1

      עניינה של בקשה זו בתנאי שחרור בערובה אותם רשאי בית המשפט להטיל במסגרת סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

1.    נגד המבקש הוגש ביום 6.1.2015 בבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיפים 380 ו-273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

      על פי המתואר בכתב האישום, בלילו של יום 2.1.2015, עלה המבקש על מונית, בהיותו בגילופין. לאחר שהביא אותו נהג המונית למחוז חפצו, סרב המבקש לשלם עבור הנסיעה ויצא מן המונית. נהג המונית יצא בעקבותיו, ביקשו לשלם והתריע בפניו שיקרא למשטרה. המבקש תקף את נהג המונית באגרופים בפניו, לאחר מכן רדף אחריו, קילל אותו והכה אותו במכות אגרוף בגופו. כשהגיע למקום שוטר, המבקש קילל אף אותו והתנגד למעצרו תוך הפעלת כוח וכן תקף אותו בבעיטה. למקום הגיעו שוטרים נוספים במטרה לסייע במעצר והמבקש מצדו המשיך להתנגד תוך שימוש בכוח. גם בתחנת המשטרה דחף המבקש את אחד מן השוטרים וניסה לנגוח בו. כתוצאה ממעשיו, נגרמה לנהג המונית חבלה בעינו.

2

2.    ביום 7.1.2016 הורה בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור) כי המבקש ישוחרר למעצר בית, בכפוף להפקדת ערבויות כספיות ובתנאי שלא יחזיק ויצרוך משקאות אלכוהוליים ובמקום בו ישהה במעצר בית לא יוחזק אלכוהול מכל סוג שהוא. זאת, בשים לב לכך ש"ביצוע העבירה נעוץ בצריכה מופרזת של אלכוהול".

      בחלוף כחודשיים, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בתנאים המגבילים שהושתו עליו. בהחלטתו מיום 7.3.2006 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ד' אמיר) על הקלת תנאי מעצר הבית באופן שיתאפשר למבקש לצאת לעבודה בליווי ובפיקוח. בקשת המבקש לבטל את התנאים האוסרים צריכה והחזקת אלכוהול נדחתה.

      בעקבות זאת הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, שבו הלין על ההגבלה של אי החזקה וצריכת משקאות אלכוהוליים. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.3.2016 התקבל הערר באופן חלקי בלבד, כך שהאיסור שנקבע על-ידי בית משפט השלום לגבי צריכת אלכוהול בזמן הפיקוח יצומצם ויחול על המבקש בלבד, על מנת שלא לפגוע בבני משפחתו באופן בלתי מידתי.

      מכאן הבקשה שבפניי, בה מלין המבקש על תנאי השחרור שעניינו איסור צריכת אלכוהול, שהוטל על המבקש עד לתום ההליכים נגדו, והחובה שהוטלה על המפקחים לוודא שאינו צורך אלכוהול. לטענת המבקש, מדובר במגבלה קיצונית, פוגענית ובלתי מידתית.

3.    טענתו המרכזית של המבקש היא כי עניינו מעורר שאלה עקרונית שטרם נידונה בפסיקה, היא שאלת סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאי שחרור הנוגעים לעילת המסוכנות, אשר אינם מנויים בסעיף 48 לחוק המעצרים. המבקש מסכים כי סעיף 48(א) לחוק המעצרים אינו קובע רשימה סגורה של תנאי שחרור, אך לשיטתו, התנאים אותם רשאי בית המשפט להוסיף על אלה המנויים בו מוגבלים אך ורק להבטחת התכליות המוזכרות ברישא לסעיף זה – מניעת התחמקות מן הדין ושיבוש הליכי משפט. לשיטתו, מתן "יד חופשית" בקביעת תנאים "להתמודדות" עם עילת המסוכנות עלולה להוביל להטלת תנאים בלתי חוקתיים. כן צוין כי מקום בו בחר המחוקק לאפשר לבית המשפט לחייב בנקיטת הליך טיפולי או מעין טיפולי כתנאי לשחרור, הרי שעשה כן במפורש ובזהירות המתחייבת, בסיוע עמדת גורם מקצועי. על כן, בעניינו, משלא הונח בפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן, ובפרט כזה המצביע על בעיית אלכוהול, לא היה מקום להגבילו בתנאים בהם הוגבל.

