן איני סבורה כי יש מקום להורות על שחרורם של העוררים לחלופות המעצר שהוצעו על-ידם בשים לב להמלצתו השלילית של שירות המבחן. כידוע, הגם שבית המשפט אינו כבול להמלצתו של שירות המבחן, נדרשים טעמים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית, אשר לא התרשמתי כי מתקיימים בענייננו (ראו למשל: בש"פ 8658/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (27.12.2015)).

 

27.   בנוסף, איני סבורה כי יש להורות על מעצרם של העוררים בתנאי פיקוח אלקטרוני. מכתב האישום עולה כי העבירות המיוחסות לעוררים נעשו תוך שימוש באלימות קשה ובאכזריות רבה. העוררים והאדם השלישי היכו את המתלונן כשהוא כפות וראשו מכוסה ואחד מהם אף חתך אותו בפניו. בהמשך לכך, הם הכניסו אותו לתא המטען של המכונית ולאחר מכן הפקירו אותו בצד הדרך. מעשים חמורים אלו מקימים חזקת מסוכנות בעניינם של העוררים (ראו: סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). על כך יש להוסיף, כפי שציין בצדק בא-כוח המדינה, כי מעשים אלו נעשו לאחר תכנון רב, שכלל לכאורה שימוש בטלפון מבצעי ויצירת מצג שווא שגרם למתלונן להיפגש עם רביע ולעלות עמו לרכב, כאשר חאלד משים עצמו כזר המעוניין בטרמפ. במצב דברים זה, ומששירות המבחן מצא כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים על דרך של חלופת מעצר, נדרשים טעמים מיוחדים על-מנת להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני (ראו: סעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים). לכך מתווסף גם החשש מפני הרתעתו של המתלונן ממתן עדות, חשש שעליו עמד בית המשפט המחוזי. נתתי דעתי על גילם הצעיר של העוררים, על נסיבותיהם המשפחתיות ועל עברם הפלילי הנקי, אולם איני סבורה כי יש בכך כדי להצדיק את מעצרם בפיקוח אלקטרוני.

 

28.   לקראת סיום אבהיר, כי אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות של העוררים להגיש בקשה לעיון חוזר בעתיד כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.1.2016.

 

29.   אשר על כן, הערר נדחה.

 

 

      ניתנה היום, ‏ט"ז באדר א התשע"ו (‏25.2.2016).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  16007540_A01.doc  יק