3. בבקשה שלפניי נטען כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית. הטענה היא כי בית המשפט המחוזי קבע באופן גורף שעבירות של סחר בסמים באמצעות אפליקציה מהוות "מכת מדינה", וחלופת מעצר אינה יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מנאשמים בעבירות אלה. ברם הטענה אינה מדויקת, ולמעשה קביעות מעין אלה לא נכללו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [במאמר מוסגר: בית משפט השלום אכן ציין כי מדובר ב"מכת מדינה" אך ללא ביסס על כך את עילת המעצר, ואזכיר כי "מכת מדינה" אכן אינה מוכרת כעילת מעצר]. איני רואה צורך לחזור ולצטט את כל הפסקאות הרלוונטיות מפסק הדין (עמ' 6-5), ואסתפק בכך שבית המשפט הצביע על הקושי המובנה לשחרור נאשם לחלופת מעצר כאשר מדובר בעבירות שבוצעו ויכולות להתבצע באמצעות טלפון. הובהר כי במקרים מעין אלה יש לתת משקל משמעותי להתרשמותו של בית המשפט מהנאשם ומהיכולת לתת בו את האמון הנדרש. דברים אלה מקובלים עליי, כבר עמדתי על כך בעבר (בש"פ 1648/11 אביטן נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (7.3.2011)), ומכל מקום לא מתעורר צורך בהכרעה עקרונית כלשהי. יתר טענותיו של המבקש מתמקדות בנסיבותיו האישיות, במאפייניה של חלופת המעצר המוצעת ובניסיון לערוך היקש ממקרים אחרים. נושאים אלו נדונו והוכרעו על-ידי שתי ערכאות, ולא השתכנעתי כי נפל פגם בהחלטת המעצר.

4. המסקנה היא כי לא נמצאה עילה ליתן למבקש רשות לערור, ולפיכך הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏ז' בניסן התשע"ח (‏23.3.2018).