3

      עוד טוען המבקש כי ככל שישנה סמכות כזו, יש לקבוע את השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו להפעילה כמו גם להגביל את משך תוקפם של תנאי השחרור הנקבעים מכוחה. זאת, בדומה לסעיף 46 לחוק המעצרים העוסק בקביעת ערובה כספית, בגדרו נקבעו מספר שיקולים שעל בית המשפט לשקול, כגון עברו הפלילי של האדם ומצבו הכלכלי, וכן נקבע שיש לקבוע את משך תוקפם של תנאי הערובה. טענה נוספת שהעלה המבקשת היא כי תחושת הצדק מחייבת את מתן רשות הערר נוכח תחולתו הרחבה והממושכת של התנאי שהוטל עליו, כאשר בית משפט סרב לערב גורם מקצועי שיחווה דעתו בעניין, ובשים לב לגילו הצעיר והעובדה שהוא נעדר עבר פלילי.

4.    דין הבקשה להידחות.

      למען הנוחות, אביא כבר בפתח הדברים את הוראת החוק העומדת במוקד דיוננו במלואה, היא הוראת סעיף 48(א) לחוק המעצרים, המורה כדלקמן:

48. (א)   שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות:

(1)  חובת הודעה על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה;

(2)  איסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון;

(3)  איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע;

(4)  איסור לקיים קשר או להיפגש עם מי שיקבע;

(5)  חובת מגורים או הימצאות באזור, בישוב או במקום בארץ, שיקבע;

(6)  חובה להימצא בפיקוחו של קצין מבחן, לאחר קבלת תסקיר מעצר; משך הפיקוח לא יעלה על ששה חודשים, אך בית המשפט רשאי להאריכו לתקופות שלא יעלו על ששה חודשים כל אחת;

(7)  חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן;

4

(7א) לעניין נאשם שהועמד לדין לפי סעיף 21א לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, או נאשם שחל עליו סעיף 28א(ד) לאותו חוק והוא הועמד לדין לפי סעיף 21 לאותו חוק – חובה להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית, או אם הנאשם הסכים לכך – לקבל טיפול במקום שיקבע הפסיכיאטר המחוזי;

(8)  חובה להתייצב בתחנת משטרה במועדים שיקבע;

(9)  איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה;

(10) איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה;

(11) למלא אחר צו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991;

(12) הפקדת כלי הנשק שברשותו בתחנת המשטרה – לעניין חשוד בעבירת אלימות,

כן רשאי בית המשפט, על בסיס תסקיר מעצר כאמור בסעיף 21א, ובהסכמת החשוד או הנאשם, להתנות את שחרורו בביצוע בדיקה רפואית או בקבלת טיפול רפואי או טיפול מקצועי אחר, או להורות כי הטיפול יהיה במסגרת פיקוח קצין מבחן כאמור בפסקה (6) [הדגשה הוספה – י.ע].

      כפי שניתן לראות בנקל, וכפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת, סעיף 48(א) מונה "רשימה פתוחה" של איסורים ומגבלות אותם רשאי בית המשפט להטיל על משוחרר בערובה. אמצעים אלה נועדו להבטיח כי בשחרור לא יהיה כדי לפגוע באחת מן התכליות שלשם הגשמתן נדרשים אנו לעשות שימוש בכלי המעצר – קרי מיצוי הדין עם עבריינים, הגעה לחקר האמת והגנה על בטחון הפרט, הציבור והמדינה (מטרות המגולמות בעילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים). חלק מן החלופות המנויות ב"רשימה פתוחה" זו, כגון איסור על המשך עיסוק הקשור בעבירה המיוחסת לנאשם או הפקדת כלי נשק שברשות הנאשם (סעיפים 48(א)(10) ו-(12)), נועדו בעיקרן כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. איסור על יציאה מן הארץ (סעיף 48(א)(1)) לעומת זאת נועד על פי רוב כדי למנוע את הימלטותו של המשוחרר בערובה מן הדין. חלק מהחלופות עשויות לשרת מספר תכליות במקביל. כך למשל, איסור על הנאשם מלקיים קשר עם אדם מסוים עשוי לנבוע הן מן הרצון להגן על אותו אדם ובכך להפחית מן המסוכנות הנשקפת מן המשוחרר בערובה, והן כדי להפיג את החשש כי הנאשם ישפיע על עד ובכך יביא לשיבוש מהלכי משפט.

