3. ביום 12.3.2019, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על קבלת תסקיר מעצר משלים, משלטענתו, במהלך התקופה שחלפה, הצליח לגייס כוחות לצורך הליך גמילה מסמים וביקש כי התסקיר יבחן אפשרות שילובו בהליך טיפולי. המשיבה התנגדה לבקשה.

4. ביום 4.4.2019, דחה בית המשפט את הבקשה, תוך שהוא מפנה לדברים שנכתבו בתסקיר המעצר הקודם, וציון העובדה כי מאז שניתן התסקיר הקודם, חלף זמן קצר בלבד, דבר שאינו מצדיק הזמנת תסקיר משלים.

5. בערר לפניי חזר בא כוח העורר על בקשתו. לטענתו, חרף האמור בתסקיר המעצר הצליח העורר, במהלך התקופה האחרונה, לאזור כוחות, הפסיק את השימוש בסם וכי גורמי הטיפול, בבית המעצר, אף המליצו לו לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת תסקיר, כדי לבחון אפשרות שילובו בהליך טיפולי. עוד טען בא כוח העורר, כי בחלוף תקופה של כארבעה וחצי חודשים, יש מקום לקבלת תסקיר משלים שהינו האמצעי האובייקטיבי היחידי, באמצעותו יכול להוכיח טענתו בדבר השינוי שחל בעורר. מנגד, המשיבה נותרה עקבית בעמדתה והתנגדה לקבלת תסקיר מעצר בהפנותה לנימוקי החלטתו של בית המשפט המחוזי.

6. לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מאז הוגש תסקיר המעצר היחיד בתיק, ביום 7.1.2019, ועד הבקשה לעיון חוזר, שהוגשה ביום 12.3.2019, חלפו להם בקושי חודשיים ושבוע. על רקע האמור, ניתן להצדיק את קביעתו של בית המשפט קמא בפסקה 10 להחלטה כי "אין בחלוף הזמן הקצר מאותו מועד, כדי להצדיק הזמנת תסקיר משלים". לאור האמור בתסקיר שירות המבחן באשר למבנה אישיותו של העורר, כפי שצוטט בפסקה 2 דלעיל, מסופקני אם השינוי הנטען אכן התחולל בתקופה כה קצרה, עד כדי כך שהדבר הצדיק עריכת תסקיר משלים שיבחן אפשרות שחרורו ממעצר לקהילה טיפולית.

7. הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏ל' בניסן התשע"ט (‏5.5.2019).