5

5.    הפניה לבחינת חלופות המעצר נעשית בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, מכוחו מצווה בית המשפט שלא להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים מקום בו ניתן "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". אם כן, כאשר נבחנת חלופת מעצר, נקודת המוצא היא כי קיימת עילת מעצר ועל החלופה להוות אמצעי שיביא להסרת החשש הכרוך בעילה זו במידה הולמת. לעניין זה יפים דבריו של השופט י' זמיר בבש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה (22.11.99):

"5. [...] אם קיימת עילת מעצר, אין בית המשפט אמור להסתפק בחלופת מעצר, אלא אם "ניתן להשיג את מטרת המעצר" בדרך של חלופה כזאת. משמע, כאשר עילת המעצר נעוצה במסוכנות של הנאשם, צריך שחלופת המעצר תפחית את המסוכנות עד המידה הראויה. המבחן, לפי החוק, הוא המידתיות. בית המשפט צריך, אם כן, לערוך בירור כדי לעמוד על רמת המסוכנות של הנאשם ועל טיבה של החלופה המוצעת כדי להגיע למידתיות הראויה. מהות הבירור ועומק הבירור תלויים בנסיבות המקרה. יש נסיבות המאפשרות בירור שטחי, ויש נסיבות המחייבות בירור מעמיק. כך גם מהות החלופה" [הדגשה הוספה – יי.ע].

      אמנם, כפי שציין ב"כ המבקש, ברישא לסעיף 48(א) מוזכרות עילת ההימלטות ושיבוש ההליכים בלבד אלא שמכאן ועד למסקנה אותה מבקש הוא להסיק מכך רחוקה הדרך. כפי שצוין לעיל, חלופות רבות המנויות בסיפא לסעיף זה נועדו כדי לאיין את עילת המסוכנות ולאפשר בכך את שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. הפרשנות המוצעת על-ידי המבקש משמעה כי מקום בו מתקיימת עילת מעצר מכוח מסוכנות הנשקפת מן נאשם, ובחלופות המנויות בסעיף 48(א) אין די כדי לאיין מסוכנות זו במידה מספקת, לא ניתן לשחררו לחלופה על-ידי הוספת תנאים מתאימים על-ידי בית המשפט, והנאשם ייאלץ להיוותר במעצר. תוצאה זו איננה מתקבלת על דעת, בהינתן העיקרון המנחה הקבוע בסעיף 21(ב)(1) שצוין לעיל (מעצר כברירה אחרונה), והיא ממילא גם אינה מתיישבת עם לשון החוק. המחוקק נקט בלשון רחבה ("ככל שימצא לנכון") באשר לסמכותו של בית המשפט לקבוע תנאי שחרור, ובחלופות המנויות בסעיף זה יש כדי להוסיף ("לרבות") ולא להצר את שיקול הדעת שהופקד בידי בית המשפט לעניין זה.

6

6.    בגדרי סעיף 48(א) נדרש בית המשפט ל"תפירה ידנית" של החלטת המעצר למידותיו של הנאשם העומד לפניו, ויהיה זה אך ראוי כי בית המשפט יגלה יצירתיות. כפי שכבר ציינתי בעניין קודם, "החיים אינם בצבעי שחור ולבן וכל מקרה יש לבחון לגופו. כל נאשם הוא עולם בפני עצמו, כל נאשם ונסיבותיו האישיות, כל נאשם על השלכות המעצר לגביו, וכל עבירה ונסיבותיה, ולבית המשפט מרווח תמרון בין המעשה לבין העושה" (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה פ"ד סד(3) 101 פס' 10 (21.3.2011)). כך למשל, מקום בו מיוחסות לנאשם ביצוען של עבירות חמורות באמצעות תוכנת מחשב, רשאי בית המשפט להורות על ניתוקו של הנאשם מכל מגע עם מחשב ואמצעי מיחשוב, על מנת להפחית מן המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, ובכך לאפשר את שחרורו ממעצר (ראה בש"פ 7368/05 זלוטובסקי נ' מדינת ישראל (4.9.2005). מובן כי יצירתיות זו ראויה כל עוד יש בה כדי להביא לפגיעה פחותה בזכויותיו של הנאשם.

7.    במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בגדרי סעיף 48(א) עליו להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים, ביניהם מהות העבירה המיוחסת לנאשם ועברו הפלילי, כמו גם לבחון האם ובאיזו מידה יש לתחום את פרק הזמן בו יחולו התנאים המגבילים, כפי שעולה במפורש מלשונו של סעיף 48(א) לחוק המעצרים ("לפרק זמן שיקבע"). גם אם לא תחם בית המשפט את התנאים המגבילים בזמן, בחלוף זמן ממתן ההחלטה הראשונית, עומדת בפני נאשם האפשרות לפנות בבקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 52 לחוק המעצרים. כך גם בענייננו.

      במקרים מסוימים, לצורך קבלת החלטה בעניין חלופת מעצר נדרש בית המשפט להסתייע בחוות דעתו של גורם מקצועי. כך, למשל, ס"ק (7) מורה לגבי טיפול למשתמשים בסמים "ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". כך גם מקום בו מתרשם בית המשפט כי קיימת בעיה של התמכרות לאלכוהול. אילו הלכנו לשיטתו של המבקש, היה על בית המשפט להזמין תסקיר שירות מבחן על מנת לבחון אם קיימת בעיית התמכרות לאלכוהול, ומן הסתם, היה המבקש נדרש לשבת במעצר עד להכנת התסקיר, תקופה של עוד כשלושה שבועות. במקרה דנן, ענייננו בנאשם חסר עבר פלילי, שביצע את המעשים המיוחסים לו עודנו תחת השפעת אלכוהול, ובדיון שקיים בית המשפט עובר להחלטתו, סיפרה אמו של המבקש כי כבר ארע מקרה קודם בו איבד המבקש שליטה לאחר ששתה אלכוהול, המבקש עצמו מסר כי הבין שעליו להפסיק "עם אלכוהול בכלל, אני הבנתי שזה לא טוב בשבילי", ובא-כוחו מסר כי הגם שאין לשיטתו בעיית אלכוהול, אין מחלוקת שהאלכוהול היווה "טריגר לכתב האישום". בית משפט השלום פעל כחוכמתו, שחרר את המבקש כבר למחרת האירוע, תוך שהוא מרחיק אותו מאלכוהול, מקור הסכנה.

7

      לבית המשפט הייתה אפוא הסמכות לאסור על המבקש שתיית אלכוהול, והוא עשה שימוש בסמכות זו לאחר ששקל ומצא כי במקרה המסוים שבפניו, יש בכך כדי להקהות עוקצה של סכנה מצד המבקש. כפי שנזדמן לי לומר בעבר "יין (במידה) ישמח לבב אנוש, אך וודקה (שלא במידה) היא שורש פורה לענה וראש. האלכוהול משחרר מעצורים, מרופף עכבות ומשבש את שיקול הדעת" (ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל (6.1.2010)). המבקש הביע תמיהה האם יעלה על הדעת לאסור עליו לשתות יין בליל הסדר? תמיהה זו לאו תמיהה היא, ובהנחה שהמבקש מקפיד על קלה כבחמורה בהלכות ליל הסדר, התשובה נמצאת במיץ ענבים, ובכך יצא המבקש ידי חובת ארבע כוסות.

      על יסוד כל האמור, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

      ניתנה היום, ב' בניסן התשע"ו (10.5.2016).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  16033230_E01.doc  עכב